champs

 

התמונות מההות׳ורנס באמת מרגשות ומיוחדות. האליפות הגדולה ביותר מאז הראשונה של מוריניו. עונה כמעט מושלמת, עם המון רגעים גדולים.

השחקנים והמאמן חוגגים ביחד, בשורה אחת, מקייהיל דרך טרי (שוב בקיט מלא) פברגאס וכמובן עד מישי, גיבור היום.

וזה נכתב לפני:

מסתבר שלבנות קבוצה זה לא רק בשביל תארים, גם לא רק בשביל למכור שחקנים, ואפילו לא כדי לייצר רווח לבעלים. אפשר לבנות בתהליך עמוק ואפקטיבי, רק כדי להרוס את החלומות של אחרים.

טוני פוליס עשה את זה כל כך ביסודיות, שלא רק שהוא מאכזב חדשות לבקרים טוענות לכתר, הוא גם מחרב קריירות של שחקנים כמו בראהינו ואודמווינגי. אבל אם אתם מחכים למעידה של הקבוצה השנואה עליכם מול ווסט ברום, צפו גם אתם לאכזבה: המועדון מפרברי בירמינגהאם הוא אי של חוסר יציבות, ועלול להיות מובס בקלילות דווקא כשאתם מצפים לנס.

והלילה – למה אנחנו מחכים? ברור שאם ננצח תהיה זו האליפות שקרתה בעיתוי האומלל ביותר – יום שישי בערב! זה בערך כמו לזכות בגביע הפטאנק של פאריז בזמן חופשת הווקאנס באוגוסט. אפילו את רשות השידור בדיוק סגרו ככה שמהדורת ׳מהיום למחר׳ לא תוכל לתת אייטם.

אז יש לנו three championship points, ואנחנו עומדים לשחק את הנקודה הבאה להגשה של טוני פוליס. אם זה היה נניח אנדי רודיק, הוא היה מוריד לנו אס במהירות 203 קמ״ש על הראש וגורם לנו מיד להתחיל לחשב את הסיכויים בנקודות הבאות. אם זה היה רפאל נדאל – הוא היה פותח בבונקר על קו ה-16 ומתחיל לצאת למתפרצות עד שנישבר. אבל יש לנו כאן סתם איזה שחקן מעצבן עם כובע מצחיה שאף אחד לא סופר, מדורג לא גבוה מדי ולא נמוך מדי. והוא הולך לשחק את הנקודה שלו בשום-סגנון הייחודי רק לו. להתבנקר אבל איכשהו לסיים את המשחק עם שני שערים. לא להיות ברוטאלי אבל להוריד למי שמעז לנסות להתבלט את הראש.

ננסה לעשות את זה ישר אחרי ארוחת הערב של יום שישי. אתם בטח תדעו על זה כבר רק מחר או מחרתיים, כשהקבוצות המפוארות שלכם ישחקו על כל מה שנשאר לשחק.

 

מידלסבורו זה לחלשים
אחרי פיסטונס - וושינגטון (צ׳לסי - ווטפורד)