היא עומדת במקום הקבוע שלה, הפינה הצפון מזרחית של הרחבה המלבנית הצרה שסביב הקבר. בצמוד לה עוד קבר, ומהצד השני גדר אבן נמוכה, שמאחריה ברז מים חלוד. היא מקשיבה לטכס הרשמי ולקטעי הקריאה. מולה, בירכתי הקבר, עץ התאנה שאחיה אמר שתחתיו הוא מוכן להיקבר, ואכן כך קרה. את היריות באוויר היא מקבלת באדישות, וכך גם את הנאום הקבוע של השר התורן. מאז שהוא ליכודניק, שזה די הרבה שנים, יש עוד סיבה להתנתק. כשהשר מדקלם משהו על זכותנו על הארץ, אחיה הצעיר מצקצק. הצפירה נהיית קצרה משנה לשנה. לא משנה כמה יאריכו אותה, מדקה לשתיים, ואולי בעתיד לחמש ואפילו לעשר דקות, היא עדיין תהיה קצרה מכדי שתספיק כדי לשחזר את כל מה שקרה.

המכתבים שכתב אחיה מכורדיסטן ומסיני כבר הוקראו כמה וכמה פעמים, אבל גם הזכרון כבר לא כמו שהיה, כך שניתן יהיה להמשיך לקרוא אותם בקול רגיל ולא מלודרמטי, שיעביר את הערכים היפים שעליהם היא גדלה וגידלה, כל עוד יהיה בכך צורך.

הילדים שלה כבר לא באים. אחד החליט כבר מזמן שזה מיותר, השני שזה שרט אותו בילדות, והשלישי שזה משרת את המנגנון, אבל בהפוך על הפוך, הוא מוכן להגיע, כי זה חשוב לה, רק לא השנה. העמידה סביב הקבר היא תצוגת תכלית של העוצמה המשפחתית, והענף שלה לא מרשים במיוחד. פעם הם היו מתגודדים סביבה, הילדים שלה, בולעים בשקיקה כל מילה ונחרדים מכל יריה. אחר-כך, הם היו מופיעים במדי זית מבהיקים, קצוצי שיער, עם כומתות בכל מיני צבעים, רובים ודרגות. היתה להם תחושת שייכות ואפילו תכלית.

אחרי הטכס, בתו ניגשת, ומדברת אליה. מהצד השני – אלמנתו, ולידה בנו, שבא עם האשה והילדים. אבל הבת של אחיה לא מדברת עם אלמנתו של אחיה ולא עם אשתו של אחיה. היתומה מדברת רק אליה. אין לה כח למשחק הזה. הפגז עף לפני ארבעים וארבע שנים, אבל הרסיסים שלו ממשיכים לרסק ולפורר עד עכשיו. לא הכל היה מושלם גם בלעדיו, אבל אחריו כבר שום דבר לא מתקרב לנורמלי.

פעם היא ושני האחים שנותרו לה הלכו לפסיכולוג בירושלים. במשך שעה הם סיפרו לפסיכולוג המדופלם את הכשלון שלהם. איך הם ניסו לעזור לבת אחיה. לא ייתכן שמערכות מפוארות ומבושלות כמו שלנו, הקיבוץ, הצנחנים, המשפחות שלנו, לא יצליחו להעמיד על רגליה ילדה אחת שהתייתמה. היא גרה אצל כל אחד מהם, נדדה ממקום למקום, היו הצלחות, אבל סופו של כל נסיון היה כשלון קולוסאלי, שבעקבותיו היא ברחה, או שגירשו אותה, או שלא דיברו איתה, או עליה. הפסיכולוג הנהן והקשיב, ובסופו של דבר הודיע להם שהוא משחרר אותם מכל אחריות לגורלה.

האורחים מתפזרים. עמי ובן-ציון כבר לא בחיים, אז אין מי שיצחיק את הילדים עם טריקים של ימאים, ומי שיזרז את הלץ בדרך אל המכונית ומשם לחיפה. מישהו ניגש ואומר לה שלום, אני הייתי עם אחיך במקום ההוא, או בקרב הזה. היא מחייכת דרך האיפור הקל.

הצעדה בדרך חזרה נעימה. היא כבר מזמן בעצמה אורחת בקיבוץ, אבל אף אחד לא ייקח ממנה את הרפתות, את האסם, את האורנים ואת פרחי הלוטם. גם לא מי שמכר את הרפת לקבלן כדי לבנות עליה מסעדה. גם לא מי שהרס את הגבעות, שיטח אותן, ועשה בהן תשתית כעורה להרחבה, רק שכח לקבל עבור זה את האישורים מהמינהל. היא מתקשה להחליט אם מה שעזרה לבנות בחייה נחרב, או שהוא צומח במקום אחר.

היא גרה בעיר, אבל העיר היא מקלט, מפלט שקר זמני מפני הטמטום והטפשות שפושים במקום כפי הנראה כבר אלפי שנים. באותה עיר היא נפגשת עם פגוע ראש, אירוע מצער שקרה לפני זמן רב, אבל מזלו לא נתמזל ובמקום להפוך לגיבור הוא נשאר בישיבתו העקומה בכסא גלגלים, עם שני מטפלים שעושים שבוע שבוע, כבר יותר מארבעים שנה. הוא מצפה למפגש עמה בכליון עיניים, היא מקריאה לו ומשוחחת עמו, דבר המצריך סבלנות רבה. אבל לה יש.

היא לא רוצה לעזוב את הארץ וגם לא שילדיה יעזבו. היא עצמה חיתה בלונדון. אחד נסע לאוסטרליה, שני לברלין והשלישי לאמריקה, אבל כולם חזרו, משום מה. היא אוהבת את האדמה, אבל קשה להגיד שהיא נקשרה בה. האדמה הוספגה בדם, והדם קודש. היא אוהבת את הצמחים שבוקעים ממנה ואת החיות שחופרות בה מחילות ורצות עליה. את החולדים, הצבאים והשועלים והתנים, את השחרורים והעורבנים. אחרי גיל שמונים, היא רואה פחות ופחות מהם.

בכניסה לחדר האוכל עומדים עדיין פמוטי הנרות מהטכס אמש. היא חולפת על פני פסל הברזל השחור שחושל בשנות השמונים, מלאכת מחשבת של מסגרית הקיבוץ.

פדריטו
רוח העולם החדש: שבוע הספר 2017