היו לי עליות ומורדות ביחסים עם דייויד מויס, חיבבתי את דמותו האבהית והאפרפרה באברטון, ריחמתי על דמותו הטראגית ביונייטד, השקפתי על אוזלת ידו בספרד, זלזלתי בגישתו התבוסתנית בסנדרלנד ואם לומר את האמת ציפיתי לנפילתו האומללה והסופית בווסט האם.

אבל ההכנה שלו למשחק הזה היתה מושלמת. הגנה שבמקום שני קווים ישרים – הסתדרה בצורת שדה מוקשים בלתי עביר של שתי וערב. במרכז המגרש, מארק נובל היה פשוט פנומנלי, והצליח לארגן את הקישור מול בקאיוקו, ססק וקאנטה, ולהוציא כדורים אל ראש חץ של שלושה שחקנים מאד מהירים וחזקים שאפשר פשוט להעיף אליהם את הכדור ולהשיג משהו, אבל במקרים רבים ווסט האם בחרה דווקא באופציה המאתגרת של משחק מדוייק וחכם.

המאסטר קלאס היה יותר מהכל מנטלי – כבר ראינו קבוצות מפורקות בשלבים כאלה של העונה כשהן עמוק מתחת לקו האדום, ואם הן לא מפורקות הן משחקות לידיים של היריבה עם נוקשות חסרת אחריות. אבל ווסט האם עלתה כאילו היא היחידה שבאמת רוצה את הנקודות במשחק הזה, וגם מוכנה לעשות את מה שצריך בשביל זה.

אין לי טענות ספציפיות לשחקני צ׳לסי – אף אחד לא היה חלש באופן ראוי לציון. הבעיה היתה במאצ׳אפ ובתכנית משחק שלא הצליחה להתאים את עצמה בזמן אמת. גם החילופים לא עזרו כי הם הנמיכו את ההרכב עוד והפכו אותו פחות חזק פיזית, ובלי שחקן שיחזיק כדור או יעמוד בלחץ של ווסט האם גם הנסיונות המעטים ניו נרפים. בשלב מסוים הכח ההתקפי היעיל ביותר שלנו היה קאנטה, שהחליט לא לתת להזארד הפושר את הכדור לקחת על עצמו בנוסף לכל שאר תחומי האחריות גם את היצירתיות. זה הספיק לכמה חצאי מצבים ולהזדמנות מצויינת למוראטה שבעט החוצה, למרות שבדרך-כלל מעדיף בכלל ליפול.

כך שהפעם זה בעיקר על המאמנים.

חיים על הקצה
10 נקודות לסיכום חצי העונה