שיטפון. יומן יפן (חלק 2)

מים זכים

כמו שבשבוע הראשון למסע זוכרים כל לילה בכל מלון, כל ארוחה וכל אירוע שולי – ככה החל מהשבוע השני המטייל התמים עובר למצב שנע בין אדישות, דיסאוריינטציה של זמן ומקום, ושכרון חושים כללי.

ובאותו אופן שאלוהים המציא את הלופ המרושע של הזיקנה (בית חולים -> שיקום -> זיהום/פצעי לחץ/וירוס -> חזרה לבית חולים וכן הלאה), כך למטיילים ניתנו תבניות, שככל שהטיול מתארך – ככה אנו נוטים לשקוע לתוכן עמוק יותר.

חבר טוב שלי סיפר לי פעם את הבדיחה הטובה ביותר ששמעתי על מטיילים, אותה הוא שמע בעצמו ממטייל מנוסה באיזה גסטהאוס בהודו. הם ישבו על הכרים הנמוכים ודיברו. בשלב כלשהו השיחה נדדה לשיח על מקום מסוים, נניח הכפר פולגה בהימלאיה.

״הייתי בפולגה,״ ציין המטייל המנוסה.

״איך שם?״ העיניים של חברי הטוב נדלקו.

״כמו כאן. יושבים בגסטהאוס ומדברים על מקומות אחרים.״

manga
מאנגה. מנסים לפענח.

*

אבל אנחנו ביפן, זוכרים? מקום שבו יש פחות דיבורים ויותר מעשים. הרבה יותר. כי הזמן ביפן ממש דחוס. יפני טיפוסי יוצא לחופשה קצרה, של כ-48 שעות, כולל נסיעות, שבמהלכה הוא אמור לחוות הכל – החל מלטעום את האוכל המקומי מבנטו בתחנות הרכבת, נופים שנראים כאילו לקחו אותם מפוסטרים בתחנה המרכזית, דרך הגעה למלון וקבלת פנים מנומסת וחמימה, רחצה באונסן, ארוחת ערב, ואז, תלוי במקום – טיול לילה לראות גחליליות, סרט קולנוע באורך מלא באולם של המלון, קריוקי אורחים נגד עובדים, פינג-פונג, סאקה בבר, וכמובן שלא נשכח – לעבוד.

באחד המלונות היפים, נפרדתי לשלום מהבנות (אשתי והילדה) וכמו בשואה, התפצלנו לגברים לחוד נשים לחוד. רק שפה זה במעיינות החמים במקום בתאי הגזים. לא משנה. באותו ריוקן, מעצבי הפנים בחרו דווקא לשלהב את האספסוף האורח בכל דרך אפשרית, כולל לפידים בכניסה, פסלי דרקון עצומים, הליכה בחושך לכיוון החדרים, מוסיקה רוחנית עלק במסדרונות ואפילו בירידה לנהר,  דמיינו סוג של אחוזת יערות הכרמל רק באמצע יער אמיתי שכדי להגיע אליו נוסעים במנהרות בערך חצי שעה. אז באותו מלון, חדרי הרחצה במעיינות החמים היו באופן לא אופייני מצויידים במנוע ג׳קוזי, שפיכפך את המים בבועות וזרמים.

את קולות הצחוק שמעתי כבר מחדר ההלבשה – או ההפשטה – חדר שבו נפרד האדם מהשכבות העוטפות ומגינות עליו, ונכנס עירום כביום היוולדו למים הרותחים. ברבים מהמעיינות הייתי לבד, יושב ומתבונן במים הזורמים מצינור ההזנה וחושב על רעיונות לספרים שלא ייכתבו או בישולים שלא יבושלו. אבל באותו מלון פופולרי נתקלתי במספר יפנים בכל חדר בכל עת, כולל במסדרון שמוביל למבוי סתום ובקצהו וילון עתיק, וכך מצאתי את עצמי מול חבורת יפנים ערומים שישבו על הסלעים במעיין שבאוויר הפתוח.

במצבים כאלה אני אחד משניים – או שאני שבלול, או שאני אחוק, והפעם החלטתי לנסות להיות אחוק ולשוחח עם חבריי לאונסן. עברתי ביניהם כדן שילון במעגל העירום, ושאלתי אותם מהיכן הם. שניים מהם מאד התפלאו לשמוע שהיינו בעיירה הנידחת שלהם, ואחד אחר דיבר באנגלית מצויינת והסביר לחבריו את הדברים שהצלחתי להוציא מהפה בזמן שאני מתבשל במים. התבררו שני דברים. אחד – שהם עובדים יחד. והשני – שהם לא נפגשו מעולם. לא הצלחתי לרדת לגמרי לסוף העניין, אבל הם נפגשו בפורום באינטרנט, וקבעו להפגש יחד במלון הזה לסופשבוע רגוע של רחצה, אוכל, סאקה… עבודה. הם מדברים על עבודה (הם קשורים באיזה אופן סביב עבודה אבל לא עובדים באותה חברה), ואחרי שהכל נגמר – חוזרים לחדר לדפוק עוד כמה שעות על המחשב.

לא מעט יפנים שפגשנו בשני הטיולים האחרונים ציינו בגאווה מסויימת שהם ישנים בערך 3 שעות בלילה. עדיין לא מצאתי הסבר לתופעה. או שהם ממש חרוצים, או שיש להם דברים ממש חשובים לעשות, או שיש עליהם לחץ חברתי לנהוג ככה, או שכל האפשרויות נכונות. אבל בשביל מישהו שישן 7-8 שעות בלילה, זה נראה סוג של מתכון לקטסטרופה ידועה מראש.

האמת, שביפן ישנתי די הרבה פחות ממה שאני רגיל, בוודאי בחופשה, והתעוררתי בבקרים רענן לגמרי ומוכן לכל הראמן שהיום יזרוק עליי. וברוך השם – הימים זרקו עליי די הרבה ראמן. מלבד הימים הראשונים, ומפאת שיקולי תקציב בעיקר, בחרנו לא להזמין ארוחת ערב במלון. וכך מצאנו את עצמנו נוסעים בערבים לחפש מקום לאכול בו ארוחת ערב. מצד אחד, יפן היא בדומה למקומות רבים במזרח, ארץ מחבקת מבחינה קולינרית, שלא תיתן לך ללכת לישון רעב – ולאו דווקא מטוב לבם של התושבים – אלא כי יש המון מקומות פתוחים בכל שעה.

ramen
ראמן. ה-swirl הוורוד הזה במרכז הקומפוזיציה הוא פריט חובה.

*

אבל באזורים מרוחקים יותר, ומחוץ לעונות התיירות, המצב עלול להיות עגום אחרי השעה 7 בערב. אפילו לפני כן. וכך ערב אחד, במלון מופלא ששכן על שפת נחל, שלחנו את עצמנו לחפש ארוחת ערב בסביבה. מנהל המלון הזהיר אותנו שקרוב זה לא יהיה, וסימן קלוש של דאגה הופיע לו במצח. בערך 30 דקות נסיעה הוא חזה לנו, עד לעיירה הסמוכה. וסעו בזהירות.

אחרי בערך 20 דקות התחלנו לראות איזה 7ֿ-eleven ואחריו עוד חנות נוחות מהמתחרים. כל אלה פתוחות 24 שעות, ויש בהן אוכל שניתן לתאר אותו בכל סופרלטיב בין סביר ועד מפוקפק. אבל עבור הבת נסיעה של 20 דקות בחושך הספיקה (מתברר שבלילה שדות אורז ירוקים נראים כמו סתם שממה חשוכה) והיא הודיעה שכל מה שהיא רוצה זה גיוזה בסבו (כך כינינו את ה-7-eleven). וכן עשינו. הצטיידנו במספיק אוכל זבל כדי לשבוע, הגברנו את המוסיקה במכונית ונסענו שמחים וטובי לב בחזרה לחדר היפהפה על שפת הנחל.

ryokan-creek
הריוקן, לפני הגשם

כשהתקרבנו, הבהבה פתאום הודעה במסך מערכת הניווט: אזהרה. ועוד כל מיני מילים באנגלית שהקשר ביניהן לא לגמרי ברור, ולבסוף גם הסיבה: התראה על שטפונות. השמיים היו צחים לגמרי. רק כשחנינו, נפלו כמה טיפות במגרש, אבל הידסנו לכיוון הקבלה.

המנהל חיכה לנו שם, והיה נראה שהוקל לו כשראה את הגאיג׳ינים הטיפשים חוזרים. הוא שאל אם מצאנו מקום לאכול. ״בטח,״ ענינו, ״היה ממש טעים. ודרך אגב, היתה איזו אזהרה על שטפון, אתה יודע במקרה…?״

״אין שום סיבה לדאגה,״ הוא אמר מבלי לחייך (היפנים בכללי לא מחייכים איפה שלא ממש צריך), ואנחנו הלכנו לחדר. גשם שוטף התחיל. בתי הדליקה את הטלוויזיה בתקווה ליפול על משחק כדורעף נשים, ובינתיים אנחנו ההורים נועדנו. בשיחת הסיכום ליום, כשניתנה לי זכות הדיבור, שאלתי את זוגתי מה לדעתה כדאי לעשות אם יהיה שיטפון. רק ליתר בטחון, כמובן. ״אולי נעלה לקומה השלישית,״ זוגתי הציעה, ובכך פחות או יותר סיכמנו את הדברים. את כל זה עשינו לצלילי גשם חזק מאד, שהלך והתגבר.

כשהיא העירה אותי בשעת לילה כלשהי, ואמרה שיש שוטר בדלת – הבנתי שמשהו לא כשורה. הגשם המשיך לרדת כל אותן שעות, ועכשיו מפנים אותנו מהחדר. אור ראשון כבר הפציע, וניתן היה לראות אותו – נחשול חום-בהיר, שגעש ושצף ממש מול החלון. בריכת דגי הזהב כמעט הוצפה, אבל מלבד זאת היה קשה לראות עדיין פרטים. פה ושם איזה ענף שנסחף בזרם המוקה.

״מה זה?״ שאלתי אותה כשהיא החזיקה שתי משקפות שחיה. ״בשביל אביגיל, היא לא רגילה לשחות בלעדיהן,״ זוגתי ענתה, ואני הייתי יכול לפרוץ בצחוק מטורף אם רק לא היו לי על הראש באותו רגע כמה החלטות מטופשות משלי לקחת. לדוגמה, האם לקחת דרכונים, ואם להציל את המכשיר להכנת קפה, שבאמצעותו היה לי קפה מצוין בכל בוקר ולא משנה באיזה כפר נידח היינו.

השוטר הסביר שאנחנו צריכים לעלות – נכון – לקומה השלישית, ולחכות שם להוראות. מלבדנו היו במלון רק אורחים יפנים, והם ניסו להרגיע אותנו, בכך שהציעו לנו לנוח בחדר שלהם בקומה השלישית, ובעזרת תרגומים של חדשות בגוגל טרנסלייט. ראוי לציין, שזה לא היה ממש מרגיע לראות מסך מתורגם שמסביר שהסיכוי שהשיטפון יגיע לרמה מסוכנת הוא רק 61%. כנראה שבשביל יפנים, זה נחשב סיכון מחושב וסביר.

בכלל, היו להם כל מיני פיסות מידע מאד מעניינות אבל שמזכירות יותר סטטיסטיקה של נ.ב.א מאשר שהן יכולות לשמש כהנחיות בשעת חירום, לדוגמה – 84% סיכוי שהגשם ירד לרמה של פחות מ-35 מ״מ לשעה החל מהשעה 7:15. נשבע לכם.

rising
הנהר עולה

*

השמש טרם עלתה אבל כבר היה ניתן לראות עוד פרטים למטה בנחל שהפך בן לילה לנהר. הענפים התחלפו בהדרגה בעצים שלמים, והסברתי לבתי שאני שמח שטרם ראינו שם אנשים נסחפים. אזרתי אומץ וטיילתי בקומה השניה, קרוב ככל שיכולתי לזרם. על הזגוגית היבשה נשען יפני בגיל העמידה ובהה בגדה הנגדית. החלטתי לשאול אותו אם המצב מסוכן, כדי להצליב מידע. התחלנו לדבר, והתברר שהאיש הוא מהנדס תחנות כח שהסתובב לא מעט בעולם. ״המנהל אומר לחכות, ואני סומך על המנהל, הוא גר כאן באיזור ומכיר אותו יותר טוב.״ הוא הצביע אל חמת אבן בגדה השניה של הנחל. ״אבל אם המים יעלו מעבר לרף ההוא – אני כבר אסמוך רק על עצמי.״

בדיוק חלף על פנינו עץ שלם, עצי מחט כנראה רגישים יותר לשטפונות, אולי באותו אופן שהם רגישים בארצנו לשריפות. ״זה עץ בינוני. ברגע שיתחילו להיות עצים גדולים באמת,״ המהנדס הסביר, ״אז זה יתחיל להדאיג.״

הוא סיפר שארבע שנים לפני הצונאמי והאסון בפוקושימה, מהנדס אחד התריע לגבי הסיכון שיקרה משהו בכור. הוא פנה להנהלה, אבל לטענת חברנו מהמלון, המנהלים לא הבינו את ההסבר, ולכן החליטו ש-7 מיליון דולר זה יותר מדי כדי לתקן את הליקוי. ״אם היו מקשיבים למהנדסים, האסון היה נמנע,״ הוא אמר, ושקלתי אם לספר לו על פרוייקט ונוס.

הלילה הזה נגמר בסופו של דבר, אבל עוד לפני כן, עברו בנהר בערך כל המים של כדור הארץ, שלוש פעמים. נמנמנו ושמרנו לחילופין, עד שמתישהו שמתי לב לכך שאני היחיד שנשאר ער, וניצלתי את ההזדמנות כדי להכין לי קפה במכשיר שהצלתי מהחדר.

הקומה הראשונה הוצפה, אבל המנהל טען שזה היה מהגשמים ולא מהזרימה. התברר ש-6 שנים קודם לכן, המים הציפו את הקומה האשונה והגיעו עד לשניה, וגרמו לחורבן גדול. לקח לצוות ולתושבים מהסביבה 3 שבועות תמימים להחזיר את המלון לתפקוד מלא. אבל לא הכל עבר בשלום: ההצפה הגיעה איכשהו למהדורות חדשות כלשהי, ולכן אורחים פוטנציאליים כבר התקשרו לבטל להמשך השבוע. מנהל המקום רתח מזעם. שקלתי אם להשמיע לו את ״עיתונאי קטן שלי״.

whiskey
בקבוק הויסקי. גם הוא נלקח לקומה ה-3.

*

כשהבוקר הגיע במלוא הדרו, וקרני שמש ראשונות שזפו את העצים שעדיין נותרו לעמוד, רבצתי על הפוטון הנעים והבטתי דרך החלון לשמיים. קיוויתי שצוות המלון יחליט לפנק את האורחים בארוחת בוקר – בופה, או בעגלה שתטייל בין החדרים. האורחים הנרגשים יבואו לאכול ויחליפו חוויות מהלילה הדרמטי. וכמובן שלא יחייבו אותנו על ליל השימורים הזה. ויעניקו לנו מדליות על אומץ לב.

אבל שום דבר מבין אלה לא קרה. צוות המלון הניח בדיוק בזמן את המגבות הנקיות ואת ערכת התה בסמוך לדלת, כדי לא להעיר אותנו, אבל גם מכל הבחינות האחרות הכל חזר למסלול. אם המלון היה מוצף – הרי שהעובדים, ואולי אף האורחים – כבר היו עמלים על פינוי הבוץ ושיקום המבנה, אבל מכיוון שלא קרה דבר מעבר לקצת סחף הצטבר בחצר – קיבלנו מזה פטור.

*

rice
שדות האורז נותרו במקומם

אז עדיין לא הגענו לספורט – אני רק אציין שבשלב כלשהו גילינו שיש מה לעשות עם הטלוויזיה הזו שהיתה לנו בכל חדר אבל לא ידענו איך להפעיל אותה, ושזה אפילו די הלהיב אותנו בשלב מסוים. וזה כבר לפעם הבאה.

ועד אז – תישמרו היכן שאתם על הכדור – לנו הישראלים יש כשרון מובנה להסתבך ולהיקלע לכל מיני מקומות אקסטרים, חטיפות מטוסים, מפולות שלגים ורעידות אדמה, ואולי קצת פחות מהקוליות שבה היפנים לוקחים את זה.

בשביל דברים כאלו בדיוק המצאנו את חיליק מגנוס.

 

 

Share on FacebookTweet about this on Twitter

37 תגובות ל “שיטפון. יומן יפן (חלק 2)”

  1. ניינר / ווריור (פורסם: 9-8-2017 בשעה 18:28)

    פולגה מקום מופלא
    פוסט נהדר!

    להגיב
    • yaron (פורסם: 9-8-2017 בשעה 20:45)

      הייתי שם ב-1991 :-) :-) :-)

      להגיב
  2. אריאל (פורסם: 9-8-2017 בשעה 18:35)

    אהבתי, ועשית לי חשק. תודה.

    להגיב
  3. אריאל גרייזס (פורסם: 9-8-2017 בשעה 19:04)

    מעולה. כשהיינו בנפאל אמרנו שעושים בדיוק שני דברים בטיול – אוכלים או מדברים על מה נאכל..
    מה שיפה בחוויות מהסוג הזה שהמוח מדחיק את החלקים המפחידים או מלחיצים ואתה נשאר בסוף עם החוויה. אפילו הצבא או המילואים בדיעבד נראים כמו מין אוסף חוויות מצחיקות

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 9-8-2017 בשעה 19:04)

      הא, ומה זה הסווירל הורוד באמצע?

      להגיב
      • גור אילני (פורסם: 9-8-2017 בשעה 20:14)

        מין סוג של seafood stick מעובד ותעשייתי אבל כבר חלק מהראמן הרבה עשורים

        להגיב
    • אנונימוס (פורסם: 9-8-2017 בשעה 20:31)

      בהתחשב בכך שהמטבח הנפאלי הוא בגדול וריאציות שונות על דאל באט, זה די מדהים שהצלחתם לדבר שם על אוכל :)

      להגיב
      • ניינר/ווריור (פורסם: 9-8-2017 בשעה 20:34)

        זה נכון אבל בקטמנדו ופוקרה יש המון מסעדות מכל הסוגים כך שהדיון מתבקש

        להגיב
      • אריאל גרייזס (פורסם: 9-8-2017 בשעה 20:47)

        וככל שאתה מתקדם בטראק האופציות מתדלדלות.אבל זה כל מה שאתה חושב עליו

        להגיב
  4. אמיתי (פורסם: 9-8-2017 בשעה 21:06)

    רק אני תוהה מה עם האוטו?
    ומה זה פרוייקט וונוס?
    ואיך הראמן שם יחסית לארץ?
    והאם אוטו יפני נחשב טוב ביפן?

    להגיב
    • גור אילני (פורסם: 10-8-2017 בשעה 08:38)

      לא הבנתי את השאלה לגבי האוטו.
      פרוייקט ונוס הוא נסיון ליצור חברה ללא כסף שמתבססת על מדע והנדסה במקום פוליטיקה. הסרט zeitgeist וספיחיו הוא אחד המניפסטים.
      הראמן – באמת מקביל חומוס בארץ. בשביל חלק הוא ארוחה זולה ומהירה, בשביל אחרים הוא דת.
      ביפן יש כמעט רק מכוניות יפניות, אולי 5% אמריקניות (ישנות בעיקר) ואירופיות (ב.מ.וו, פיאט 500, אלפא פה ושם). היפנים די אוהבים את המכוניות תוצרת יפן ולא העמקתי בזה אבל נראה לי שלכל משפחה יש נאמנות למותג מסוים. בערים טבעי שמכוניות פחות חשובות, אבל ברגע שיוצאים לקאנטרי רואים המון אולמות מכירה, מגרשי משומשות וכו.

      להגיב
      • אמיתי (פורסם: 10-8-2017 בשעה 08:53)

        השיטפון לא פגע באוטו?..

        להגיב
        • גור אילני (פורסם: 10-8-2017 בשעה 09:14)

          זהו שלא, האוטו נשאר לעמוד בחניה של המלון כמו כל שאר המכוניות. זה לא שלא חשבנו לרוץ אליו ולברוח משם, אבל המהנדס הזהיר שזה עלול להיות יותר מסוכן – landslide, הצפות…

          להגיב
          • אמיתי (פורסם: 10-8-2017 בשעה 09:32)

            מהנדס ביפן זה חצי אל אה..
            כן לא בריא להיות באוטו בזמן הצפות

            להגיב
  5. רוג'רס אאהרון (פורסם: 9-8-2017 בשעה 23:09)

    אם כבר רמן נסה טסונקסו. איטריות עבות יותר שמגשות בנפרד מהמרק.. ככה שמערבבים כל פעם קצת..
    ולשתות ביפן וויסקי שהוא לא ימאזקי סאנטורי זה חילול השם.

    להגיב
    • גור אילני (פורסם: 10-8-2017 בשעה 08:31)

      יאמאזאקי זה לעשירים – אני צריך משהו שאפשר לקנות בחנות נוחות ב~8 שקלים ושיעביר את הערב.

      להגיב
  6. ארז (פורסם: 10-8-2017 בשעה 09:12)

    הנאה צרופה. תודה גור.

    להגיב
  7. אלעד כץ (פורסם: 10-8-2017 בשעה 09:54)

    מעולה גור. תודה.

    להגיב
  8. אוהד נחמני (פורסם: 10-8-2017 בשעה 11:02)

    הסרט האחרון של קוראסווה, שהשלים בנו אחרי מותו, וקרוי "אחרי הגשם".
    יש אותו ביוטיוב.

    להגיב
  9. שחר ע. (פורסם: 10-8-2017 בשעה 11:26)

    פוסט מקסים
    תודה

    להגיב
  10. ק. (פורסם: 10-8-2017 בשעה 12:04)

    נהדר.
    הבדיחת מטיילים שלך קצת סותרת את המהות אולי המרכזית בטיול וזה של הלהיות כאן ועכשיו. לא אומר שזה לא נכון, רק בפולגה הייתי יכול לדבר רק על קירגנגה:)…

    להגיב
    • גור אילני (פורסם: 10-8-2017 בשעה 12:56)

      אני חושב שהנקודה היא בין היתר – שכשמתחילים טיול קל להיות מאד נוכח כאן ועכשיו. אחרי כמה ימים או שבועות הטיול הופך למובן מאליו, ואתה מתחיל להתעסק בטיול כמו שגרה או סידור עבודה. רצף של מקומות. ובאופן פרדוקסלי מתעסקים הרבה בפרטים טכניים ובהשוואות.

      להגיב
      • ק. (פורסם: 10-8-2017 בשעה 13:29)

        יכול להיות שיש בזה משהו…
        אני בעבר תמיד טענתי שזה תלוי איפה אתה נופל על הציר שבין חופש לחופשה (מתחבר גם לפוסט שלך לפני בין תכנון לזרימה חופשית)

        להגיב
      • D! כאן ועכשיו (פורסם: 15-8-2017 בשעה 15:07)

        טיול (ולא תיור, כל דבר שמפסיק להיות כמה ימים בתוך אותו המלון עם צפייה במקומות תיירות מן הספר) הוא עבודה כמו כל עבודה. צריך לקום בבוקר ולקבל החלטות, יש דברים שחייבים לעשות ויש כאלו שאפשר לדחות ואז לגלות מאוחר יותר שעדיין צריך לעשות אותם.

        ואם רוצים להשאר בכאן ועכשיו – הרי שצריך לעבוד גם בזה.

        להגיב
  11. 49ers (פורסם: 10-8-2017 בשעה 14:22)

    היה יכול להיות פוסט נהדר (ועודנו..).
    "כמו בשואה… מעיינות חמים במקום בתאי הגזים. לא משנה."
    מה כ"כ דחוף לדחוף את השואה לכאן. באמת הרגשת כמו בשואה?
    באמת "לא משנה"? אני יודע.. סתם צורת התבטאות, קליל, מסתחבק וצעיר ברוחו.
    דחילאק… אני יודע שהיום צוחקים על הכל, מאז רצח רבין השימוש בהומור במקרים כאלו הוא תמיד "שחור" ולכן מותר.
    וכן, חופש הביטוי, אנלוגיות, פרספקטיבות וכדומה… אבל לא תשכנע אותי שהיה צריך לכתוב זאת.
    בחייאת… אמנם אין כאן ניצולי שואה שיקראו את הפוסט הנהדר הזה, ועוד מעט כלל לא יהיו ניצולים, על מה ולמה ההשוואה הזאת?
    חבל.

    להגיב
    • גור אילני (פורסם: 10-8-2017 בשעה 14:29)

      מקבל את הביקורת, למרות שלא הכנסתי את הנושא רטרואקטיבית, חשבתי על זה גם בזמן הטיול. זה חלק מעולם המושגים המעוות שלנו גם אם לא נכתוב את זה בבדיחות הדעת.

      להגיב
  12. matipool (פורסם: 10-8-2017 בשעה 14:45)

    משהו דפוק קורה ליפנים.
    אתמול במקרה, נפלנו על ערוץ 8 עם תכנית על אהבה וסקס ביפן. הח'ברה שם קצת השתגעו.
    בחורים בני 25 שמעולם לא הייתה להם חברה והולכים לבתי קפה של חיבוקים. הם מאוהבים בדמויות הנשיות במשחקי וידאו ובדמויות מתעשיית המנגה. מפחדים להתאכזב מבחורות או שהן ילעגו להם. יושבים כל היום בכוכים שלהם ומשחקים מול הטלוויזיה.
    בן אדם מבוגר שחי בעיר (אשתו בכפר ובאה לבקר אותו מדי פעם) שמנהל מערכות יחסים עם שתי בובות סיליקון כאילו הן אשכרה נשים אמיתיות וכו' וכו'.
    http://www.hot.net.il/heb/TV/channels/hotchannels/Channel8/

    להגיב
    • matipool (פורסם: 10-8-2017 בשעה 14:48)

      נ.ב. – זוגות מתחתנים רק כדי להביא ילדים ואפילו לא ישנים ביחד אחרי שנולדים הילדים. סקס עושים פעם פעמיים בשנה. מה עובר עליהם?

      להגיב
      • גור אילני (פורסם: 10-8-2017 בשעה 16:29)

        קח בחשבון שחלק מהתופעות האלה הן שוליות והכתבות האלה מראות כאילו יפן השתגעה כי זה מביא רייטינג.

        להגיב
      • יוני (המקורי, מפעם) (פורסם: 10-8-2017 בשעה 16:55)

        פעמיים??? השתגעו שם

        להגיב
  13. Zak (פורסם: 10-8-2017 בשעה 19:07)

    מצוין גור, תודה. גם למי שיצא לגור קצת ולבקר במדינה, התיאורים האלה של "יפן האחרת" פשוט מרתקים.

    להגיב
  14. shadow (פורסם: 10-8-2017 בשעה 21:19)

    פוסט מעולה.

    חלום שלי להגיע ליפן מאז שהייתי ילד. מקווה להגשים בשנים הקרובות.

    להגיב
  15. איש חובב ירוק (פורסם: 11-8-2017 בשעה 05:34)

    הידעתם שאם כל העולם היה צורך כמו היפנים היינו צריכים משהו כמו 9 כוכבי לכת בשביל לכלכל את כולם?
    אף פעם לא עשו לי את זה באמת מעבר לאומנות ולנוף.

    להגיב
    • גור אילני (פורסם: 11-8-2017 בשעה 09:53)

      אתה אולי ירוק אבל לא מעודכן.
      היפנים מדורגים הרבה אחרי ארה״ב, כמה ממדינות מערב אירופה, הונג קונג, מקאו, קנדה, כמה מנסיכויות המפרץ ועוד מבחינת צריכה לנפש. למעשה הם די קרוב לישראל.
      בצריכת אנרגיה לנפש הם מדורגים קצת יותר גבוה, אבל עדיין בעשירייה השניה.
      בקיצור, עוד סיפורים שנחמד לכתוב על יפן כי אף אחד לא טורח לבדוק.

      להגיב
      • red sox (פורסם: 11-8-2017 בשעה 14:52)

        מה יש לבדוק? עזוב יפן – קח משפט: "אם הצריכה בכל 195 מדינות העולם הייתה כמו במדינה עם הצריכה לנפש ה-20 (נניח) בגובהה, היה צריך כך וכך כוכבי לכת כדי לכלכל את כולם".
        ברור שכאמירה על תרבות הצריכה היפנית, בין המדינות המפותחות והעשירות בעולם, זה מופרך, אבל כמשפט מתמטי-כלכלי זה נשמע לי סביר לגמרי (גם אם אין לי מושג אם זה נכון).

        להגיב
  16. אבי 2 (פורסם: 11-8-2017 בשעה 10:45)

    מרתק גור.
    הייתי לפני שנה רק ל3 ימים בשיבויה בטוקיו בנסיעה מהעבודה. אמרתי לעצמי שאני חייב לחזור לטיול של שבועיים. יפן כל כך מסקרנת.
    אגב, משיטוטים ברובע בשעות מאוחרות, נראה שהיפנים לא יודעים לשתות, כשכל עשרה מטרים ראינו איזה יפני מקיא את נשמתו בצד או מעולף על המדרכה.

    להגיב
  17. D! כאן ועכשיו (פורסם: 15-8-2017 בשעה 15:08)

    תודה גור. אני מציע שדה-באזר ישלח אתך לעוד טיולים נהדרים (מבחינתי אתה יכול להתחיל עם חודש נוסף ביפן)

    מכיר את האפליקציה 72 SEASONS?

    להגיב

מה דעתך?