בחוץ השמים כחולים, כמה מזגנים מטרטרים, הילד של השכנים בוכה ומישהו מהחלון מעיר לאביו שזו מנוחת הצהריים ובמיוחד ביום כיפור. האבא עונה משהו, ואז פונה לחברו באנגלית.

לא רחוק מכאן, הבת שלי נוסעת עם חברה שלה באופניים. היא עוד לא בת 10, וזו השנה הראשונה שהיא מקבלת את האומץ ואנחנו, אחרי שהאכלנו אותה, השקינו אותה, ציידנו אותה בטלפון ומים בתוך תיק גב קטן, שולחים אותה ומוודאים שהטלפונים שלנו לא על שקט.

כשהייתי ילד, אני זוכר שיום אחד יצאנו אחי ואני לשחק כדורגל במגרש בספיר, ואיך פתאום היתה תחושה שכולם מסתכלים עלינו, אלה שהלכו ברחוב, ואלה מהחלונות הפתוחים וגם מאחורי התריסים הסגורים. היתה שם תחושה מעיקה וכבדה שלא קראתי אותה קודם לכן, אבל מאז אותו יום כיפור כבר ידעתי להיזהר.

לרוב בכלל לא היינו בספיר בכיפור. היינו נוסעים לטייל באחד הנחלים הגדולים מדרום מערב, שהיו שטח אש בכל אחד מימות השנה מלבד היום הקדוש, ושניתן היה לראות בהם צבאים מקרוב, ואף להתקרב אליהם עוד יותר בעזרת טקטיקות שונות, הכוללות בין היתר דיבור בקול רגיל ולא מסתודד והתקדמות בזיג-זג כדי לא להסגיר את הכיוון.

אבא שלי היה מניח שמיכות ומזרונים על גג המכונית, והיינו רובצים על הגג, משקיפים אל המדבר ואל עצי השיטים ומנסים לראות ראשונים את הצבי הבא. למרות יתרון הגובה, עדיין כמעט תמיד היה זה אבי שהבחין בהם, היינו מרגישים את ההאטה של המכונית על דרך העפר, ואז סוקרים את צבירי השיטים ומחפשים את עדר הזכרים הצעירים, עדר הנקבות והעופרים או הזכר הטריטוריאלי.

כשהיינו חוזרים, היינו מקיפים את היישוב הקטן עם המכונית, ישובים במושב האחורי של הרנו 4, בין משקפות, ג׳ריקנים, כריות, אוהל וגזיה. הבתים המוגפים של השכונה החדשה (circa 1985) היו אמנם עוקבים אחרינו בתוכחה מסויימת, אבל עדיין יכולנו לאגף אותם ולהגיע הביתה במינימום חיכוך עם כוהני הדת ושליחיהם חסרי הרחמים.

גם שנים קודם לכן, כשעוד גרנו במרכז הארץ, הוריי היו יוצאים להרפתקות ביום כיפור. אבא שלי שגדל בקיבוץ השומר הצעיר, שחבריו הקפידו לאכול חזיר ביום כיפור כדי לקיים מצווה זו (ומה ההבדל באמת בין דת כזו לאחרת?), סירב להשלים עם העוצר, והיה לוקח אותנו דרך פרדסים ריחניים אל מחוזות אחרים – חולות הים, שם רצנו עם צבועים, או אל רפי גיארון מגדל הנמרים המיתולוגי, שהנמרה שלו שירלי פעם כמעט אכלה אותי בזמן ששתי המשפחות אכלו חצילים בחדר הסמוך.

אלא שאיתרע מזלנו, ובקצה אחד הפרדסים חיכה המון נערים זועם, שקיבל את פני הפרימולה הישנה בצעקות, במקלות ואבנים. אחת האבנים ניפצה את השימשה הקדמית, ולא עזר שום דבר, כולל הצעקות של אמא שלי שאנחנו נוסעים לבית החולים. בסופו של דבר המכונית בכל זאת היתה מהירה משליחי האל.

(זוגתי מנסה לצלצל אל הבת. היא לא עונה, ואני מנסה להסביר שזה כי היא עסוקה בלנסוע באופניים ולא במסכים. המסכים האלה, גם כן. אני יושב עכשיו מול אחד מהם וכותב את השורות האלה.)

אחד הדברים שמייחדים אולי את הדור של רוב הקוראים והכותבים באתר וגם שלי, אלה שנולדו אחרי קום המדינה, אבל באותה מאה, זה שאנחנו קיבלנו הרבה מהחוקים והמנהגים החברתיים והתרבותיים של המדינה הצעירה כאילו היו כבר נתון. יום העצמאות, החופשים מבית ספר, וכמובן האופן שבו מתבצע יום כיפור. וגם ארבעים שנה אחרי, היתה לנו מעט מאד השפעה על הדרך שבה הם מתקיימים. מה שגובש בשנים הראשונות (אמא שלי טוענת שכבר ביום העצמאות הראשון או השני נתנו בראש עם פטישים) נשאר.

מוקדם יותר היינו בים. החוף היה יחסית ריק, ללא מוסיקה ובלי שמשיות אבל עם אנשים שרצו לרחוץ במים שסוף סוף קרירים, כחולים וצלולים. ממש כמו ביוון. השכן, מורה לאזרחות, אמר שהוא העביר מערך על יום כיפור, ואז, איך לא, שוב נזכרנו במלחמה ההיא, מלחמה שלא אני ולא הוא היינו נוכחים בה, אבל השכן לדבריו נוצר בזכותה, כי אביו שכב פצוע בבית החולים וחיכה לניתוח, ואמו שעדיין לא היתה אמו אז, באה לבקר.

מלחמה שלא היינו בה, אבל ינקנו הרבה סיפורים עליה בילדות, ולטענתו של המורה הנוער של היום לא יודע עליה כמעט כלום. אבל ביום שהיא קרתה שני ההורים שלי, שעדיין לא ידעו שהם יהיו ההורים שלי, רבצו על סלע בנחל ערוגות או דוד ואמא שלי שיבחה את יופיו של העולם, בלי לדעת שבאותו רגע פולשים לתוך גבולות המדינה טנקים סוריים ומצרים, ובעוד מספר לא רב של ימים זה יגמר בזה שתאבד את אחיה האהוב.

(הבת התקשרה. הן כבר ביקרו אצל אמא שלי, ועכשיו חונות בגינה ציבורית ומחרישות דוריטוס. וזה אחרי שעניתי אתמול בשאלון של מחלק מוסר בהארץ שאני לא מוציא אוכל מהבית ביום כיפור כדי להתחשב בצמים. בינתיים טוטנהאם מכסחת את האדרספילד, שמיצידה תוקפת ומנסה להראות שהיא לגיטימית, אבל זה כבר באמת חילול השם לדבר על זה.)

וכך, בזכרון הקולקטיבי שלנו צריך לשקול לפתוח פתאום רדיו כדי לראות שיש מדינה, או לשים לב שאין אזעקה, וכך בתוך השקט הזה תמיד ישנו גם איזה רעש.

מהי תכנית העל?
איך מתים אנשים במדבר?