לפני כמה שבועות הזמינו אותי לשיח ספרותי ביריד הספרים בירושלים. לפי הסיכום, אני אפגש שם עם סופרת ילדים רומניה בשם אדינה רוזטי לשיחה, באנגלית וכפי הנראה ללא מנחה.

כהכנה למפגש, קיבלתי ממארגני היריד מעט חומרים על הסופרת. עברתי עליהם, ושלחתי בכיוון השני תרגום חלקי של הספר הראשון שלי לאנגלית. על בסיס המידע הזה, נצטרך לפתח דיון כלשהו.

אחרי הסיכום הראשוני, קיבלתי מייל נוסף שביקש ממני להציע רעיונות לכותרת למפגש. כלומר, יזמו מפגש, הזמינו סופר ישראלי וסופרת רומניה, אבל לאף אחד אין מושג על מה נדבר.

דמיינו שאתם מוזמנים לאירוע ספורט חגיגי: אתם נגד איש ספורט רומני, יש אולם, יש אתר מעוצב, יש תקציב מעיריית ירושלים, וממשרד החוץ הרומני. אבל אף אחד לא יודע איזה משחק תשחקו. ולאף אחד לא ממש אכפת כפי הנראה.

אחרי עיון מסוים בחומר שנשלח אליי, שלא כלל את הספרים עצמם, הדבר שבלט לי יותר מכל היה הסגנון ו״חווית המשתמש״ של הספרים של אדינה רוזטי. ספרים כאלה לא היו יכולים לצאת לאור בארה״ב, לדוגמה. בקנדה אולי כן, עם ההשפעה האירופית-צרפתית, אם כי דווקא האסתטיקה שמסמל באופן מוצלח כל-כך ראש הממשלה טרודו גם היא איננה עולה בקנה אחד עם רוח העולם הישן.

*

Screen Shot 2017-06-07 at 5.54.21 PM

השבוע יצא לי לקרוא הרבה חומר ולראות לא מעט הרצאות על כתיבה. 100% מהחומרים שנחשפתי להם היו מתרבות דוברת אנגלית, הרוב המכריע מארה״ב. אחרי הרבה שעות של סרטונים ביו-טיוב ועוד כמה שעות קריאה, אני יכול להגיד שמה שמאפיין את הפרקטיקה המעשית בכתיבה אמריקאית הוא החיפוש הבלתי פוסק אחר פורמולה ומבנה.

בעוד שניתן לחלק את האמנות ל-3 זרמים ראשיים: הסימבוליסטי, האקספרסיוניסטי והסטרוקטורליסטי, את היוצר האמריקאי מעניין רק האחרון. וגם אם מעניינות אותו גישות נוספות, הרי שהמציאות בשילוב עם התאוריה המעשית יכוונו אותו ויתעלו אותו לזרם הרציונלי.

למי שזה ברור פחות, אני אסביר: אם ניקח לדוגמה את הקולנוע, גם האמריקאי, הוא עבר בדרך הלא ארוכה מאד של פחות ממאה שנים, על פני כל הזרמים האלה. האזרח קיין, לדוגמה, הוא מופת לקולנוע סימבוליסטי. מהייצוג של הציבוריות, ועד למזחלת בשם רוזבאד. קולנוע אקספרסיוניסטי היה ניתן למצוא בעיקר בגרמניה, אבל ההשפעה זלגה יחד עם במאים ויוצרים גם לארה״ב והשפיעה בעיקר על סרטי אימה כמו פרנקנשטיין. במאים כמו קוונטין טרנטינו וטים ברטון למדו את ההשפעות האלה ושיחקו איתן בסרטיהם, אבל אם אני אזדקק למילה אחת כדי לתאר את סרטיו של קוונטין טרנטינו, ואני באמת לא אומר את זה לשלילה, הרי שהמילה הזאת תהיה – נוסחתי.

*

כאן אני צריך להתעכב על המשמעות של המילה הזו – נוסחתי. קולנוע נוסחתי אינו בהכרח קולנוע רע. גם ספרות נוסחתית אינה בהכרח ספרות רעה. הניסיון למצוא תבניות, אבות-טיפוס וז׳אנרים ולפתח אותם עד לשלמות הוא דרך חשובה שבה צועד האדם מאז ערש הציוויליזציה. בעזרת חקר המבנים הבסיסיים של הטקסט ושל התמונה, של הזמן ושל הסיפור, ניתן ללמוד הרבה על האמנות הזו – אמנות הסיפור.

אבל – דמיינו שמחר תבקרו במוזיאון הלובר, או מוזיאון ישראל להבדיל, וכשתגיעו תגלו שיש סרטים אדומים שחוסמים את הגישה לאגפים שלמים במוזיאון. סדרן אדיש יודיע לכם ששני שלישים מהמוזיאון סגורים לציבור, שכן הם אינם עונים לנוסחאות המעודכנות של עולם האמנות.

עדיין יש לנו שליש מהמוזיאון פתוח, קורים בו דברים יפים, אמנים מוכשרים, סדרות איכותיות לבינג׳, תקציבים. אבל כל מה שקורה ויכול לקרות בשני השלישים האחרים – פשוט לא קורה.

זה, מבחינות רבות, המצב שבו אנחנו נמצאים כרגע בספרות ובקולנוע.

*

Screen Shot 2017-06-07 at 6.15.20 PM

הסבר נוסף שאני חייב לכם הוא מעט יותר על הנוסחה. אם לסכם זאת בקצרה, הסרט או הרומן, מורכבים בפועל מסצנות או פרקים. הכוח שמניע את היצירה הוא הקונפליקט, והוא חייב להיות נוכח בכל קטע כזה. כדי ללוות את המסע בתור צופים, אנחנו צריכים להזדהות עם הגיבור, וכדי שנזדהה עמו אנחנו צריכים רמז לכך שהוא אכן הדמות שעמה אנו אמורים להזדהות. לדוגמה: הגיבורה מצילה חתול או מטפלת במסירות באביה החולה. בנוסף, לכל דמות חייב להיות מניע רצון או מטרה, בכל קטע, שאותם היא תנסה להשיג בקטע הזה. ולגיבור חייב להיות אויב או אנטגוניסט – שמנסה להתנגד לגיבור ולמנוע ממנו את מה שהוא רוצה.

בנוסף לכך, ישנם מבנים בתוך העלילה עצמה שמחלקים אותה לחלקים: אירוע מכונן, נקודת מפנה ראשונה, נקודת מפנה שניה, מאבק אחרון, וממש לפני הסיום – מבט על החיים אחרי פתרון הקונפליקט הראשי. לתוך המבנה הבסיסי הזה נוצקו בעשרות השנים האחרונות עוד תחנות מדויקות אף יותר שממפות את היצירה עד רזולוציית הדקות הבודדות, כדי להביא לאפקט רגשי מקסימלי.

*

בעבר, ומבחינות מסוימות גם בהווה, התפקיד של השוליים היה ועודו לחקור את האזורים השחוקים פחות של היצירה. להקות השוליים במוסיקה יכולות ליצור בכל ז׳אנר אפשרי, כותבים בשוליים יכולים לכתוב בכל סגנון שירצו, וקולנוע עצמאי יכול לחקור את הסמטאות הפחות מוכרות של האומנות הזו.

אבל, אם לקחת דוגמה מעולם הספורט – המשמעות היא שהדברים קורים בליגות החובבניות. כלומר, ניסיונות לחקור את ה-unbeaten path, אמיתיים ככל שיהיו, לא יגיעו בתהליך זה לזרם המרכזי. אין להם מסלול לשם, שכן גם רוב רובה של האקדמיה האמריקאית תומך בחיפוש במסלול אחד בלבד, ומסכים באופן כמעט גורף בנכונותן המוחלטת של התיאוריות המובילות במסלול זה ובאי הנחיצות וגרוע מכך – באי הסבירות של תיאוריות נוספות. משול הדבר לימי הביניים מבחינת הטוטליות שבה מאמינים המחזיקים בידע באוניברסליות שלו ובעמידותו בפני קריאת תיגר כלשהי.

*

אם כך, אין לי אפשרות אלא להכריז שהמצב חמור. אנחנו נמנים על חברה שמנויה מבחינת יצירה וצריכה בפועל על זרם אמנותי אחד. ערוץ אחד ויחיד. וזה מתוך לפחות שלושה שכבר מופו באופן מספק ונכתבה עליהם מספיק תיאוריה כדי ליצור בהם ללא חשש, אם רק היינו נכונים לכך.

*

אז לאן מובילה מכאן הדרך? ומה עלינו לעשות בעניין?

לשום מקום ושום דבר. אין כרגע דבר מסוים שאתם אמורים לעשות. הסיבה היא – שאנחנו כולנו טבועים עמוק כל כך ונסחפים מהר כל כך בזרם שתיארתי למעלה, שקשה לנו בכלל להבחין בו. השליטה של הזרם הזה בקולנוע לדוגמה התפשטה מאמריקה עד לאקדמיות בכל העולם. קובי ניב לדוגמה, מעביר את הקורס לכתיבת תסריט שלו על בסיס הנוסחה הרציונליסטית האמריקאית כאילו היתה מתת אלוהים למשה. היום, גם אם תלכו לסינמטק לסרט עלילתי שבמרכזו חיי הבדואים בנגב, או תקראו ספר של ג׳ונתן ספרן פויר – הוא ייכתב, יבוים, יצולם ואף יישפט דרך אותה שיטה. למי שחושב שהסדרות שכל-כך באופנה משנות את זה – אני סבור שלא. הדבר היחיד שהן משנות זה את הרזולוציה שבה הקטעים קורים. בסופו של דבר – עדיין בכל סצנה צריך להיות קונפליקט, בעדיפות בין שתי דמויות שאמורות לרצות דברים מנוגדים – וגם כמו שיוצרי משחקי הכס הצליחו להגדיר טוב כל-כך – בפרק 9 יהיה הקרב הגדול.

התהליכים היחידים שיכולים לשנות אותו להערכתי הם בקנה מידה של סוף הקפיטליזם. ועד אז – כמו מייקל ג׳ורדן מרחף מקו העונשין לעבר הסל – זוהי תופעה שאנחנו יכולים בינתיים רק לצפות בה ולהיות עדים לה, ובאותו זמן בדיוק לתהות גם על מה שהפסדנו.

Screen Shot 2017-06-07 at 6.15.40 PM

האיורים מספריה של אדינה רוזטי.

מקווה שאני אעלה עוד פוסט בשבוע הספר הנוכחי – על שליטת הקיטש בספרות העברית.

ומוזמנים לדוכן טל מאי (ידיעות ספרים) בככר רבין.

ולשיח הספרותי בחמישי הבא בירושלים הבנויה.

עם החולדים
את, אני והנסיעה הבאה