בזמן שחלף מאז שהתחלתי את הפוסט הזה בוודאי כבר התרגלתם לעיצוב החדש. אני עדיין מתרגל, ולכן העברתי את הימים האחרונים בחיפוש אחר הנושא הראוי לפוסט שיחנוך את המעבר לבלוגיה ורודה. הייתי קצת מעורב בעיצוב חווית המשתמש (UX) של המראה החדש – מהמחשב שלי יצאו מסמכים בעיצוב ״אפור״ כלומר ה-wireframe של האתר, לפני שכבת צבע, פונטים או גרפיקה. ההרגשה היא שכמעט כל מה שרצינו קורה (מינוס הבעיות הקטנות שיתוקנו וערוץ הוידאו שנשאר כרגע במגירה של קאלימי), ועם זאת, עכשיו פתאום הדף לבן וקשה לשנות את המצב שלו לדף לבן עם מילים.

השבוע האחרון עמד בסימן ישראליות וכשלונה, עם ההפסדים העצובים של הנבחרות. לצערי לא היה לי הרבה מה להוסיף לדיון. מאז הסל של מיקי ברקוביץ׳ מול צ׳כיה והעלייה לאליפות העולם לא חוויתי הרבה רגעי אושר כאוהד נבחרות… אני האמנתי בעבר שניתן לכוון ליורו 2020 בתור הטורניר שאליו ישראל כן תגיע, אבל ככל שעובר הזמן נראה שאו שזה מתרחק, או שאם זה יקרה בסופו של דבר זה יהיה מתוך אוסף מקרי של אירועים ולא תכנון או ״מודל״ מפורט. גם תרנגולת עיוורת מוצאת בסוף משהו, גם אם רק מינוי למאסקוט של בני יהודה.

סוף חלון ההעברות האירופי הצטרף גם הוא למציאות מדכאת בסך הכל. הכדורגל נשאר אותו משחק, אבל איכשהו נראה לי שהדבר שהכי נפגע הוא ההתלהבות ממעבר גדול ומתוקשר. פעם העברה יקרה ונוצצת גרמה אולי להרמת גבה אבל רוב הציבור הרגיש לדעתי סוג של שמחה ממשהו חדש שקורה, סקרנות ועניין. ההעברות היקרות של ניימאר, דמבלה וגם לוקאקו ומוראטה לצורך העניין התקבלו בסוג של ״נו שוין״ על ידי אוהדי הכדורגל. ההעברות הקטנות יותר, בסכומים של רק 40 מיליון פאונד, בכלל הפכו את התחושה הכללית למעין אדישות מהולה בכמיהה לימים של פרנץ בקנבאוור.

בחיים הלא ספורטיביים, כרגע אני בקושי מצליח לארגן אסיפה להצבעה על החלפת חברת שירותי האחזקה בבניין שבו אני גר, שלא לדבר על הגנן שבכלל להחליף אותו יהיה יותר קשה מלהוציא את החבר׳ה של טוני סופראנו מהשכונה שלך. נכון, זה בניין גדול, שמורכב מכמה תתי-בניינים עם פוליטיקות משנות ה-30 של המאה ה-20, אבל אם זה קשה, מה יגידו גברי לוי, עופר עיני וחבריו? אנחנו מדברים פה באתר על הרבה נושאים שיש לנו מעט מאד יכולת להשפיע עליהם – ונשאלת השאלה האם אנחנו בעצם נמשכים לדבר על ספורט דווקא בגלל שאין לנו באמת דרך להשפיע? אם הבלוגים על ספורט ישראלי עוד יכולים איפשהו לגרד את המציאות בקצה הרך שלה – הבלוגים על ספורט מחוץ לישראל (ובווסטרוז) הם בכלל התכתבות עם עצמנו.

אז למה אנחנו אוהבים את האתר? לפעמים עולה הטענה שיש פה אנשים ש״כותבים טוב״. יכול להיות. גם בפייסבוק יש לא מעט אנשים שכותבים טוב. אם תעקבו אחריהם, תקבלו פעם בכמה שעות או ימים את המסאז׳ המוחי שהם הכינו עבורכם, בדרך כלל עוד מאותו דבר, ממה שאהבתם בתחילה, ועכשיו כבר התרגלתם אליו. הטור השבועי של מוסף השבת עבר לפייסבוק. אותם טוויסטים ושטיקים, במחזוריות נוחה לעיכול.

אני חושב שמה שיפה בדה-באזר, הוא השקיפות של הטקסט והחשיפה שלו לביקורתיות בתוך הקהילה. אם בפייסבוק תראו לכל פוסט זחוח תגובות מלטפות ומפרגנות, בדה באזר תמיד יהיה מי שיקרא דרך הבולשיט שלך. זה מצריך אותי ככותב להיות יותר מודע לעצמי, או במקרים מסויימים לוותר על המודעות העצמית לגמרי, שזה גם פתרון. לחשוף את הדעות לביקורת אמיתית, ולידע משמעותי. יש פה קוראים וקוראות שיודעים המון.

מספר פעמים פרסמתי כאן טקסטים אישיים וחשופים – חלק מהקוראים כתבו מילה טובה, וחלק לא התביישו להביע דעה שהתנגדה לטקסט או אף קטלה אותו. אני חושב שבפייסבוק, בין בגלל העובדה שגם המגיבים חשופים בשמות האמיתיים שלהם, לרוב לא מתעורר דיון כלל, ואם הוא מתעורר הוא יורד מהר מאד לפסים של ויכוח קולני ומאבד את הקשר המקורי לתוכן. קל לראות את זה בקבוצות – לדוגמה בדף מסוים של הליגה האנגלית. יש המון מגיבים, אבל הדיון מתנהל בצל האהדה לקבוצות והשנאה ליריבות, ולכן סובל מרדידות ותגרנות. בדה באזר יש אולי כמה מגיבים טרחנים, אבל אני למדתי מהם המון – לראיה, אפילו מבלי שהשתתפתי בדיון הספציפי, אחד מהם די הצליח לשכנע אותי שהליגה הספרדית חזקה מהאנגלית.

מה שלי היה חשוב בתכנון החוויה המעודכנת – היה לשים את הטקסט במקום הראשון. אין לנו פה בדרך-כלל תמונות יפות, לרוב אנחנו צופים במשחקים מהמסך, וכשאנחנו מצלמים תמונות מקוריות מאיזה מגרש נידח זה נראה כמו אחרונות התמונות של אוהדי ברצלונה בטיול בר-מצווה. אני ניסיתי להוסיף גרפיקה שהכנתי במקרים מסויימים, אבל גם לא החזקתי מעמד וזה בוודאי לא ריאלי בהקשר של האתר כולו.

יש כאן טקסטים מעוררי מחשבה, ויותר מזה – מעוררי דיון. יש לאתר לא מעט קוראים – ויהיה כיף אם יותר קוראים פאסיביים יחששו פחות וישתתפו בדיון (ודרך אגב, אם אתם רואים מגיב עם כינוי חדש אתם מוזמנים לענות ולשתף אותו בדיון, כדי שלא נישאר רק עם שיח של מעטים).

בגירסת הדסקטופ (שהיא עדיין החוויה המלאה והטהורה) תראו מתחת לשני הפוסטים הראשיים, 8 קוביות קטנות יותר. אלה נועדו כדי לשמור פוסטים חשובים שהקריאה ו/או הדיון בהם רלוונטית גם אחרי שנשטפו במורד הפיד הכרונולוגי. יכול להיות שהשימוש בהן בפועל ישתנה, אבל זה הרעיון.

והכי חשוב – האתר אמור להיות קל ולהיטען כמה שיותר מהר, ונראה לי שכרגע זה עובד יותר טוב מהצפוי.

הסלפי עם אברטון
מהי תכנית העל?