במספרת הכושלת של לואיז עלתה באולפן השאלה האם נפסיק לראות בעיטות מספרת ככל שהכרטיסים האדומים ימשיכו לזרום. האירוע הזה נגמר רק בצהוב, אבל לואיז לא הצליח להתאפק ו״קיבל את ההוראה לצעוד״ לקראת הסוף בכל מקרה. לדעתי הבעיה כרגע יותר רחבה מהדילמה הספציפית.

לאחרונה, בהרבה מדי משחקים של צ׳לסי נוצרים מצבים של 50:50 ואז כניסה הדדית של שני שחקנים בכוח עצום, וצליל של bone crunching (שמוגבר על ידי מיקרופוני השטח שמוצבים ליד הקווים) שלאחריו לא ברור מי ישאר על הדשא ומי יעוף לשמים, למי תישבר הרגל ומי יקבל איזה כרטיס. אני לא יודע איך בדיוק הם שורדים את זה לרוב, אני נפצע בחמש על חמש עם החבר׳ה גם כשנושפים לי על השוק או הקרסול, אבל התחושה שלי היא שהליגה נהיתה עוד יותר קשוחה מהרגיל באנגליה.

בעקרון אפשר לטעון שהמאבקים הקטנים האלה הם שיכריעו את ההתמודדות. הנקודה היא, שמעט מהמצבים האלה באמת קובעים משהו, ויש בסוג הזה של המשחקים כמו היום רמה כזאת של scrappiness שאני לא רואה למה דווקא מאבק אחד ליד קו החוץ אמור להיות כל כך גורלי.

אם כבר, ההתמודדות מוכרעת דווקא על הכרטיסים שעפים אחר-כך.

*

קולאסינאץ׳ הוא טנק.

*

קונטה רצה כנראה להראות בהרכב שעלה היום שהוא לא משנה את ה-11 לפי אופנות, ושמי שרוצה להיכנס צריך להראות קצת יותר ממשחק אחד טוב. במבחן התוצאה זה לא עבד. פאברגס לא נתן את המסירה המוחצת לכיוון מוראטה, הוא בעיקר הסתבך מאחור עם הכדור בתפקיד הפירלואי שקיבל. ווליאן ממש לא הצליח לעבור אפילו את עצמו. פדרו לא הכניס את המצב האחד שקיבל, וקאנטה נראה עייף ממסיבות הקבלה לאירופה.

המחצית השניה כבר היתה בשליטה מלאה של צ׳לסי. בקאיוקו הצליח לפתוח קצת את מרכז השדה הנעול ולרוץ קדימה, אבל זה עדיין לא הספיק לאיזה מצב משמעותי. הזאר נכנס וניסה לקחת קצת את הכדור לטייל אבל גם הוא נבלם.

משחקים כאלה קונטה בדרך-כלל מנצח, איכשהו. מתישהו משהו קורה. זה אפילו היה נראה שמשהו יקרה לקראת הסיום. הפעם לא, ונשארנו עם התסכול. ובלי דוד לואיז.

 

 

ה-0:6 על קרבאג
דייגו who?