דה באזר ידע.

משחק מהנה אבל קשה מאד, צהוב שני די מוצדק למוזס ורגע קצר מאד שהיה נראה בו שהדברים מתחילים לקרות עבורנו.

בסך-הכל ארסנל הובילה כמעט לאורך כל ה-90 דקות, וכבשה פעמיים כשהיתה צריכה.

גארי קייהיל מנע תבוסה בשתי הצלות מהקו. דייגו קוסטה כבש שער קשה מאד וכמעט השווה לקראת הסיום.

הנעלם הגדול הוא הזאר – שפשוט לא התעלה, וסגר כמה משחקים גדולים העונה שבהם היה משותק לחלוטין, במיוחד לעומת פדרו וויליאן שהיו מצויינים.

אבל לא זה המקום להתחשבן איתו – או עם איזה מהשחקנים שרצו להניף עוד גביע אבל לא ידעו איך.

 

drake

דה באזר זה לא וואן, והקוראים כמו גם הכותבים אוהבים לחשוב מחוץ לקופסה וכמובן לא בשביל כותרות או קליקים. ומתוך הדה באזריות הזו עולה בזמן האחרון מין סנטימנט כזה לפיו ארסנל הולכת לקחת את הגביע האנגלי הערב.

ב-2012, כשבקבוקי יין הנתזים הבווארי כבר היו מוכנים ומצוננים, דורפן כתב מעל דפי אתר זה שצ׳לסי עשויים להפתיע. וצ׳לסי אכן גנבה ניצחון בגמר, אחרי תנועה די חד צדדית לכיוון השער של צ׳ך.

אבל עברו כמה שנים, את הרמות הגבוהות של הצ׳מפיונס כבר שכחנו, לקחנו שתי אליפויות בליגה המקומית אבל בגביעים מקומיים לרוב לא הגענו רחוק מדי (מלבד גביע הליגה או קארלינג קאפ או אי אפ אל שאולי מוטב לשנות את שמו למוריניו קאפ וזהו).

פטר צ׳ך הספיק לעבור לארסנל, להימשח בשמן בתור המושיע, לספוג כמה שערים אומללים ובסופו של דבר להיזרק לכלבים לקראת הגמר היום.

קונטה, שהוכרז כלא בשל לכתה א׳ ולתחרות על גביעים, הוכיח שהוא מסוגל לנצח את יונייטד ואת טוטנהאם במשחקי נוק-אאוט, והנה הגענו לגמר ולמשחק על הדאבל השני והראשון מאז אנצ׳לוטי ועונת השיא ההיא.

בעצם, אם חושבים על כך, צ׳לסי לא מסוגלת לקחת תארים ללא התעלות ועונות שיא. שתי הראשונות של מוריניו היו שיאי נקודות. של אנצ׳לוטי היה שיא שערים. והעונה שיא נצחונות משוגע שאפילו סטף קארי היה מתקנא בו. בגמר ההוא במינכן זו היתה התעלות של ווינריות לאורך כל הדרך ונגד כל הסיכויים, ובזכיה בליגה האירופית נאלצו האוהדים להתעלות מעל השנאה לרפא בניטס.

האליפות האחרונה של מוריניו היתה פחות מרשימה, אבל לזכותה נאמר שהמאבק הוכרע מוקדם יחסית ושהשיא היה במשחק המתסכל אך יעיל שחווינו במשך חצי העונה הנותרת.

*

האליפות ב-1955 היתה אחרי תהליך של בנייה, ואף על פי כן כמעט מקרית. ראש חץ של וולבס, פורטסמות׳ וסנדרלנד נותר אחרי מאבק צמוד 4 נקודות מאחורי הפנסיונרים, שזכו זכיה היסטורית. המנג׳ר טד דרייק, שהיה חלוץ ארסנל בעברו, הגיע למערב לונדון ב-1952 והחליט קודם כל לשנות את תדמית המועדון. הוא הוביל שינוי שבחובו היפרדות מסמל המועדון והכינוי הפנסיונרים, ובמקומו הציע את הכינוי הגנרי אך המקצועני יותר – הבלוז. אם באיזשהו אופן אריות מקושרים אצלכם לצ׳לסי, אז דרייק אחראי גם לזה – כשבחר את מלך החיות להיות הפרזנטור הרשמי של המועדון.

דרייק שינה את מדיניות הרכש של המועדון – וניצל את נסיונו בליגות הנמוכות כדי להחתים שחקנים ידועים פחות במקום שמות גדולים שיתבררו כפלופ. אם תרצו, סוג של פוצ׳טינו מבחינת הדרך שעשה במועדון לונדוני לוזרי תוך 3 שנים.

אבל כל זה קרה רגע לפני שהכל התפרק. דרייק נשאר אמנם לעוד 5 עונות (איפה רומן היה דווקא כשצריך אותו), אבל הבלוז צללו לתוך 50 שנה נוספות בשיממון, כשההתעוררות המחודשת החלה עם ייסוד הפרמייר ליג, חוק בוסמן והחזרה של הערים הגדולות להוביל את סדר היום התרבותי והכלכלי באנגליה.

 

 

הדקה ה-26 ורגעים אחרים
להקדים עטרה ליושנה