כמו שבשבוע הראשון למסע זוכרים כל לילה בכל מלון, כל ארוחה וכל אירוע שולי – ככה החל מהשבוע השני המטייל התמים עובר למצב שנע בין אדישות, דיסאוריינטציה של זמן ומקום, ושכרון חושים כללי.

ובאותו אופן שאלוהים המציא את הלופ המרושע של הזיקנה (בית חולים -> שיקום -> זיהום/פצעי לחץ/וירוס -> חזרה לבית חולים וכן הלאה), כך למטיילים ניתנו תבניות, שככל שהטיול מתארך – ככה אנו נוטים לשקוע לתוכן עמוק יותר.

חבר טוב שלי סיפר לי פעם את הבדיחה הטובה ביותר ששמעתי על מטיילים, אותה הוא שמע בעצמו ממטייל מנוסה באיזה גסטהאוס בהודו. הם ישבו על הכרים הנמוכים ודיברו. בשלב כלשהו השיחה נדדה לשיח על מקום מסוים, נניח הכפר פולגה בהימלאיה.

״הייתי בפולגה,״ ציין המטייל המנוסה.

״איך שם?״ העיניים של חברי הטוב נדלקו.

״כמו כאן. יושבים בגסטהאוס ומדברים על מקומות אחרים.״

manga

מאנגה. מנסים לפענח.

*

אבל אנחנו ביפן, זוכרים? מקום שבו יש פחות דיבורים ויותר מעשים. הרבה יותר. כי הזמן ביפן ממש דחוס. יפני טיפוסי יוצא לחופשה קצרה, של כ-48 שעות, כולל נסיעות, שבמהלכה הוא אמור לחוות הכל – החל מלטעום את האוכל המקומי מבנטו בתחנות הרכבת, נופים שנראים כאילו לקחו אותם מפוסטרים בתחנה המרכזית, דרך הגעה למלון וקבלת פנים מנומסת וחמימה, רחצה באונסן, ארוחת ערב, ואז, תלוי במקום – טיול לילה לראות גחליליות, סרט קולנוע באורך מלא באולם של המלון, קריוקי אורחים נגד עובדים, פינג-פונג, סאקה בבר, וכמובן שלא נשכח – לעבוד.

באחד המלונות היפים, נפרדתי לשלום מהבנות (אשתי והילדה) וכמו בשואה, התפצלנו לגברים לחוד נשים לחוד. רק שפה זה במעיינות החמים במקום בתאי הגזים. לא משנה. באותו ריוקן, מעצבי הפנים בחרו דווקא לשלהב את האספסוף האורח בכל דרך אפשרית, כולל לפידים בכניסה, פסלי דרקון עצומים, הליכה בחושך לכיוון החדרים, מוסיקה רוחנית עלק במסדרונות ואפילו בירידה לנהר,  דמיינו סוג של אחוזת יערות הכרמל רק באמצע יער אמיתי שכדי להגיע אליו נוסעים במנהרות בערך חצי שעה. אז באותו מלון, חדרי הרחצה במעיינות החמים היו באופן לא אופייני מצויידים במנוע ג׳קוזי, שפיכפך את המים בבועות וזרמים.

את קולות הצחוק שמעתי כבר מחדר ההלבשה – או ההפשטה – חדר שבו נפרד האדם מהשכבות העוטפות ומגינות עליו, ונכנס עירום כביום היוולדו למים הרותחים. ברבים מהמעיינות הייתי לבד, יושב ומתבונן במים הזורמים מצינור ההזנה וחושב על רעיונות לספרים שלא ייכתבו או בישולים שלא יבושלו. אבל באותו מלון פופולרי נתקלתי במספר יפנים בכל חדר בכל עת, כולל במסדרון שמוביל למבוי סתום ובקצהו וילון עתיק, וכך מצאתי את עצמי מול חבורת יפנים ערומים שישבו על הסלעים במעיין שבאוויר הפתוח.

במצבים כאלה אני אחד משניים – או שאני שבלול, או שאני אחוק, והפעם החלטתי לנסות להיות אחוק ולשוחח עם חבריי לאונסן. עברתי ביניהם כדן שילון במעגל העירום, ושאלתי אותם מהיכן הם. שניים מהם מאד התפלאו לשמוע שהיינו בעיירה הנידחת שלהם, ואחד אחר דיבר באנגלית מצויינת והסביר לחבריו את הדברים שהצלחתי להוציא מהפה בזמן שאני מתבשל במים. התבררו שני דברים. אחד – שהם עובדים יחד. והשני – שהם לא נפגשו מעולם. לא הצלחתי לרדת לגמרי לסוף העניין, אבל הם נפגשו בפורום באינטרנט, וקבעו להפגש יחד במלון הזה לסופשבוע רגוע של רחצה, אוכל, סאקה… עבודה. הם מדברים על עבודה (הם קשורים באיזה אופן סביב עבודה אבל לא עובדים באותה חברה), ואחרי שהכל נגמר – חוזרים לחדר לדפוק עוד כמה שעות על המחשב.

לא מעט יפנים שפגשנו בשני הטיולים האחרונים ציינו בגאווה מסויימת שהם ישנים בערך 3 שעות בלילה. עדיין לא מצאתי הסבר לתופעה. או שהם ממש חרוצים, או שיש להם דברים ממש חשובים לעשות, או שיש עליהם לחץ חברתי לנהוג ככה, או שכל האפשרויות נכונות. אבל בשביל מישהו שישן 7-8 שעות בלילה, זה נראה סוג של מתכון לקטסטרופה ידועה מראש.

האמת, שביפן ישנתי די הרבה פחות ממה שאני רגיל, בוודאי בחופשה, והתעוררתי בבקרים רענן לגמרי ומוכן לכל הראמן שהיום יזרוק עליי. וברוך השם – הימים זרקו עליי די הרבה ראמן. מלבד הימים הראשונים, ומפאת שיקולי תקציב בעיקר, בחרנו לא להזמין ארוחת ערב במלון. וכך מצאנו את עצמנו נוסעים בערבים לחפש מקום לאכול בו ארוחת ערב. מצד אחד, יפן היא בדומה למקומות רבים במזרח, ארץ מחבקת מבחינה קולינרית, שלא תיתן לך ללכת לישון רעב – ולאו דווקא מטוב לבם של התושבים – אלא כי יש המון מקומות פתוחים בכל שעה.

ramen

ראמן. ה-swirl הוורוד הזה במרכז הקומפוזיציה הוא פריט חובה.

*

אבל באזורים מרוחקים יותר, ומחוץ לעונות התיירות, המצב עלול להיות עגום אחרי השעה 7 בערב. אפילו לפני כן. וכך ערב אחד, במלון מופלא ששכן על שפת נחל, שלחנו את עצמנו לחפש ארוחת ערב בסביבה. מנהל המלון הזהיר אותנו שקרוב זה לא יהיה, וסימן קלוש של דאגה הופיע לו במצח. בערך 30 דקות נסיעה הוא חזה לנו, עד לעיירה הסמוכה. וסעו בזהירות.

אחרי בערך 20 דקות התחלנו לראות איזה 7ֿ-eleven ואחריו עוד חנות נוחות מהמתחרים. כל אלה פתוחות 24 שעות, ויש בהן אוכל שניתן לתאר אותו בכל סופרלטיב בין סביר ועד מפוקפק. אבל עבור הבת נסיעה של 20 דקות בחושך הספיקה (מתברר שבלילה שדות אורז ירוקים נראים כמו סתם שממה חשוכה) והיא הודיעה שכל מה שהיא רוצה זה גיוזה בסבו (כך כינינו את ה-7-eleven). וכן עשינו. הצטיידנו במספיק אוכל זבל כדי לשבוע, הגברנו את המוסיקה במכונית ונסענו שמחים וטובי לב בחזרה לחדר היפהפה על שפת הנחל.

ryokan-creek

הריוקן, לפני הגשם

כשהתקרבנו, הבהבה פתאום הודעה במסך מערכת הניווט: אזהרה. ועוד כל מיני מילים באנגלית שהקשר ביניהן לא לגמרי ברור, ולבסוף גם הסיבה: התראה על שטפונות. השמיים היו צחים לגמרי. רק כשחנינו, נפלו כמה טיפות במגרש, אבל הידסנו לכיוון הקבלה.

המנהל חיכה לנו שם, והיה נראה שהוקל לו כשראה את הגאיג׳ינים הטיפשים חוזרים. הוא שאל אם מצאנו מקום לאכול. ״בטח,״ ענינו, ״היה ממש טעים. ודרך אגב, היתה איזו אזהרה על שטפון, אתה יודע במקרה…?״

״אין שום סיבה לדאגה,״ הוא אמר מבלי לחייך (היפנים בכללי לא מחייכים איפה שלא ממש צריך), ואנחנו הלכנו לחדר. גשם שוטף התחיל. בתי הדליקה את הטלוויזיה בתקווה ליפול על משחק כדורעף נשים, ובינתיים אנחנו ההורים נועדנו. בשיחת הסיכום ליום, כשניתנה לי זכות הדיבור, שאלתי את זוגתי מה לדעתה כדאי לעשות אם יהיה שיטפון. רק ליתר בטחון, כמובן. ״אולי נעלה לקומה השלישית,״ זוגתי הציעה, ובכך פחות או יותר סיכמנו את הדברים. את כל זה עשינו לצלילי גשם חזק מאד, שהלך והתגבר.

כשהיא העירה אותי בשעת לילה כלשהי, ואמרה שיש שוטר בדלת – הבנתי שמשהו לא כשורה. הגשם המשיך לרדת כל אותן שעות, ועכשיו מפנים אותנו מהחדר. אור ראשון כבר הפציע, וניתן היה לראות אותו – נחשול חום-בהיר, שגעש ושצף ממש מול החלון. בריכת דגי הזהב כמעט הוצפה, אבל מלבד זאת היה קשה לראות עדיין פרטים. פה ושם איזה ענף שנסחף בזרם המוקה.

״מה זה?״ שאלתי אותה כשהיא החזיקה שתי משקפות שחיה. ״בשביל אביגיל, היא לא רגילה לשחות בלעדיהן,״ זוגתי ענתה, ואני הייתי יכול לפרוץ בצחוק מטורף אם רק לא היו לי על הראש באותו רגע כמה החלטות מטופשות משלי לקחת. לדוגמה, האם לקחת דרכונים, ואם להציל את המכשיר להכנת קפה, שבאמצעותו היה לי קפה מצוין בכל בוקר ולא משנה באיזה כפר נידח היינו.

השוטר הסביר שאנחנו צריכים לעלות – נכון – לקומה השלישית, ולחכות שם להוראות. מלבדנו היו במלון רק אורחים יפנים, והם ניסו להרגיע אותנו, בכך שהציעו לנו לנוח בחדר שלהם בקומה השלישית, ובעזרת תרגומים של חדשות בגוגל טרנסלייט. ראוי לציין, שזה לא היה ממש מרגיע לראות מסך מתורגם שמסביר שהסיכוי שהשיטפון יגיע לרמה מסוכנת הוא רק 61%. כנראה שבשביל יפנים, זה נחשב סיכון מחושב וסביר.

בכלל, היו להם כל מיני פיסות מידע מאד מעניינות אבל שמזכירות יותר סטטיסטיקה של נ.ב.א מאשר שהן יכולות לשמש כהנחיות בשעת חירום, לדוגמה – 84% סיכוי שהגשם ירד לרמה של פחות מ-35 מ״מ לשעה החל מהשעה 7:15. נשבע לכם.

rising

הנהר עולה

*

השמש טרם עלתה אבל כבר היה ניתן לראות עוד פרטים למטה בנחל שהפך בן לילה לנהר. הענפים התחלפו בהדרגה בעצים שלמים, והסברתי לבתי שאני שמח שטרם ראינו שם אנשים נסחפים. אזרתי אומץ וטיילתי בקומה השניה, קרוב ככל שיכולתי לזרם. על הזגוגית היבשה נשען יפני בגיל העמידה ובהה בגדה הנגדית. החלטתי לשאול אותו אם המצב מסוכן, כדי להצליב מידע. התחלנו לדבר, והתברר שהאיש הוא מהנדס תחנות כח שהסתובב לא מעט בעולם. ״המנהל אומר לחכות, ואני סומך על המנהל, הוא גר כאן באיזור ומכיר אותו יותר טוב.״ הוא הצביע אל חמת אבן בגדה השניה של הנחל. ״אבל אם המים יעלו מעבר לרף ההוא – אני כבר אסמוך רק על עצמי.״

בדיוק חלף על פנינו עץ שלם, עצי מחט כנראה רגישים יותר לשטפונות, אולי באותו אופן שהם רגישים בארצנו לשריפות. ״זה עץ בינוני. ברגע שיתחילו להיות עצים גדולים באמת,״ המהנדס הסביר, ״אז זה יתחיל להדאיג.״

הוא סיפר שארבע שנים לפני הצונאמי והאסון בפוקושימה, מהנדס אחד התריע לגבי הסיכון שיקרה משהו בכור. הוא פנה להנהלה, אבל לטענת חברנו מהמלון, המנהלים לא הבינו את ההסבר, ולכן החליטו ש-7 מיליון דולר זה יותר מדי כדי לתקן את הליקוי. ״אם היו מקשיבים למהנדסים, האסון היה נמנע,״ הוא אמר, ושקלתי אם לספר לו על פרוייקט ונוס.

הלילה הזה נגמר בסופו של דבר, אבל עוד לפני כן, עברו בנהר בערך כל המים של כדור הארץ, שלוש פעמים. נמנמנו ושמרנו לחילופין, עד שמתישהו שמתי לב לכך שאני היחיד שנשאר ער, וניצלתי את ההזדמנות כדי להכין לי קפה במכשיר שהצלתי מהחדר.

הקומה הראשונה הוצפה, אבל המנהל טען שזה היה מהגשמים ולא מהזרימה. התברר ש-6 שנים קודם לכן, המים הציפו את הקומה האשונה והגיעו עד לשניה, וגרמו לחורבן גדול. לקח לצוות ולתושבים מהסביבה 3 שבועות תמימים להחזיר את המלון לתפקוד מלא. אבל לא הכל עבר בשלום: ההצפה הגיעה איכשהו למהדורות חדשות כלשהי, ולכן אורחים פוטנציאליים כבר התקשרו לבטל להמשך השבוע. מנהל המקום רתח מזעם. שקלתי אם להשמיע לו את ״עיתונאי קטן שלי״.

whiskey

בקבוק הויסקי. גם הוא נלקח לקומה ה-3.

*

כשהבוקר הגיע במלוא הדרו, וקרני שמש ראשונות שזפו את העצים שעדיין נותרו לעמוד, רבצתי על הפוטון הנעים והבטתי דרך החלון לשמיים. קיוויתי שצוות המלון יחליט לפנק את האורחים בארוחת בוקר – בופה, או בעגלה שתטייל בין החדרים. האורחים הנרגשים יבואו לאכול ויחליפו חוויות מהלילה הדרמטי. וכמובן שלא יחייבו אותנו על ליל השימורים הזה. ויעניקו לנו מדליות על אומץ לב.

אבל שום דבר מבין אלה לא קרה. צוות המלון הניח בדיוק בזמן את המגבות הנקיות ואת ערכת התה בסמוך לדלת, כדי לא להעיר אותנו, אבל גם מכל הבחינות האחרות הכל חזר למסלול. אם המלון היה מוצף – הרי שהעובדים, ואולי אף האורחים – כבר היו עמלים על פינוי הבוץ ושיקום המבנה, אבל מכיוון שלא קרה דבר מעבר לקצת סחף הצטבר בחצר – קיבלנו מזה פטור.

*

rice

שדות האורז נותרו במקומם

אז עדיין לא הגענו לספורט – אני רק אציין שבשלב כלשהו גילינו שיש מה לעשות עם הטלוויזיה הזו שהיתה לנו בכל חדר אבל לא ידענו איך להפעיל אותה, ושזה אפילו די הלהיב אותנו בשלב מסוים. וזה כבר לפעם הבאה.

ועד אז – תישמרו היכן שאתם על הכדור – לנו הישראלים יש כשרון מובנה להסתבך ולהיקלע לכל מיני מקומות אקסטרים, חטיפות מטוסים, מפולות שלגים ורעידות אדמה, ואולי קצת פחות מהקוליות שבה היפנים לוקחים את זה.

בשביל דברים כאלו בדיוק המצאנו את חיליק מגנוס.

 

 

לשמור על הזארד ועוד משימות
לקראת עונת הפרמייר ליג של צ׳לסי