Chatting

ילדים חוזרים מבית ספר באי שבו התפרצות הר געש היא סכנה יומיומית

אני מנצל את הפגרה כדי לברוח קצת מארץ הקודש אל מחוזות אחרים, לא בהרכח קרירים יותר, בארץ השמש העולה.

תכנון המסע, או נכון יותר אי-תכנון המסע (פרטים בהמשך), כולל בין היתר שיטוט באתר japan-guide.com, בפורומים של trip advisor, בוקינג.קום, airbnb, slow travel, וחיפושים אקראיים. בנוסף, בפייסבוק ישנה קבוצה של מטיילים ביפן, שחבריה מייעצים זה לזה על מסלולים. הקבוצה כוללת מייעצים מאד מיומנים ומיודעים, חלקם חיו ביפן זמן רב, הדריכו בה טיולים או התחתנו עם בניה/בנותיה – אבל מה שבולט לי זה המסלולים חסרי ההשראה שהמטיילים המיועדים גוזרים על עצמם, בזה אחר זה.

פוסט לדוגמה:


הי, אנחנו כבר לא יכולים לחכות לטיול שלנו ותודה לקבוצה המהממת, אנחנו נותנים עכשיו פוש אחרון כדי ללטש את המסלול לפני שאנחנו סוגרים הכל סופית. אז מה דעתכם?

טוקיו (4 לילות) > האקונה (1) > מטסטמוטו (1) > קאמיקוצ׳י > טאקיימה (2) > שירקאווה > הירושימה (2) > קיוטו (4) > נארה > טוקיו

חשבנו אם כדאי לנו לוותר על לילה אחד בטאקיימה לטובת עוד אחד בקיוטו.

בעצם, יש המון הגיון במסלול הזה. אם לתרגם אותו לארצנו, הוא יהיה משול למשהו כמו:

תל-אביב (4 לילות) > נצרת > צפת > כנרת > ירושלים (2) > מצדה > תל אביב

תכל׳ס, תפרנו פה את ישראל בלי בעיות וראינו את כל המקומות הקדושים, החשובים וה-best of.

אבללללללל… יש כאן כמה גורמים שצריך לקחת בחשבון לפני שמזמינים את המלונות. קודם כל, אם נסתכל רגע על המקומות האלה ומתי אני עצמי הייתי בהם – אז רובם לא אטרקטיביים עבורי כלל, או שהם ליד מקומות שאליהם הייתי מטייל בשמחה. בוודאי שאם לא הייתי מבקר בהם לא הייתי יודע שהם לא אטרקטיביים עבורי – אבל כך או כך, הם מבחינות רבות לא יותר מערמות של קלישאות שמסודרות בצורה כלשהי על המפה. בכל יום בשנה אני אעדיף, סתם לדוגמה, את עכו או נהריה על פני צפת.

בכלל, אם נסתכל לרגע על המקומות שהם אטרקטיביים לתיירות פנים מול אלה שמכוונים לתיירות זרה – נגלה שהחפיפה היא חלקית בלבד. נכון שלתל-אביב אין תחליף, וגם לירושלים אין עדיין – אבל הישראלים בחופשותיהם (ובהכללה) רצים אחר:

– כל קילוח דקיק של מים, טבעיים או מאיזה צינור שמחקה מעיין שהיה במקום לפני שנגזל

– כל מקום שבו יוכלו להירגע לבד ו/או בזמן שהילדים משתוללים/ בבריכה / במסכים

– כל חור שניתן לנגב בו חומוס ״אותנטי״, לאכול פיתה דרוזית אורגינלית או לקטוף דובדבנים ישר מהשדה

מתוך המסלול שהצגתי למעלה, בעצם רק הכנרת (וסביבותיה) עונה על 3 הדרישות. תל אביב היתה יכולה להיות אחלה מקום הירגעות, אם כל צעד לא היה מלווה בהתרוששות הדרגתית אך בטוחה של חשבון הבנק של המטייל בה.

אז לאן הישראלים יכולים לטייל ולקיים את שלושת התנאים? לקמפינג בצפון, למצפה רמון, לרמת הגולן, למדבר יהודה*.

(*החומוס יצטרך להיות מלווה בכניסה מתואמת עם כוחות הבטחון ליריחו).

אז אם נחזור לטיול שלנו ביפן, נראה שיש לנו סיבות טובות לחפש ריגושים על שביל החומוס:

  1. לא נלך לאיבוד
  2. לא נבזבז זמן (על מקומות בינוניים)
  3. לא ניתקע בלי מלון ללילה
  4. יש הרבה מידע זמין
  5. אנשים יבינו איפה היינו
  6. לא נרגיש שהפסדנו משהו חשוב
  7. נוכל לסמן ״וי״ על יפן ולהמשיך ליעד הבא

ומצד שני, הסיבות להימנע מהמסלול החבוט:

  1. יהיה פחות צפוף
    מחוץ לאתרי החובה, יש מעט מאד תורים, מעט קהל שמתקבץ סביב משהו ומצלם אותו בטירוף כאילו זה חללית של חייזרים שהרגע נחתה, וכאילו לא ראו את אותו דבר בדיוק בגלויה ובאינטרנט.
  2. נפגוש יותר יפנים ופחות אמריקנים
    בטיול הקודם, אחרי יותר משבועיים ביפן הגעתי לקיוטו. להיתקל בגסות האמריקאית היה פתאום שוק רציני. גם בעלת הבית בפונדק בקיוטו, שהיה יפה מאד כשלעצמו, היתה גועלית ודיברה במבטא אמריקני. אחרי הנימוס, הכנסת האורחים והנדיבות האדירה שנתקלנו בה בצפון טוהוקו, קיוטו נראתה פתאום כמו מקום סתמי וחסר אופי.
  3. יהיו יותר הפתעות
    במקומות נידחים יותר ניתן לראות תופעות פחות ממופות ומתועדות, לפגוש אנשים מיוחדים או רגילים שחיים את החיים שלהם, לתפוס טרמפים, להגיע למקום שלא שמעתם עליו ולחפש בו מקום לישון, להחליט שמקום מסוים פשוט לא מתאים כרגע ולעוף ממנו בלי להיות חייבים לראות איזה לנדמארק.
  4. נוכל לספר שהיינו במקום ״שלא היו בו בכלל ישראלים״
    מסביר את עצמו
  5. יכול להיות יותר זול
    יכול להיות שלראות את פריחת הדובדבן ביום מסוים מנקודה מסויימת שצופה על הר ספציפי זה מראה מדהים, אבל אם כמה מיליוני אנשים גם הם חושבים ככה – יש סיכוי סביר שהמלון הסמוך יעלה הרבה $$$.
  6. תחושת העצמה והתעלות כשמצליחים להסתדר
    אין כמו הרגע הזה שדברים מתחברים פתאום, והרגשת אושר מתפשטת בלב, עד שלעיתים אף מתבטאת בחיוך מטופש.

עד כאן, 7-6 בלי שובר שיוויון לטובת השביל החבוט.

כל מי שקרא כאן כמה מילים שכתבתי על גבי אתר זה, כבר בוודאי יודע באיזו אופציה אני עומד לבחור. למעשה, אין לי התנגדות כלשהי למקומות פופולריים ולאתרים מרכזיים. הנקודה היא שלרוב, אני באמת לא מוצא איזשהי עליונות שלהם על פני מאות המקומות המפורסמים פחות. אם כבר, אני יכול להגיד, לדוגמה, שהמונה ליזה היא ציור מרשים הרבה פחות מהרבה יצירות שנמצאות בסמוך אליה.

2 girls

עם אשת הדייג

בעצם, הסיבה לפופולריות של מקומות או אתרים שהם ״must see״ היא לרוב שרירותית ביותר. כלומר, אם היינו זורקים את קוביות השש בש של ההיסטוריה עוד 1000 פעם, אולי בעוד אחת מהן המונה ליזה היתה נחשבת לציור החשוב בעולם. יש דברים שהם פחות שרירותיים, כי הם נשענים על איזה פרמטר אובייקטיבי שבו הם הכי חזקים – האוורסט הוא ההר הכי גבוה, האייפל הוא מגדל גבוה ובעל צורה לא שגרתית. סיבה אובייקטיבית נוספת לפופולריות של מקומות היא הקירבה שלהם לעיר גדולה – כך לדוגמה קוריוזאווה היא עיירה יקרה עם קניונים יוקרתיים, בשמן שעיירות דומות לה הופכות בהדרגה לכפרי רפאים. אבל המון מהמקומות ש״אנחנו חייבים להיות בהם״ הם תוצאה של מישהו ספציפי שביקר בהם ברגע מסוים, וכתב על זה לאיזה ז׳ורנל / הקים שם ארמון / כתב על זה ספר / שורה בשיר הייקו / צילם סצנה בסרט וכו. והיפנים מהבחינה הזו הם עדריים לא פחות ואף יותר משאר העולם.

אבל הנקודה היא, שכאן נכנסת עוד דילמות למערכת:

האם נשכור רכב או ניסע ברכבת? האם נתכנן מראש ונזמין את כל המלונות קדימה או שנשאיר אופציות פתוחות?

כחובב של slow travel, תחבורה ציבורית היא בדרך כלל האופציה המועדפת. ויש את ה-jr pass המפורסם, כרטיס הרכבות הפתוח שניתן לנסוע איתו במשך 7,14 או 21 ימים לכל פינה באיים. בטיול הקודם, שארך 21 ימים, חרשנו את יפן לאורכה ולרוחבה ברכבות עד שבשלב מסוים שר התחבורה היפני איים לעשות חרקירי אם לא נפסיק.

אבל – באופן פרדוקסלי, הרכבות הנפלאות של יפן מחברות מצוין את הערים הגדולות, הבינוניות והקטנות. הכפרים הקטנים, והאזורים הנידחים מחוברים הרבה פחות טוב. לכן, אף שכבר הזמנתי לי ולמשפחתי pass ל-21 יום בסכום משמעותי, התגנבה למוחי מחשבת הכפירה לנטוש את הרכבות כדרך הטיול המרכזית ודווקא הפעם לנסות ולנהוג בקאנטרי היפני. את הפאס ניקח איתנו, ולמקרה שנחליט להפעיל אותו, שוב יפרשו בפנינו השינקנסנים המהירים. מזג האוויר הולך להיות מזעזע, אז גם ככה חלק ניכר מהזמן כנראה נבלה ברכבת, באוטו, או מתחת למטריות בחום של 30 מעלות ולחות של 100 אחוז.

אז אחלו לי בהצלחה, אני אשתדל לעדכן בפוסט אחד כל שבוע עם כמה תמונות מה״הפתעות״ שבהן אתקל, הו כל כך במקרה. מקווה לזכור לנסוע בצד הנכון של הכביש.

Shadows & Silouhettes

ליד מצושימה, אחד המקומות היפים שהייתי בהם, אבל אני מפחד לחזור לשם כי הצונאמי פגע באיזור מאד קשה

 

 

רוח העולם החדש: שבוע הספר 2017
אחרי סיבוב הקיץ ביפן (חלק 1)