רוח העולם החדש: שבוע הספר 2017

האם אנחנו בצד של אירופה או של אמריקה, איזה נוסחה עוד לא התעייפנו מלשייף, ומה קורה כששני שליש מהמוזיאון סגורים לקהל

לפני כמה שבועות הזמינו אותי לשיח ספרותי ביריד הספרים בירושלים. לפי הסיכום, אני אפגש שם עם סופרת ילדים רומניה בשם אדינה רוזטי לשיחה, באנגלית וכפי הנראה ללא מנחה.

כהכנה למפגש, קיבלתי ממארגני היריד מעט חומרים על הסופרת. עברתי עליהם, ושלחתי בכיוון השני תרגום חלקי של הספר הראשון שלי לאנגלית. על בסיס המידע הזה, נצטרך לפתח דיון כלשהו.

אחרי הסיכום הראשוני, קיבלתי מייל נוסף שביקש ממני להציע רעיונות לכותרת למפגש. כלומר, יזמו מפגש, הזמינו סופר ישראלי וסופרת רומניה, אבל לאף אחד אין מושג על מה נדבר.

דמיינו שאתם מוזמנים לאירוע ספורט חגיגי: אתם נגד איש ספורט רומני, יש אולם, יש אתר מעוצב, יש תקציב מעיריית ירושלים, וממשרד החוץ הרומני. אבל אף אחד לא יודע איזה משחק תשחקו. ולאף אחד לא ממש אכפת כפי הנראה.

אחרי עיון מסוים בחומר שנשלח אליי, שלא כלל את הספרים עצמם, הדבר שבלט לי יותר מכל היה הסגנון ו״חווית המשתמש״ של הספרים של אדינה רוזטי. ספרים כאלה לא היו יכולים לצאת לאור בארה״ב, לדוגמה. בקנדה אולי כן, עם ההשפעה האירופית-צרפתית, אם כי דווקא האסתטיקה שמסמל באופן מוצלח כל-כך ראש הממשלה טרודו גם היא איננה עולה בקנה אחד עם רוח העולם הישן.

*

Screen Shot 2017-06-07 at 5.54.21 PM

השבוע יצא לי לקרוא הרבה חומר ולראות לא מעט הרצאות על כתיבה. 100% מהחומרים שנחשפתי להם היו מתרבות דוברת אנגלית, הרוב המכריע מארה״ב. אחרי הרבה שעות של סרטונים ביו-טיוב ועוד כמה שעות קריאה, אני יכול להגיד שמה שמאפיין את הפרקטיקה המעשית בכתיבה אמריקאית הוא החיפוש הבלתי פוסק אחר פורמולה ומבנה.

בעוד שניתן לחלק את האמנות ל-3 זרמים ראשיים: הסימבוליסטי, האקספרסיוניסטי והסטרוקטורליסטי, את היוצר האמריקאי מעניין רק האחרון. וגם אם מעניינות אותו גישות נוספות, הרי שהמציאות בשילוב עם התאוריה המעשית יכוונו אותו ויתעלו אותו לזרם הרציונלי.

למי שזה ברור פחות, אני אסביר: אם ניקח לדוגמה את הקולנוע, גם האמריקאי, הוא עבר בדרך הלא ארוכה מאד של פחות ממאה שנים, על פני כל הזרמים האלה. האזרח קיין, לדוגמה, הוא מופת לקולנוע סימבוליסטי. מהייצוג של הציבוריות, ועד למזחלת בשם רוזבאד. קולנוע אקספרסיוניסטי היה ניתן למצוא בעיקר בגרמניה, אבל ההשפעה זלגה יחד עם במאים ויוצרים גם לארה״ב והשפיעה בעיקר על סרטי אימה כמו פרנקנשטיין. במאים כמו קוונטין טרנטינו וטים ברטון למדו את ההשפעות האלה ושיחקו איתן בסרטיהם, אבל אם אני אזדקק למילה אחת כדי לתאר את סרטיו של קוונטין טרנטינו, ואני באמת לא אומר את זה לשלילה, הרי שהמילה הזאת תהיה – נוסחתי.

*

כאן אני צריך להתעכב על המשמעות של המילה הזו – נוסחתי. קולנוע נוסחתי אינו בהכרח קולנוע רע. גם ספרות נוסחתית אינה בהכרח ספרות רעה. הניסיון למצוא תבניות, אבות-טיפוס וז׳אנרים ולפתח אותם עד לשלמות הוא דרך חשובה שבה צועד האדם מאז ערש הציוויליזציה. בעזרת חקר המבנים הבסיסיים של הטקסט ושל התמונה, של הזמן ושל הסיפור, ניתן ללמוד הרבה על האמנות הזו – אמנות הסיפור.

אבל – דמיינו שמחר תבקרו במוזיאון הלובר, או מוזיאון ישראל להבדיל, וכשתגיעו תגלו שיש סרטים אדומים שחוסמים את הגישה לאגפים שלמים במוזיאון. סדרן אדיש יודיע לכם ששני שלישים מהמוזיאון סגורים לציבור, שכן הם אינם עונים לנוסחאות המעודכנות של עולם האמנות.

עדיין יש לנו שליש מהמוזיאון פתוח, קורים בו דברים יפים, אמנים מוכשרים, סדרות איכותיות לבינג׳, תקציבים. אבל כל מה שקורה ויכול לקרות בשני השלישים האחרים – פשוט לא קורה.

זה, מבחינות רבות, המצב שבו אנחנו נמצאים כרגע בספרות ובקולנוע.

*

Screen Shot 2017-06-07 at 6.15.20 PM

הסבר נוסף שאני חייב לכם הוא מעט יותר על הנוסחה. אם לסכם זאת בקצרה, הסרט או הרומן, מורכבים בפועל מסצנות או פרקים. הכוח שמניע את היצירה הוא הקונפליקט, והוא חייב להיות נוכח בכל קטע כזה. כדי ללוות את המסע בתור צופים, אנחנו צריכים להזדהות עם הגיבור, וכדי שנזדהה עמו אנחנו צריכים רמז לכך שהוא אכן הדמות שעמה אנו אמורים להזדהות. לדוגמה: הגיבורה מצילה חתול או מטפלת במסירות באביה החולה. בנוסף, לכל דמות חייב להיות מניע רצון או מטרה, בכל קטע, שאותם היא תנסה להשיג בקטע הזה. ולגיבור חייב להיות אויב או אנטגוניסט – שמנסה להתנגד לגיבור ולמנוע ממנו את מה שהוא רוצה.

בנוסף לכך, ישנם מבנים בתוך העלילה עצמה שמחלקים אותה לחלקים: אירוע מכונן, נקודת מפנה ראשונה, נקודת מפנה שניה, מאבק אחרון, וממש לפני הסיום – מבט על החיים אחרי פתרון הקונפליקט הראשי. לתוך המבנה הבסיסי הזה נוצקו בעשרות השנים האחרונות עוד תחנות מדויקות אף יותר שממפות את היצירה עד רזולוציית הדקות הבודדות, כדי להביא לאפקט רגשי מקסימלי.

*

בעבר, ומבחינות מסוימות גם בהווה, התפקיד של השוליים היה ועודו לחקור את האזורים השחוקים פחות של היצירה. להקות השוליים במוסיקה יכולות ליצור בכל ז׳אנר אפשרי, כותבים בשוליים יכולים לכתוב בכל סגנון שירצו, וקולנוע עצמאי יכול לחקור את הסמטאות הפחות מוכרות של האומנות הזו.

אבל, אם לקחת דוגמה מעולם הספורט – המשמעות היא שהדברים קורים בליגות החובבניות. כלומר, ניסיונות לחקור את ה-unbeaten path, אמיתיים ככל שיהיו, לא יגיעו בתהליך זה לזרם המרכזי. אין להם מסלול לשם, שכן גם רוב רובה של האקדמיה האמריקאית תומך בחיפוש במסלול אחד בלבד, ומסכים באופן כמעט גורף בנכונותן המוחלטת של התיאוריות המובילות במסלול זה ובאי הנחיצות וגרוע מכך – באי הסבירות של תיאוריות נוספות. משול הדבר לימי הביניים מבחינת הטוטליות שבה מאמינים המחזיקים בידע באוניברסליות שלו ובעמידותו בפני קריאת תיגר כלשהי.

*

אם כך, אין לי אפשרות אלא להכריז שהמצב חמור. אנחנו נמנים על חברה שמנויה מבחינת יצירה וצריכה בפועל על זרם אמנותי אחד. ערוץ אחד ויחיד. וזה מתוך לפחות שלושה שכבר מופו באופן מספק ונכתבה עליהם מספיק תיאוריה כדי ליצור בהם ללא חשש, אם רק היינו נכונים לכך.

*

אז לאן מובילה מכאן הדרך? ומה עלינו לעשות בעניין?

לשום מקום ושום דבר. אין כרגע דבר מסוים שאתם אמורים לעשות. הסיבה היא – שאנחנו כולנו טבועים עמוק כל כך ונסחפים מהר כל כך בזרם שתיארתי למעלה, שקשה לנו בכלל להבחין בו. השליטה של הזרם הזה בקולנוע לדוגמה התפשטה מאמריקה עד לאקדמיות בכל העולם. קובי ניב לדוגמה, מעביר את הקורס לכתיבת תסריט שלו על בסיס הנוסחה הרציונליסטית האמריקאית כאילו היתה מתת אלוהים למשה. היום, גם אם תלכו לסינמטק לסרט עלילתי שבמרכזו חיי הבדואים בנגב, או תקראו ספר של ג׳ונתן ספרן פויר – הוא ייכתב, יבוים, יצולם ואף יישפט דרך אותה שיטה. למי שחושב שהסדרות שכל-כך באופנה משנות את זה – אני סבור שלא. הדבר היחיד שהן משנות זה את הרזולוציה שבה הקטעים קורים. בסופו של דבר – עדיין בכל סצנה צריך להיות קונפליקט, בעדיפות בין שתי דמויות שאמורות לרצות דברים מנוגדים – וגם כמו שיוצרי משחקי הכס הצליחו להגדיר טוב כל-כך – בפרק 9 יהיה הקרב הגדול.

התהליכים היחידים שיכולים לשנות אותו להערכתי הם בקנה מידה של סוף הקפיטליזם. ועד אז – כמו מייקל ג׳ורדן מרחף מקו העונשין לעבר הסל – זוהי תופעה שאנחנו יכולים בינתיים רק לצפות בה ולהיות עדים לה, ובאותו זמן בדיוק לתהות גם על מה שהפסדנו.

Screen Shot 2017-06-07 at 6.15.40 PM

האיורים מספריה של אדינה רוזטי.

מקווה שאני אעלה עוד פוסט בשבוע הספר הנוכחי – על שליטת הקיטש בספרות העברית.

ומוזמנים לדוכן טל מאי (ידיעות ספרים) בככר רבין.

ולשיח הספרותי בחמישי הבא בירושלים הבנויה.

Share on FacebookTweet about this on Twitter

44 תגובות ל “רוח העולם החדש: שבוע הספר 2017”

  1. Amir A (פורסם: 8-6-2017 בשעה 15:14)

    נפלא, גור. אני רק לא חושב שזה אופייני לזמנים שלנו. התערוכה הראשונה של קובץ הציירים האימפרסיוניסטים במחצית השניה של המאה ה-19 זכתה לקיתונות של בוז. ואנחנו מדברים על מונה, רנואר, סזאן, דגה, פיסארו, סיסלי ועוד. אנשים אוהבים את מה שהם רגילים לו ומתקשים להסתגל לשינויים. תוסיף על זה את העובדה שאת בעלי המאה לא כל כך מעניין התוכן אלא השורה הסופית, וקיבלת נוסחה מושלמת שחונקת את האמנות החופשית.

    להגיב
    • גור אילני (פורסם: 8-6-2017 בשעה 16:02)

      קונפורמיזם לא אופייני רק לזמנים שלנו. מה שטענתי שאופייני לזמנים שלנו הוא ההתמקדות בזרם אומנותי אחד כאילו יש בו הכל כדי להשביע אותנו. ונהדר שנתת את האימפרסיוניסטים כדוגמה – ואני אסביר למה: המרצה שלי לתולדות האמנות טענה שבעצם מאותה חבורה מוכשרת התפצלה האמנות ל-3 זרמים מודרניים: גוגן לסימבוליזם, ואן-גוך לאקספרסיוניזם, וסזאן לרציונליזם. ובעצם למעט יצירות בודדות, אנחנו שטים בתוך ים של סזאן – שבינינו מבין ה-3 הוא בסופו של דבר הפחות מעניין בפער.

      להגיב
      • Amir A (פורסם: 8-6-2017 בשעה 16:38)

        תזהר עם האמירה הזו על סזאן פן עדר של אנשי אמנות (ובראשם מאטיס) יסתערו עליך ויכסו אותך בזפת ונוצות.

        להגיב
      • אביאל (פורסם: 8-6-2017 בשעה 19:35)

        גור – אני לא הייתי חותם שזרם הרציונאליזם שולט באומנות, אני יכול לכתוב רשימה ארוכה ומכובדת של אמנים בני זמננו שאינם משתייכים אליו.

        להגיב
        • גור אילני (פורסם: 8-6-2017 בשעה 22:20)

          אביאל, התייחסתי ספציפית לקולנוע ולספרות.
          גם רבים מהאמנים הפלסטיים העכשוויים שהם לכאורה סימבוליסטים הם למעשה אמנים של הזרם הרציונלי המשתמשים בכלים מהרומנטיקה כדי למקסם רגש – ניר הוד הוא דוגמה אחת מני רבות.

          להגיב
      • אלכס(אחר) (פורסם: 9-6-2017 בשעה 21:45)

        שאלה לי אליך גור,
        אתה מזהה רציונליזם עם מה שקראת לו structuralism ?

        להגיב
        • גור אילני (פורסם: 10-6-2017 בשעה 11:08)

          בגדול, כן

          להגיב
          • אלכס(אחר) (פורסם: 10-6-2017 בשעה 19:12)

            אוקיי הבנתי, תודה.
            אני מאד נהנה מהטורים שלך, ובגדול מסכים עם רוח הפוסט אבל לא לגמרי עם האבחנה בקשר לשתי המושגים הנ"ל.

            להגיב
  2. אמיתי (פורסם: 8-6-2017 בשעה 15:42)

    מצויין. לדעתי זה תוצאה של חברה (חברות) ותרבות (תרבויות) שבעה. אין קונפליקט אמיתי לכן אין טעם ודחיפות
    לשנות ולשפר. הכורח הוא אבי ההמצאה..קראתי איזה ראיון עם עיתונאי תחקירן (אמריקאי דווקא) שאמר שפעם היה
    זעם לעיתונאיים (הוא מציין הרבה יהודים) שהיה כמו דלק. היום כולם עייפים ועצלנים. בינינו גם הטכנולוגיה מעודדת
    בצורה מסויימת שטאנציות. זה ניגמר בספרות וקולנוע ואנשים בלי דימיון. רדי מייד

    להגיב
  3. אמוץ כהן-פז (פורסם: 8-6-2017 בשעה 16:20)

    אני משתף צילומים שלי באתר צרפתי. הסגנון שלי שונה מהמקובל בו.
    מילא האחידות (באיכות גבוהה), הבעיה שלי היא ברוב המכריע של הביקורות שהן טכניות ואינן מנסות להתכתב, סיפורית, עם התמונות.

    להגיב
  4. אורן27 (פורסם: 8-6-2017 בשעה 16:22)

    תודה גור על הפוסט הנפלא. לצערי, אני נאלץ לחלוק על הסיפא של דבריך. מעולם לא נהנה האדם (בחברה המערבית) מחופש יצירה כל כך גדול. נכון, מרבית אמצעי המימון מופנים כולם לטובת זרם מסויים, כפי שהייטבת לכתוב, אולם גם בפני יוצרי השוליים ישנן אפשרויות רבות ליצור ולהפיץ את אומנותם. וכל האמור כולל הן את הצורה, והן את התוכן.

    להגיב
  5. אריאל (פורסם: 8-6-2017 בשעה 16:37)

    לא הבנתי מה הרע פה. ברור שלמשל קולנוע סימבולי טהור לא יקבל מקום מרכזי כי יש לו מעט ביקוש. אז יש לו מקום בשוליים וזה המקום הראוי לו.
    מעבר לזה הכל יחסי אתה יכול לראות סרט רגיל ופתאום יש שם שוט סימבולי וזה יפה בעיני יותר מהשעונים של ברגמן.

    להגיב
  6. אריאל גרייזס (פורסם: 8-6-2017 בשעה 18:12)

    מעניין מאוד. בהערת אגב, אני חושב שטווין פיקס החדש נמצא לגמרי מחוץ לנוסחא (כל נוסחא) וזה כנראה יבטיח שהוא יהיה כשלון גדול ברייטינג (ועל כן שאף אחד לא ינסה להכניס ניסוי דומה מהסוג הזה any time soon)

    להגיב
    • גור אילני (פורסם: 8-6-2017 בשעה 19:01)

      נכון, בכלל דיוויד לינץ' הוא דוגמה מצויינת לבמאי שחורג מגבולות התבנית, ועם מאפיינים סימבוליסטיים בולטים.

      להגיב
    • אנונימוס (פורסם: 8-6-2017 בשעה 21:16)

      ניסיתי לראות את זה. אחרי חצי שעה התייאשתי. לא הבנתי מה רוצים ממני. אני באמת משתדל להיות עם ראש פתוח לדברים, אבל זה פשוט שיעמם.
      אולי החמצתי משהו כי לא ראיתי את הסדרה המקורית?

      להגיב
      • גור אילני (פורסם: 8-6-2017 בשעה 21:32)

        עדיין לא ראיתי את טווין פיקס, גם לא את הראשונה. אבל הנקודה שהעלית מעניינת –
        אני משער שהסדרה משעממת אותנו בין היתר כי אנחנו לא מורגלים לפורמט השונה. אם היינו מתורגלים יותר כצופים בצפייה בסוגים שונים של נראטיב בטכניקות סיפור שונות – האם היינו יכולים להנות יותר?
        אם לדוגמה נצפה באנימה יפני – בסרטים הראשונים יש סיכוי גדול שנתבלבל מעומס הסיפורים ועלילות המשנה. הסיבה היא שהיפנים מורגלים בהרבה יותר עלילות משנה בכל סרט, ולכן הם נהנים ולא מתבלבלים. הם לא מאבדים את האוריינטציה בתור הסיפור, כי הם מורגלים במסע כזה.
        כך שבעצם גם אם אנחנו עם ראש פתוח כהגדרתך – זה לא מבטיח לנו הנאה אם אין לנו את הכלים ואת הנסיון.

        להגיב
        • אריאל גרייזס (פורסם: 9-6-2017 בשעה 07:12)

          אתה יודע, שאלה של ביצה ותרנגולת. אולי הכל מתכנס לאותה נוסחא כי זה מה שמתאים למוח האנושי בגדול

          להגיב
          • גור אילני (פורסם: 9-6-2017 בשעה 08:06)

            ברור שיש התאמה – זה גם בדיוק הקטע במדעי המוח, רואים שמשהו משפיע באופן מסוים באזור x ומכאן מניחים שהמוח שלנו מותאם לזה. אבל מצד שני, תמיד צריך לקחת בחשבון עוד שני גורמים:
            1. הגורם השרירותי – אילו דברים מתנהלים כפי שהם ללא סיבה הכרחית, והיו יכולים להיות באותה מידה בעוד מיליון דרכים שונות
            2. הגורם המכוון – מה נבנה במכוון באופן מסוים כדי לשלוט בנו וכדי לנצל את האופן שבו המוח שלנו לכאורה מותאם לו.

            אתה יכול להגיד שהימורים בקזינו זה דבר נהדר, כי רוב המוחות של רוב האנשים מגיבים לו נהדר ונשבים בחוויה. האם זה אומר שזו החוויה שאתה רוצה והאם אתה מוכן למחיר שתשלם עליה?

            להגיב
      • דני (פורסם: 9-6-2017 בשעה 11:05)

        וודאי שהחמצת כי זה המשך של הסדרה וגם הסרט. טווין פיקס החדשה היא יצירת מופת בעיניי. אנשים לא מסוגלים לספוג 10 דקות של סוריאליזם כי זה לא מקדם את העלילה כביכול. דווקא העלילה מאוד ברורה בעיניי ודי פשוטה. ישנם 3-4 קווי עלילה שדי ברור שהם קשורים אחד לשני אם כי לא ברור עדיין איך. אז הם מתקדמים לאט ויש רגעים שלא ממש קשורים כמו הקטע עם הילד של אנדי ולוסי. אז מה? גם לטרנינטו יש הפוגות קומיות כאלו, ולאנשים אין בעיה עם אלף עלילות משנה במשחקי הכס או הסמויה שלא מובילים לכלום. לא ברור כל הקטע.

        להגיב
        • אריאל (פורסם: 9-6-2017 בשעה 12:52)

          אין בעיה שזה לא מקדם את העלילה אם זה היה יוצר מימד עומק. הבעיה היא שזה לא כך בעיניי.
          ראיתי 20 דקות מהפרק הראשון שהספיקו לי. הסצנה עם כלוב הזכוכית המצולם היתה לדעתי התגרות בצופה נטו ואני לא סובל את זה.

          להגיב
          • דני (פורסם: 9-6-2017 בשעה 13:07)

            שמע, איך בדיוק 20 דקות יכולות להספיק? בשביל עומק צריך סבלנות. הסצינה הזו מופתית בעיניי ובשביל להבין אותה צריך לחכות להמשך. אתה רוצה שהכל יהיה מובן מההתחלה אבל מה הכיף בזה?

            להגיב
            • אריאל (פורסם: 9-6-2017 בשעה 13:20)

              זה לא עניין של להבין. ברור לי שבהמשך היתה תשובה. השאלה מה הסצנה גורמת לך עכשיו בנקודת הזמן הנוכחית. הסצנה מלאה בשוטים ארוכים של הכלוב הריק מכל מיני זויות. מבטים ארוכים של הבחור על הספה. מיוט מוחלט והכי חשוב הצינה כאילו נבנית לקראת ההופעה של משהו בכלוב ואז… נאדה. זה מהלך מחושב של במאי לשבור קונספציה. הבעיה היא שזה לא משרת כלום מעבר לזה שאנחנו אמורים לומר וואו לינץ כזה גאון שובר מוסכמות. אני לא סובל את זה. זה פלצני בעיניי ולא מעניין. אז כן 20 דקות הספיקו לי.

  7. צור שפי (פורסם: 8-6-2017 בשעה 18:51)

    בהנחה שהבנתי אותך נדמה לי שאני חולק עליך כמו אורן27. אתה יכול לטעון שיש קונפליקט וגם התרה ביצירה כמו ״החטא ועונשו״ אבל זה לא אומר שזו יצירה נוסחתית. במלים אחרות השלד העלילתי (סטודנט שרוצח זקנה) איננו זה שמכתיב את השתייכות היצירה לזרם כזה או אחר. קח את אליס מונרו, אחת הסופרות׳ האהובות עלי, מבחינה עלילתית לא קורה אצלה הרבה אבל איזה עולם ומלואו היא יוצרת בתוכו. בקולנוע של המיינסטרים ההוליוודי באמת יש השתעבדות לנוסחה אבל גם בארה״ב, שלא לדבר על קולנוע שמגיע ממקומות אחרים, יש שוליים רחבים ופעילים. לא מרגיש שחלק גדול מאגפי המוזיאון סגור.

    להגיב
    • גור אילני (פורסם: 8-6-2017 בשעה 19:03)

      הימצאות קונפליקט לא מבטיחה נוסחתיות. למעשה קונפליקט בכללותו בוודאי חשוב באמנות. אבל הפרקטיקה והאקדמיה היום באופן מצער כן שבויה באופן די טוטלי באותן פרדיגמות שזה כן מצב קיצוני.

      להגיב
  8. אביאל (פורסם: 8-6-2017 בשעה 19:35)

    בדיוק התחלתי לקרוא את במבי נגד גוזדילה של דויד מאמט, אני אמנם ממש בהתחלה אבל ניתן לראות ביקורת זהה על עולם הקולנוע, בעיקר בנוגע לעולם התסריטאים.

    להגיב
    • אביאל (פורסם: 8-6-2017 בשעה 19:36)

      אגב, בפעמיים האחרונות שהייתי במטרופוליטין היו כמה אגפים סגורים בשל מחסור בכוח אדם (שומרים).

      להגיב
      • גור אילני (פורסם: 8-6-2017 בשעה 21:26)

        מעניין אילו חלקים סגרו. זה דיון אחר אמנם – אבל זו דוגמה מצויינת לאחריות המדינה מול השוק החופשי.

        להגיב
  9. yaron (פורסם: 8-6-2017 בשעה 19:45)

    גור, תודה על פוסט מצויין.
    אני חושב שמה שאתה מתאר נכון בכללותו לכל תחומי החיים בעולם המודרני.
    כלכלה, מדע, עיתונות ופוליטיקה.
    קראתי פוסט מאוד מעניין לאחרונה ואחת הטענות בו היו שהחלפנו "לחשוב" ב"להרגיש"
    סתם דוגמא – אירוע חדשותי חשוב כמו ההפצצה בנשק כימי שהיתה בסוריה לא יכול באמת להתקיים בעולם שלנו בלי איזה אימאג' קטלני (או שניים) של ילד שנפגע שם.
    כשמדברים על 30% עוני למשל, מייד תצורף תמונה של הומלס רעב… במציאות אחוז מזערי יטרח לבדוק כיצד מוגדר עוני ואיך הוא מחושב וייצר לעצמו אימאג' דמיוני של 30% הומלסים או עניים מרודים.

    להגיב
    • גור אילני (פורסם: 8-6-2017 בשעה 21:25)

      הנקודה המעניינת שהעלית היא אולי הסבר לתעלומה שכתבתי עליה (היעלמות 2 זרמים עיקריים מתוך 3) – למעשה מה שאתה מתאר יכול להעיד על כך שעולם החדשות נשלט על-ידי זרם אחר – הסימבוליסטי (הדימוי כמחולל הרגש). אבל אם מסתכלים על המציאות בביקורתיות רואים בעצם שדגש על הרגש אין בו להעיד על צורת התייחסות סימבולית או אקספרסיבית – אלא ההיפך – בעצם החשיבה הרציונלית מצאה דרכים להשתלט על הרגש וההבעה ולהכפיף אותם אליה, ובתוך חוקים שנוחים לה.
      דוגמה לכך היא יצירתו של המלחין ריכרד וואגנר שהיא מעוררת רגש עז אך באופן פרדוקסלי נשענת על מדע ומבנים רציונליים לחלוטין. לא פלא שוואגנר הוא המלחין הקלאסי שהשפיע הכי הרבה על המוסיקה בקולנוע.

      להגיב
      • yaron (פורסם: 8-6-2017 בשעה 22:02)

        בדיוק מה שהתכוונתי.
        הצורה היא סימבולית אבל התוכן לגמרי נוסחתי.
        צורת ההגשה של חדשות למשל…
        צורת ההגשה של המדע – זה לא שהמדע רדוד, אנחנו פשוט כבר מזמן לא קוראים מחקרים אלא מסתפקים בכתבות על מחקרים שמתחילות ב"עפ"י מחקר חדש…"
        מודה שאני לא מכיר את ווגנר, אם תמליץ על יצירה אשמח להאזין.

        להגיב
        • גור אילני (פורסם: 8-6-2017 בשעה 22:11)

          tאני לא מומחה לווגנר, דהרת הוולקירות (ride of the valkyries) הוא אחד המפורסמים:
          https://www.youtube.com/watch?v=XRU1AJsXN1g
          גם בלי ויז׳ואל, כבר על ההתחלה תרגיש שאתה צופה בסרט

          להגיב
          • yaron (פורסם: 8-6-2017 בשעה 23:08)

            וואו, מדהים!
            את זה הכרתי, רק לא ידעתי מאיפה ושזה ווגנר.
            דמיינתי סצינה מ-star wars :-)
            ואז מצאתי את אפוקליפסה עכשיו. חזק.
            https://m.youtube.com/watch?v=Wi0nzmqp47A

            להגיב
  10. אסנת (פורסם: 8-6-2017 בשעה 22:04)

    מאמר מרתק. לקחתי קורס על פוסטמודרניזם בספרות עברית לילדים ואשמח לשתף אותך כשנפגש בקרוב. ואספר לך על כמה הוגות צרפתיות מעניינות

    להגיב
  11. דוד (פורסם: 8-6-2017 בשעה 22:41)

    גור, תצפה בפארגו עונה 3.

    להגיב
  12. no propaganda (פורסם: 9-6-2017 בשעה 06:20)

    בקולנוע המצב הרבה יותר גרוע מסתם נפילה לנוסחתיות, כמות הסרטים שהם סיקוול או רימייק היא פשוט מטורפת. לא ברור איך עדיין צופים בזה.

    אבל בסדרות חלק מהתבניות נשברות. למשל במשחקי הכס הנרטיבים של דמויות יכולים להשתנות כמו למשל של ג'ימי לאניסטר או מראים לך את הצדדים האנושיים של הרעים כמו האהבה של סרסיי לילדים שלה

    להגיב
  13. D! פה ועכשיו (פורסם: 9-6-2017 בשעה 06:24)

    אני מסכים עם YARON, פה מעלי, ההתכנסות הזו נכונה לכלל חיי החברה, ובעיקר במערב (המזרח הולך ומתכנס אחרי המערב)

    נכון שיש במקביל המון חופש בשוליים כמי שאורן27 אמר, ונכון הוא שהתנועה מן המערב אל המזרח אינה חד-צדדית

    אך ישנה התכנסות כללית של המסה הקריטית ורובנו גם אם אנחנו בשוליים בנושא אחד בכל כך הרבה דברים אחרים נהיה בתוך המרכז האחיד הזה שגם היצירה (כל יצירה לא רק אמנותית) שלנו תתכתב בעיקר עם הזרם הזה.

    אבל מה שאני חושב שאיבדנו, או אנחנו בתהליך של לאבד, הוא הדמיון, היכולת לדמיין אירועים, אחרים, יקומים מקבילים. זהו אובדן ענק והוא כרוך בחוסר היכולת של האדם המודרני להשתעמם.

    ויחד עם כל זה – מי שחי בעיקר בישראל חווה את עניין הסגנונות בצורה שונה מאד ממי שמרכז חייו באירופה, שם הרבה דברים עדיין כלכך שונים מהדרך שבה אנחנו מתנהלים פה. מהדרך בה אוכלים ועד הדרך בה כותבים וצורכים.

    להגיב
    • אמיתי (פורסם: 9-6-2017 בשעה 10:45)

      ללא דימיון קשה לחוש אמפטיה

      להגיב
      • D! פה ועכשיו (פורסם: 10-6-2017 בשעה 18:27)

        אכן

        להגיב
  14. ערן (המקורי) (פורסם: 9-6-2017 בשעה 09:59)

    יופי של פוסט, גור.
    פרטים / לינקים לספרים שלך יתקבלו בברכה :)

    להגיב
  15. austaldo (פורסם: 9-6-2017 בשעה 10:31)

    תודה! אין לך מושג כמה עזרת (יש לי ספר לא גמור ועוד ערימה של סיפורים קצרים במגירה שעד היום פחדתי אפילו לתת למישהו להציץ)

    להגיב
    • גור אילני (פורסם: 9-6-2017 בשעה 11:55)

      איזה כיף, אבל לא הבנתי איך מה שכתבתי עזר?

      להגיב
      • austaldo (פורסם: 9-6-2017 בשעה 13:50)

        נתת לי פרספקטיבה אחרת על איך להסתכל על מה שאני כותב, על כל מני דברים שהפריעו לי במה שכתבתי בלי להבין למה.
        מחכה בסבלנות לפוסט הבא.

        להגיב
  16. אריק (פורסם: 10-6-2017 בשעה 07:40)

    מאוד אוהב את הפוסטים שלך.
    סיפורת ילדים בקרוב גם תתלכד הרי גם פה בגרמניה וגם באיטליה ובספרד יש לילדים את אותן סדרות כמו שיש לילדינו בהופ. והילדות פה אומרות או מיי גוד בדיוק כמו בכל העולם.
    קולנוע מזמן הפך לנוסחא גדולה ומשעממת. אולי בגלל שבועות למדתי קולנוע ותסריטאות הנוסחאות שקופה לי מדי ואיבדתי עניין.
    הטלויזיה דווקא היוותה אלטרנטיבה אבל כמו שחשבתי במהלך "סיפורה של שפחה" שניסיתי לראות. הפכה במהרה לקולנוע. וזה משעמם.
    יש טענה שהאמריקנים הלטינית עוד כותבים אחרת אבל אין עניין לתרגם לאנגלית כל כך בטח לא לעברית. לא יודע כמה זה נכון.

    להגיב
    • D! פה ועכשיו (פורסם: 10-6-2017 בשעה 18:28)

      אני לא בטוח שאתה צודק לגבי סיפורת הילדים
      זאת אומרת – אתה צודק, אבל נדמה לי שבאירופה יש יותר שוליים (או כי רוב החברים שלי שם הם בשוליים, פה אפילו שוליים להיות בהם הם לא היו מצאים)

      להגיב

מה דעתך?