איך מתים אנשים במדבר?

תשאלו את המורה הארגנטיני

אתמול הלכתי להצגת תיאטרון בשם ״25״ אליה נקלעתי במקרה, בעקבות נסיעתו של אחי לברלין. כמו שחקן שכבר נרקב בירכתי הספסל, נקראתי פתאום לדגל, והתייצבתי במרכז ענב שבתל-אביב בערב סתווי. מכיוון שהמחזה נכתב על-ידי מאור זגורי, שסחף את המדינה לסדרה האוטוביוגרפית למחצה פלוס שכתב וביים (ואף שיחק בתפקיד משני), ושגם אני נסחפתי יחד עם העלילה הטריוויאלית אך נפתלת, ומעלליהם של אביאל ומשפחתו, הסכמתי בשמחה להזמנה של אמי. ״25״ הוא מחזה שזגורי כתב במיוחד עבור תיאטרון אילת החדש יחסית, ואחרי באר-שבע, הפעם הגיע תורה של תחנה נוספת בחייו: הערבה.

מאור זגורי גר בילדותו בישוב שבו אני גדלתי, ספיר. אני לא זוכר את מאור באופן מובהק, כי הוא היה צעיר ממני בכמה שנים, וכי את לימודי התיכון עשיתי בפנימייה בשדה בוקר, אבל אני זוכר שהיה ילד כזה. ספיר היא תחנת רכבת. גם המשפחה שלי באה ולמרות שנשארה 15 שנים, הלכה לבסוף. ספיר הוא יישוב. לא מושב. מסביב לספיר יש מושבים, אבל בספיר גרים נותני השירותים למושבים. המורים, הנהגים, אנשי האחזקה, מקורות, ההדרכה החקלאית, ארכיאולוג, זואולוג, פסיכולוג, רכזת חברתית, פקח של רשות שמורות הטבע, אלה שחיים על פני האדמה אבל אינם נאחזים בה.

בתחקיר הקצר שעשיתי על המחזה ״25״, מצאתי שזגורי כתב אותו בהתנדבות עבור החברים בדרום (״החברים״ זה ברוב המקרים כמה תל-אביבים שקיבלו ג׳וב בפריפריה, אבל נניח לזה כרגע). וכך הוא גם נראה. על הגבול בין חובבני למקצועני, אבל לגמרי על הצד הנכון של ההגדרה הזאת. הכותב בחר במרכיב אחד מרכזי של החיים בפריפריה הרחוקה – אירועי המוות, ולהתמקד בו. ואין הרבה מרכיבים עסיסיים כמו המוות. שלושת גיבורי ההצגה, נערה ושני נערים, מעבירים את הזמן המת שלהם מול הקהל בלספור ולספר את כל אחד מ-24 מקרי המוות שאירעו במקום.

לפני כמה חודשים שוחחתי בטלפון עם חברי מהערבה, שף שבחר לעזוב את עסקי המסעדות ולגדל גויאבות. בין היתר, הוא סיפר על מותו של אחד מתושבי הערבה בתאונת דרכים. כמו שנהוג בערבה, גם המוות הזה היה גרוטסקי וביזארי, וכלל צירוף מקרים חריג שהביא בסופו למוות בעינויים קשים וכל זאת לעיניה של אשתו של המנוח. ״כמו שמיכאל הרופא אומר,״ חברי סיכם, ״פה לא עוברים את גיל 70. לפעמים מתים הרבה קודם.״

האמת היא שכשחושבים על זה קצת יותר, אפשר להבין למה בפריפריה הרחוקה החוויה היא שיותר אנשים מתים. כאן בתל-אביב, מתים כל שבוע עשרות אנשים, ואף אחד לא יודע על זה. לפעמים נתקלים במודעת אבל. לפעמים רכילות מספרת על איזה מקרה. אבל לרוב, אנחנו לא באמת מכירים את האדם שמת, ואם מת מישהו שאנחנו כן מכירים, יש סיכוי גדול שהוא ייעלם פשוט בלי שנדע מזה.

הטענה הנוספת היא שבפריפריה מתים אנשים בצורות מוות יותר קיצוניות. את הטענה הזו קשה לי להפריך, בטח מבחינה סטטיסטית, אבל סביר להניח שיש בה משהו. יש לכך כמה סיבות אפשריות:

  • באוכלוסיה שנוסעת בטרקטורים ואופנועים, מטפסת על הרים, חיה בחום של 40 מעלות ונוסעת בכביש ארוך ושומם כדי להגיע לכל מקום, יהיו יותר מקרי מוות שקשורים לגורמים האלה. בתל-אביב יהיה לכם מאד קשה לעלות על מוקש, אלא אם כן אתם מחשיבים צואת כלבים, אבל בערבה דריכה על מוקש שנסחף משדה מוקשים היא דבר אפשרי, ואף קרה לנער בבית הספר שלי. בחיפה יש אמנם נחת תעופה, אבל רוב הסיכויים שאין לכם שם בהאנגר מטוס אולטרא-לייט שאתם לוקחים בשבתות לטיסה שבועית, שבאחת מהן תעברו קרוב מדי לקווי מתח גבוה.
  • בחברה מרוחקת מתקיימים סוגים שונים של הוויה, מוטאציות משפחתיות וחברתיות, שאינם זוכים ל״יישור״ בחזרה לנורמה על-ידי הציבור הרחב. מהטיול באוסטרליה זכורים לי דברים שנתקלתי בהם בקהילות מרוחקות שבכל מקום אחר בעולם לא היו מתקבלים על הדעת (כמו בחור שנוסע עם מכונית מוכתמת בדם קרוש, ושני הכלבים שלו מציצים מהחלון עם נתחי בשר מדממים בין לסתתותיהם, או כמו טקס המקל הוורוד שנתקלתי בו במשפחה מסויימת באאוטבק, שבו ילד סורר מקבל הלקאה – אבל מדומיינת, מה שהופך אותה לעוד יותר ביזארי – על ידי צינור השקייה ורוד).
  • ליישובים מרוחקים נמשכים לעיתים אנשים מיוחדים, או כאלה שבמקום אחר היו חיים מתחת לקו העוני או סמויים לחלוטין מהעין. יכול להיות שבבית הספר שבו גדלתם עבד איש אחזקה חירש אילם, אבל סביר להניח שלא ביקרתם בבית שלו ושל אשתו שגם היא חירשת אילמת, ושהבת שלו לא היתה עם אחיכם בכתה. הסוף של הזוג הספציפי הזה היה כשאיש האחזקה לקח את אשתו במכונית, חיכה שתעבור מולם משאית, ואז הטה בחדות את ההגה כדי להתרסק לתוכה יחד עם אשתו. גם אם זה קרה אצלכם, יש סיכוי שלא ידעתם על זה בכלל.

גם המשפחה שלי לא היתה נורמטיווית לחלוטין. אבא שלי הגיע לערבה כדי להקים שמורת טבע. במקום פשוט לבוא ולהכריז על השמורה המיוחלת, הוא מצא את עצמו נלחם באנשים שניסו לקחת עוד שטחי חמאדה בתוליים ולגדל עליהם ירקות ובעוד אלף גורמים, חלקם, איך לומר את זה, יותר אכזריים מהפקח שנתן לכם אתמול דו״ח חניה באדום-לבן. והיו עוד הרבה מאבקים, נגד קול אמריקה ובעד הנמרים, נגד ראש המועצה וגם נסיון להקים לודג׳ בסגנון אפריקאי בלב הערבה. נכון לשנות השמונים לפחות, המצב הטבעי של אדם שחי בערבה היה סוג של מאבק. אבא שלי הזכיר מספר פעמים את האפשרות שניקלע, המשפחה שלנו, למצב שבו יכתרו את הבית שלנו, ואנחנו ניאלץ לעשות משהו קיצוני. כיום כשאני חושב על זה, זה נשמע מטופש, אבל כשהייתי ילד, ידעתי שלא צריך להיות בכת של דיוויד כורש כדי לחיות ממש על הקצה.

אבל בערבה לא חייבים להיות חריגים כדי למות מוות מוזר. תשאלו את המורה הארגנטיני שגר בספיר זמן מועט, והיה צמא כל-כך לתרבות שהלך להופעת להקת ״לוס ברזילרוס״ בתחנת הדלק בעין יהב (הוא ארגנטיני והם מברזיל, כן? אבל תשכחו מזה, בערבה לא מקפידים על דקויות כאלה), שם רקד אל תוך הלילה בהתלהבות רבה כל-כך עד שמצאו אותו מוטל על הארץ חסר רוח חיים, לתדהמת כולם, שעצרו את ההופעה, כיבו את המוסיקה, ורק כיפת הכוכבים המשיכה לנצוץ מלמעלה.

בהצגה, שני הנערים והנערה יוצרים משולש רומנטי, שהתפקיד הדרמטי שלו צפוי (שני הנערים מאוהבים בנערה, היא צריכה לבחור ביניהם) וגם מוביל לכיוון צפוי (הומו-אירוטי) אבל המשולש הזה מהווה אספקט נוסף שמעצים את הקיצוניות של החיים ביישוב מרוחק: מיעוט האפשרויות. מעט אפשרויות תעסוקה (כך שגם אם הגעתם עם הג׳וב מוכן, אם פוטרתם כבר יהיה לכם הרבה יותר קשה למצוא אחד נוסף). מעט ילדים בשכבת הגיל (בדיוק השבוע התבשרתי בפייסבוק שאחת משכבת הגיל, שעזבה בגיל צעיר ומאז לא שמעתי ממנה, שלי מתה מסרטן), מעט מרחב תמרון (המחכנת היא גם חברה של ההורים שלכם).

לא לחינם, רבים מתושבי העיר הם בעלי עבר עשיר בפריפריה. קיבוצניקים, עיירות פיתוח, מושבניקים, אנשי כפרים ומושבות, כולם מוצאים נחמה באנונימיות. בתור ילד, כשהיו כתבות ביומן על כיתות לימוד עם 40+ ילדים, לא הבנתי את הטון העצוב של כתבנו לענייני חינוך. בעיניי זה היה חלום. ועכשיו לבת שלי יש בכתה 41 ילדים. והאמת? אני עדיין חושב שזה עדיף.

זגורי מנסה להקצין מעט את מקרי המוות, כדי ליצור סיטואציות קומיות-טראגיות לא מורכבות מדי, אבל המציאות מוכיחה פעם אחר פעם שאין בכך כמעט צורך. הילד שהתאבד בגיל 14 אכן עשה זאת בגלל לחץ חברתי, אבל אפילו עבור קומדיה שחורה יהיה זה ביזארי מדי לתאר את הנסיבות האמיתיות של המוות שלו, כשנעמד על הטוסטוס ״דייאלים״ שלו, קשר חבל אל אחד מהעצים שסוויסה, איש הגינון, טיפח בצדי המושב, את הצד השני ליפף על צווארו, ומשם עשה רק צעד קטן אל מותו.

 

שקט על שקט
התבוסה ברומא

תגובות

  • בר

    כמי שחזר לכפר שלו, זה מדויק להחריד, כאן אתה פשוט מכיר את הסיפור חיים של כל מי שאתה פוגש, זה שגר בארון חמש שנים במלחמה, ההוא שהעביר גופות בלילה רק שלא יעבירו אותם לבית קברות צבאי, עוד אחד שבגיל 70 קנה טוסטוס וחרש את כל אירופה. כאן רק המוות מתחלק למוקשים פצמ"רים והתחשמלויות...

    הגב
  • אריק

    מעולה גור. הפגרה עושה לך טוב.

    הגב
  • Zak

    מרתק, תודה!

    הגב
  • ארם אבירם

    יפה!

    הגב
  • אלכס דוקורסקי

    מעולה, גור.
    לא התחברתי בכלל לסדרה של זגורי, אבל כתבת בצורה מאוד מעניינת בעקבות הצפיה בהצגה שלו.

    הגב
    • גור אילני

      כמה פרקים ניסית? כי הראשון זוועה אבל זה משתפר די מהר

      הגב
      • אלכס דוקורסקי

        ניסיתי פרק אחד איפשהו באמצע הסדרה. לא יכול לשים את האצבע על סיבה מסוימת אבל פשוט לא תפס אותי.

        הגב
  • אמיתי

    בשנים האחרונות כשאני שואל את ההורים מה חדש בקיבוץ אני מקבל סקירה של לוויות.. זה מה שמתרחש בעיקר

    הגב
    • ארם אבירם

      לגמרי מזדהה :)

      הגב
  • matipool

    כמו שכתב zak - מרתק. אבל ממש.

    הגב
  • timex

    צריך שתהיה בו באדם רוח עזה כדי לחיות בערבות הסארוזק, שאם לא כן יגווע וימות. הערבה אין לה שיעור ומידה, והאדם קטן. והערבה אדישה, אחת היא לה אם אתה שרוי בצרה או בטובה. ואתה אין לך אלא לקבל אותה כמות שהיא. אבל האדם אינו יכול לראות בשוויון נפש את העולם שהוא שרוי בו, והוא מתייסר בכיסופים. נדמה לו שהגורל תיעתע בו, ושבמחוזות אחרים, בין אנשים אחרים, היה חלקו טוב יותר. לכן הוא מכלה את עצמו אל מול הערבה המשתרעת בכל אדישותה, ורוחו נופלת ומתרוקנת, כמו המצבר באופנוע של שיימרדן. שיימרדן אמנם מטפל בו, אבל הוא לא רוכב עליו בעצמו ולא נותן לאחר לרכוב עליו, והמנוע עומד בלא שימוש, ובשעת הצורך לא יותנע, אזל כח ההתנעה. וכך גם האדם בסארוזק: אם לא ימצא עניין בעבודתו ובחייו פה, לא יכה שורש בערבה, ולא יתערה בה ולא יעמוד פה לאורך זמן. הנוסעים ברכבות העוברות מביטים ואינם מאמינים למראה עיניהם: אלוהים אדירים, איך בני אדם מסוגלים לחיות פה? רק ערבה וגמלים מלוא העין. ובכל זאת בני אדם חיים פה, איש כמידת אורך רוחו. יש העומדים בזה שלוש שנים, ארבע לכל היותר, ואז נוטלים את יתרת שכרם ומסתלקים הרחק ככל האפשר.

    הגב
    • יוסי

      אחחח איזה ספר נהדר!!!
      נראה לי שהגיע הזמן לחזור לבקר שם..

      הגב
    • משה

      אכן ספר נפלא.

      הגב
      • Yavor

        מהו?

        הגב
        • Timex

          והיום איננו כלה

          הגב
    • תומאס

      ספר מופלא. תודה על התזכורת, רץ לקרוא שוב.

      הגב
  • D! כאן ועכשיו

    יפה נורא. מזכיר לי למה אני אוהב לגור במושב, או בכפר, בעיקר רחוק רחוק מהעיר.

    הגב
  • צור שפי

    יש לי איזה חור של חוסר הבנה: מה הקשר בין העובדה שאחיך נסע לברלין לעובדה שהלכת להצגה (ובמרכז ענב, of all places). חוץ מזה - פוסט שגורם לי לדבוק בעירוניות מעמד הביניימית שלי ביתר שאת - למות בתחנת דלק במדבר בהופעה של "לוס ברזילרוס" - מבעית.

    הגב
    • גור אילני

      אמא שלי קנתה שני כרטיסים.

      הגב
  • אופיר

    יפה גור, מאוד מתחבר לכמיהה לאנונימיות האורבנית. גדלתי בתחושה שכל דבר שאומר או אעשה ירשם ויתויק לעד, והיום אני נמנע מקהילתיות בכל מחיר.

    הגב
  • holden

    גם לי יצא להיות קצת בקיבוץ, לא גדלתי בקיבוץ אבל היתה לי תקופה קצרה בקיבוץ גדול וידוע, בקיבוץ סבבה להיוולד או חלילה להיקבר,
    בקיבוץ יש סטיגמה לכל אחד ואחץ , דהיינו ילד שאהב בילדות לחטט ברפו ישאר לעד כאחד שאוהב להגעיל וכו, אולי קצת הגזמתי אבל זו רוח הדברים שזכורה לי,

    קצת מאחת מהחוויות שלי מהימים ההם:
    רגשתי כמו איזה שומר ,אחד יוצא סיירת הכי מובחרת שיש ששמו אותו לשמור על איזה סופרמרקט ברמת אביב ,לפשפש בתיקי יד של זקנות נרגנות.

    אלא שאני השגחתי על הילדים שם בקיבוץ בצפון הממלכה,
    היה את הנוהל הקבוע של בדיקת רמת הכלור במים וניטרול הרעלים שלא לדבר על שקיות הבמבה שצפו מדי פעם על המים, ברוב הזמן היה משעמם ושגרתי .
    בהתחלה כיבדתי את התפקיד והגעתי דרוך לכל משמרת... בגד ים..קרם הגנה וכל האביזרים הנלווים...
    היו את בני המשק המתבגרים שהרגישו שהם הבנים של אלוהים ,בסך הכל הם היו הבנים של אמציה או אביהו מהרפת..
    מדי פעם איזה נער מעצבן כזה אהב לפזז מולי במים ולהראות לי כביכול את כישורי השחייה שלו.......
    אני יותר הסתדרתי דווקא עם החלוצים של פעם....
    הזקנים האלה עם הידיים המגויידות והפנים צרובי השמש....מדי פעם ששרתה עליי רוח שטות הייתי זורק להם כמה מילים באידיש מהוססת....
    היה לי גם את השעה שאהבתי במיוחד לפני השקיעה שהכל היה שקט ונעים יותר,או אז אהבתי לשחות כמה מקצים של חתירה לשחרר מעט את התיסכול מכל היום הארוך....
    היו מדי פעם כמה נשים שמשכו את תשומת ליבי.....
    אבל אותה אי אפשר היה לפספס...
    היא אהבה לבוא בשעת בין ערביים..תמיד ישבה שם בפינה הרחוקה ליד עץ האלון...
    נדיר היה לראות אותה מגיעה ללא איזה ספר באמתחתה....
    אז הלהיטים היו:
    קופסא שחורה של עמוס עוז או....התגנבות יחידים של יהושע קנז....
    ידעתי שבעלה הוא איש "חשוב"במשק ובעל השפעה גם על שאר המועצה המקומית....
    היא התברר לי בכלל עירונית שהגיעה לכאן באחד ממחזורי הנח"ל והם התאהבו והקימו כאן בית....
    בתחילה בירכנו זה את זו בשלום לבבי או בערב טוב......
    היא שידרה שהיא ממש אנטאצ'בל....
    לקח לי זמן לפצח את הקליפה שלה ואני מוכרח להתוודות שהאגוז היה טעים.....
    בתחילה התקרבתי אליה באמתלה שאני שוחר תרבות....כמה שאלות טורדניות מצידה הבהירו לה שאני לא בדיוק מיכאל הנדלזץ.....
    היא הייתה אז באמצע השלושים שלה ואילו אנוכי כבן 22....
    שאלה שאלות על שכרי ואם אני מאושר במשק..הנהנתי בחיוב והתלוננתי רק על השירותי גיהוץ שלהם....
    אמנם הכביסה מגיעה בשקיות מעצבנות אבל הגיהוץ היה זקוק לשיפור...
    חדווה הואילה בטובה להגיע למשכני הדל בקצה המגורים של העובדים הזרים מה שנקרא אז:מתנדבים.
    לגמנו נס על חלב תוך האזנה לאחד התקליטים שניגו בלאדה על יפו של שלום חנוך...
    חדווה נהנתה לראות איך אני מתגרה מקימורי גופה.....יכולתי לחוש בזה שהיא נהנית מההתגרות הזו בי.....
    כעבור דקות היא יצאה לא לפני שלחשה לי שבעלה נוסע בשבוע הבא להשתלמות על איזו מכונת לייצור פלסטיק בגרמניה ואמרה משהו על כך שיהיה לנו הרבה זמן לעבור על קרש הגיהוץ...
    השבוע הזה עבר ממש אבל ממש לאט...כמעט כמו לילה לפני טיול שנתי של איזה ילד נרגש ביסודי....
    בסוף הגיע הרגע וחדווה בעמדה של שטיפת הכלים שחולצת הטריקו שלה ספוגה במים חייכה אליי וסימנה לי שהיא תגיע אליי בעשר....
    רצתי במהירות למרכולית של המשק רכשתי כמה בירות ובקבוק של רום,בדקתי שהסדינים מתוחים ומוכנים להסתערות רבתי שלי ושל חדווה....אין דבר יותר מהנה מלבלגן סדינים תוך כדי ריקוד גופני סוער..
    מה אני אגיד אפילו אני הופתעתי...היא הגיעה בשעה הנקובה ונראתה ממש תמימה.....
    נשיקה שלי על פתח הדלת והחדווה הזו נהפכה כנגד עיניי לאיזו שרלוט או סוזי שעובדות ברובע פיגאל....
    היא השילה את בגדייה ונותרה לי במשהו כמו קומביניזין אדום שחור עם פתח במקומות הרגישים....
    זה היה שונה כל כך ממה שציפיתי.....
    אם היו שואלים אותי תגיד מה נראה לך שהאשה הזו אוהבת לקרוא?
    לא הייתי חושב הרבה וישר הייתי זורק:גליונות של "לאשה"
    על עמוס עוז בטוח לא הייתי חושב

    זהו פוסט ישן נושן שלי בעידן שקיננה בי מחלת הנקודות בין המילים.

    הגב
    • פה איתמר

      יפה

      הגב
  • אסף the kop

    כתבת יפה מאוד גור.
    איני מצליח להבין איך אפשר לחיות במסגרת אחרת מלבד מטרופולין.
    אני מקווה שזגורי לפחות לא האשים את האשכנזים בסיפורי המיתות שלו...

    הגב
  • ק.

    מאוד אוהב את הפוסטים מדבר/פריפריה שלך

    הגב
  • איציק

    מעודד מאד שהמחנכת היא החברה של ההורים ולא של התלמידים.

    הגב
    • אסף the kop

      +1

      הגב
    • Gil - Zimbabwe

      איציק, יש עוד דברים שיש עליהם חיסיון כי זה דברים שלא היו כתובים בתקנון לוויות וחתונות.

      הגב
  • נתי

    מעולה גור. העלית הרבה זכרונות שאני זוכר כל אחד ואחד מהם מהזווית שלי.
    הצטערתי לשמוע הבחורה שנפטרה. האמת שאני לא בטוח שאני רוצה לדעת מי זו.
    ואת מאור לא הכרת לא רק בגלל שלא בשכבת הגיל שלך אלא כי הוא אחד האנשים השקטים והחבויים שהיו במקום שכוח אל זה.

    הגב
  • Yavor

    תודה גור. מזדהה מאוד למרות שלי צורת החיים הזו מתאימה ונעימה. היתה איתי בקורס מדמ"ים בחורה מספיר. ממש חמודה. לא זוכר את שמה

    הגב
  • IMA

    כתבת כמו שרק מי שחי בערבה יכול לכתוב - ממש מהקרביים.
    מעניין שמאור, כילד, הושפע כל-כך מ"המיתות המשונות" בערבה.

    הגב
  • ארז

    מעולה.

    הגב
  • משיח

    כיף גדול לקרוא

    הגב
  • cookie-monster

    איזה מדכא

    הגב
  • יובל מזור

    כתבת מאוד יפה.
    חייב לציין שכעסתי בתור ילד על אביך שיזם את גידור השיזף וכמובן עם השנים מוכיר ומעריך מאוד את העשייה המבורכת.
    דרישת שלום לצביה המורה שמאוד אהבתי והערכתי.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *