אתמול הלכתי להצגת תיאטרון בשם ״25״ אליה נקלעתי במקרה, בעקבות נסיעתו של אחי לברלין. כמו שחקן שכבר נרקב בירכתי הספסל, נקראתי פתאום לדגל, והתייצבתי במרכז ענב שבתל-אביב בערב סתווי. מכיוון שהמחזה נכתב על-ידי מאור זגורי, שסחף את המדינה לסדרה האוטוביוגרפית למחצה פלוס שכתב וביים (ואף שיחק בתפקיד משני), ושגם אני נסחפתי יחד עם העלילה הטריוויאלית אך נפתלת, ומעלליהם של אביאל ומשפחתו, הסכמתי בשמחה להזמנה של אמי. ״25״ הוא מחזה שזגורי כתב במיוחד עבור תיאטרון אילת החדש יחסית, ואחרי באר-שבע, הפעם הגיע תורה של תחנה נוספת בחייו: הערבה.

מאור זגורי גר בילדותו בישוב שבו אני גדלתי, ספיר. אני לא זוכר את מאור באופן מובהק, כי הוא היה צעיר ממני בכמה שנים, וכי את לימודי התיכון עשיתי בפנימייה בשדה בוקר, אבל אני זוכר שהיה ילד כזה. ספיר היא תחנת רכבת. גם המשפחה שלי באה ולמרות שנשארה 15 שנים, הלכה לבסוף. ספיר הוא יישוב. לא מושב. מסביב לספיר יש מושבים, אבל בספיר גרים נותני השירותים למושבים. המורים, הנהגים, אנשי האחזקה, מקורות, ההדרכה החקלאית, ארכיאולוג, זואולוג, פסיכולוג, רכזת חברתית, פקח של רשות שמורות הטבע, אלה שחיים על פני האדמה אבל אינם נאחזים בה.

בתחקיר הקצר שעשיתי על המחזה ״25״, מצאתי שזגורי כתב אותו בהתנדבות עבור החברים בדרום (״החברים״ זה ברוב המקרים כמה תל-אביבים שקיבלו ג׳וב בפריפריה, אבל נניח לזה כרגע). וכך הוא גם נראה. על הגבול בין חובבני למקצועני, אבל לגמרי על הצד הנכון של ההגדרה הזאת. הכותב בחר במרכיב אחד מרכזי של החיים בפריפריה הרחוקה – אירועי המוות, ולהתמקד בו. ואין הרבה מרכיבים עסיסיים כמו המוות. שלושת גיבורי ההצגה, נערה ושני נערים, מעבירים את הזמן המת שלהם מול הקהל בלספור ולספר את כל אחד מ-24 מקרי המוות שאירעו במקום.

לפני כמה חודשים שוחחתי בטלפון עם חברי מהערבה, שף שבחר לעזוב את עסקי המסעדות ולגדל גויאבות. בין היתר, הוא סיפר על מותו של אחד מתושבי הערבה בתאונת דרכים. כמו שנהוג בערבה, גם המוות הזה היה גרוטסקי וביזארי, וכלל צירוף מקרים חריג שהביא בסופו למוות בעינויים קשים וכל זאת לעיניה של אשתו של המנוח. ״כמו שמיכאל הרופא אומר,״ חברי סיכם, ״פה לא עוברים את גיל 70. לפעמים מתים הרבה קודם.״

האמת היא שכשחושבים על זה קצת יותר, אפשר להבין למה בפריפריה הרחוקה החוויה היא שיותר אנשים מתים. כאן בתל-אביב, מתים כל שבוע עשרות אנשים, ואף אחד לא יודע על זה. לפעמים נתקלים במודעת אבל. לפעמים רכילות מספרת על איזה מקרה. אבל לרוב, אנחנו לא באמת מכירים את האדם שמת, ואם מת מישהו שאנחנו כן מכירים, יש סיכוי גדול שהוא ייעלם פשוט בלי שנדע מזה.

הטענה הנוספת היא שבפריפריה מתים אנשים בצורות מוות יותר קיצוניות. את הטענה הזו קשה לי להפריך, בטח מבחינה סטטיסטית, אבל סביר להניח שיש בה משהו. יש לכך כמה סיבות אפשריות:

  • באוכלוסיה שנוסעת בטרקטורים ואופנועים, מטפסת על הרים, חיה בחום של 40 מעלות ונוסעת בכביש ארוך ושומם כדי להגיע לכל מקום, יהיו יותר מקרי מוות שקשורים לגורמים האלה. בתל-אביב יהיה לכם מאד קשה לעלות על מוקש, אלא אם כן אתם מחשיבים צואת כלבים, אבל בערבה דריכה על מוקש שנסחף משדה מוקשים היא דבר אפשרי, ואף קרה לנער בבית הספר שלי. בחיפה יש אמנם נחת תעופה, אבל רוב הסיכויים שאין לכם שם בהאנגר מטוס אולטרא-לייט שאתם לוקחים בשבתות לטיסה שבועית, שבאחת מהן תעברו קרוב מדי לקווי מתח גבוה.
  • בחברה מרוחקת מתקיימים סוגים שונים של הוויה, מוטאציות משפחתיות וחברתיות, שאינם זוכים ל״יישור״ בחזרה לנורמה על-ידי הציבור הרחב. מהטיול באוסטרליה זכורים לי דברים שנתקלתי בהם בקהילות מרוחקות שבכל מקום אחר בעולם לא היו מתקבלים על הדעת (כמו בחור שנוסע עם מכונית מוכתמת בדם קרוש, ושני הכלבים שלו מציצים מהחלון עם נתחי בשר מדממים בין לסתתותיהם, או כמו טקס המקל הוורוד שנתקלתי בו במשפחה מסויימת באאוטבק, שבו ילד סורר מקבל הלקאה – אבל מדומיינת, מה שהופך אותה לעוד יותר ביזארי – על ידי צינור השקייה ורוד).
  • ליישובים מרוחקים נמשכים לעיתים אנשים מיוחדים, או כאלה שבמקום אחר היו חיים מתחת לקו העוני או סמויים לחלוטין מהעין. יכול להיות שבבית הספר שבו גדלתם עבד איש אחזקה חירש אילם, אבל סביר להניח שלא ביקרתם בבית שלו ושל אשתו שגם היא חירשת אילמת, ושהבת שלו לא היתה עם אחיכם בכתה. הסוף של הזוג הספציפי הזה היה כשאיש האחזקה לקח את אשתו במכונית, חיכה שתעבור מולם משאית, ואז הטה בחדות את ההגה כדי להתרסק לתוכה יחד עם אשתו. גם אם זה קרה אצלכם, יש סיכוי שלא ידעתם על זה בכלל.

גם המשפחה שלי לא היתה נורמטיווית לחלוטין. אבא שלי הגיע לערבה כדי להקים שמורת טבע. במקום פשוט לבוא ולהכריז על השמורה המיוחלת, הוא מצא את עצמו נלחם באנשים שניסו לקחת עוד שטחי חמאדה בתוליים ולגדל עליהם ירקות ובעוד אלף גורמים, חלקם, איך לומר את זה, יותר אכזריים מהפקח שנתן לכם אתמול דו״ח חניה באדום-לבן. והיו עוד הרבה מאבקים, נגד קול אמריקה ובעד הנמרים, נגד ראש המועצה וגם נסיון להקים לודג׳ בסגנון אפריקאי בלב הערבה. נכון לשנות השמונים לפחות, המצב הטבעי של אדם שחי בערבה היה סוג של מאבק. אבא שלי הזכיר מספר פעמים את האפשרות שניקלע, המשפחה שלנו, למצב שבו יכתרו את הבית שלנו, ואנחנו ניאלץ לעשות משהו קיצוני. כיום כשאני חושב על זה, זה נשמע מטופש, אבל כשהייתי ילד, ידעתי שלא צריך להיות בכת של דיוויד כורש כדי לחיות ממש על הקצה.

אבל בערבה לא חייבים להיות חריגים כדי למות מוות מוזר. תשאלו את המורה הארגנטיני שגר בספיר זמן מועט, והיה צמא כל-כך לתרבות שהלך להופעת להקת ״לוס ברזילרוס״ בתחנת הדלק בעין יהב (הוא ארגנטיני והם מברזיל, כן? אבל תשכחו מזה, בערבה לא מקפידים על דקויות כאלה), שם רקד אל תוך הלילה בהתלהבות רבה כל-כך עד שמצאו אותו מוטל על הארץ חסר רוח חיים, לתדהמת כולם, שעצרו את ההופעה, כיבו את המוסיקה, ורק כיפת הכוכבים המשיכה לנצוץ מלמעלה.

בהצגה, שני הנערים והנערה יוצרים משולש רומנטי, שהתפקיד הדרמטי שלו צפוי (שני הנערים מאוהבים בנערה, היא צריכה לבחור ביניהם) וגם מוביל לכיוון צפוי (הומו-אירוטי) אבל המשולש הזה מהווה אספקט נוסף שמעצים את הקיצוניות של החיים ביישוב מרוחק: מיעוט האפשרויות. מעט אפשרויות תעסוקה (כך שגם אם הגעתם עם הג׳וב מוכן, אם פוטרתם כבר יהיה לכם הרבה יותר קשה למצוא אחד נוסף). מעט ילדים בשכבת הגיל (בדיוק השבוע התבשרתי בפייסבוק שאחת משכבת הגיל, שעזבה בגיל צעיר ומאז לא שמעתי ממנה, שלי מתה מסרטן), מעט מרחב תמרון (המחכנת היא גם חברה של ההורים שלכם).

לא לחינם, רבים מתושבי העיר הם בעלי עבר עשיר בפריפריה. קיבוצניקים, עיירות פיתוח, מושבניקים, אנשי כפרים ומושבות, כולם מוצאים נחמה באנונימיות. בתור ילד, כשהיו כתבות ביומן על כיתות לימוד עם 40+ ילדים, לא הבנתי את הטון העצוב של כתבנו לענייני חינוך. בעיניי זה היה חלום. ועכשיו לבת שלי יש בכתה 41 ילדים. והאמת? אני עדיין חושב שזה עדיף.

זגורי מנסה להקצין מעט את מקרי המוות, כדי ליצור סיטואציות קומיות-טראגיות לא מורכבות מדי, אבל המציאות מוכיחה פעם אחר פעם שאין בכך כמעט צורך. הילד שהתאבד בגיל 14 אכן עשה זאת בגלל לחץ חברתי, אבל אפילו עבור קומדיה שחורה יהיה זה ביזארי מדי לתאר את הנסיבות האמיתיות של המוות שלו, כשנעמד על הטוסטוס ״דייאלים״ שלו, קשר חבל אל אחד מהעצים שסוויסה, איש הגינון, טיפח בצדי המושב, את הצד השני ליפף על צווארו, ומשם עשה רק צעד קטן אל מותו.

 

שקט על שקט
התבוסה ברומא