ההגנה של צ׳לסי מחוררת. כל התחום שנמצא בין הרחבה לבין מרכז המגרש הוא איזור הפקר שבו דה ברויינהאים וקולארובים שועטים ללא הפרעה לכיוון השער. ובאזור הרחבה כל כדור מוגבה עם קצת יצירתיות או מהירות מגיע לראש בלתי מכוסה של דז׳קו או (למזלנו הפעם) רישארליסון. כבר סיכמנו שצ׳לסי לא משחקת מספיק טוב העונה. אבל בלי קאנטה זה כבר ברמה של שכונה.

בקאיוקו קנה את עולמו כשסחב 90 דקות בנצחון המקרי מול טוטנהאם, אבל במשחקים השוטפים הוא לא מסתדר עם משימות סטנדרטיות כמו סתם להעביר את הכדור 10 מטר ימינה. וכל משחק יש לו את העבירה שמביאה לכדור חופשי של 90% גול.

לפני עונה וקצת, כתבתי כאן שכל מה שצריך לעשות כדי לנצח את צ׳לסי זה ללחוץ על החוליה האחורית, כי אנחנו לא יודעים לבנות מאחור ופשוט בועטים את הכדור למעלה. מה שקרה זה שקונטה עבר ל-3 בלמים, שיפר בהרבה את משחק הבנייה מאחור בעזרת מובילי כדור טובים כאזפי ולואיז, שילב היטב את מוזס ואלונסו ככתובת לכדורים באגפים ויצא לרצף של 13 נצחונות. כבר בנובמבר 2016, ללחוץ את צ׳לסי – משמעותו היתה לחטוף גולים אכזריים בהתקפות מהירות.

אבל העונה יש לנו שוב את אותו סיפור. המאמנים היריבים הבינו שצריך ומומלץ ללחוץ את אזפי וקורטואה המגמגמים, ומיד אחר-כך להעביר את הלחץ לפברגאס ולבקאיוקו על ידי הקשרים הקדמיים (ובכך במקום להעתיק את ה3-4-3 שלנו לנצל את היתרונות מולו). אף מסירה ארוכה לאלונסו לא מוצאת אותו חופשי, ומוזס הוא כבר די מזמן לא אפקטיבי ביציאה להתקפה, גם בעזרת לחץ נקודתי עליו. הזאר נשמר כפול, ואת מוראטה צריך רק לעצבן ולהתיש במשחק הבנייה עם הגב לשער, ולקוות שלא יקבל כדור מדוייק ישר לרגל או לראש.

לגבי החלק הקדמי – קונטה לפעמים נראה כמו שחקן ב-Tekken שמצא איזו שיטה להשיג נקודות, בעזרת לחיצה על כפתור כלשהו והוא ממשיך ללחוץ עליו עוד ועוד. מה שעובד לו עכשיו זה הגבהות. מה אני אגיד לכם – כל מנג׳ר אנגלי היה מתגאה במשחק ההתקפה שלנו. פברגאס מפטם את חבריו בכדורי פז שרובם הולכים לנבדל או לשום מקום, אבל אחד או שניים במשחק נופלים על הראש של מוראטה או לרגל של פדרו. דוד לואיז נוקט באותה גישה, אלא שאצלו הכדורים הם באורך של 60 מטר ורמת הדיוק שלהם אקראית.

במצב של 2:1 היה נראה שזה הולך לתבוסה שלנו. ואז קונטה התחיל בחילופים ההזויים שלו. מוראטה העצוב פינה מקום למישי שלא עשה כלום מול קריסטל פאלאס המחוררת שבוע קודם לכן, והפעם קיבל את ההשלמה ל-90 דקות יחד עם המשחק ההוא עם 30 דקות שעמדו להיות אומללות במיוחד. פדרו קיבל את התפקיד המיוחד שלו – ווינג בק ימני, ומאוחר יותר חזר לתפקיד השלישי כשחקן ספסל באדיבותו של זאפקוסטה. אלונסו קיבל דקות מנוחה יקרות לקראת גביע הליגה, וויליאן האיום ונורא העונה הצטייד בהוראות המדוייקות ״לנסות לעשות משהו״.

זפאקוסטה הכניס מימד שלא היה קיים כמעט בצ׳לסי מאז המעבר להזארד-אוסקר-מאטה ב-2012: קרוסים חדים וקטלניים שעוברים את המגן הראשון (!) ועושים שמות בהגנה. ופתאום כשאלונסו העייף והסחוט מהמשחקים המרובים ומהעובדה שלא דאגו לו למחליף ראוי נמק בצד שמאל – צד ימין הפך קטלני.  כשהוא הגיע, חששתי שמשחק ההתקפה שלו יהיה חלש פיזית והוא ייכשל שמו שקוואדראדו נכשל מול המגינים של ברנלי – אבל זפאקוסטה לא נפל למקום הזה, הוא מגונן היטב על הכדור ומראה המון כח ושליטה לא רעה.

וכאן אני חייב מילה על פדרו. אם לפיאניץ׳ קוראים הצייר – פדרו הוא השרטט. הקשת בענן. המחוגה שהינדסו לו לתוך הרגל בברצלונה יודעת למתוח את הקו הכי מדוייק והכי מושלם שעובר בין הכי הרבה שחקני יריב, שוערים, אוהדים, צלמים וסדרנים – ולנחות במעמקי הרשת. והוא עושה את זה בדקות קריטיות כדי להפוך משחקים תקועים למשחקים זורמים.

וכשפדרו וזפאקוסטה מימין, זו רק שאלה של זמן עד שפדרו ישרטט את הגוגנהיים הבא שלו – קשתית נמוכה שאיכשהו עוברת מעל בלמי ווטפורד ההמומים ונוחתת על הראש של מישי המושמץ. ודקות אחר-כך, זפאקוסטה עושה את אותו דבר, רק שהכדור שלו מהמם גם את מישי ואת בקאיוקו (שעדיין מתלבט אם לעמוד בהבטחה ולצבוע את השיער בכחול) ופוגע כמעט במקרה באזפי – ראש ואז כתף – ועף פנימה.

במצב הזה, מול ברידג׳ שכבר נשלט קולנית על-ידי גרונותיהם של אוהדי ווטפורד – החבר׳ה פתאום רוקדים, ומישי מראה שיש לו אינסטינקטים של אוחנה עם שער רביעי.

…ופינקתי אתכם באילוסטרציה מקורית מעשה ידיי של מישי אז קדימה תודו שצ׳לסי זה הכי הכי

ההפסד לאלה בלי נקודה ובלי גול
התבוסה ברומא