1. כנראה שהקודם היה צריך לעזוב את מועדון חייו ולעבור לוילה, אבל אחרי כמעט עשרים שנה בלי שחקן בית בהרכב, יש לנו העונה סוף סוף אחד. אנדראס כריסטנסן עדיין לא עשה טעות כבר עשה כמה טעויות אבל גורם לדויד לואיז לא לרצות לחזור מהפציעה שלו. כריסטנסן הגיע למועדון בגיל 15, ובניגוד לקורטואה נניח, הוא לגמרי תוצר של מחלקת הנוער.

2. קונטה הצליח להשלים בהצלחה את המיגרציה ל-3-5-2. המערך הזה, שדובר עליו רבות לפני בואו של האיטלקי, הוא אמנם לא מבריק ומדליק כמו שהוא נראה על הנייר, אבל הוא כרגע יעיל בלא מעט סוגי משחקים. החוזקות שלו: 3 בלמים מצויינים מתוך מבחר רחב. פברגאס יכול לשחק בתור קשר מבלי לסכן את ההגנה. הזארד בועט יותר לשער. למוראטה יש עם מי לשחק בחוד. החולשות: לא כובשים הרבה שערים. בקאיוקו, קאנטה ופאב עדיין לא יוצרים דומיננטיות מול קבוצות עלית, בקושי מול קבוצות מרכז טבלה. פדרו וויליאן לא מקבלים הרבה דקות, שלא לדבר על צ׳רלי מסונדה וכו. חלקים גדולים של המשחק עדיין מכוערים להפליא.

3. מייקל אמנלו עזב והשאיר אחריו חור. אני חושב שאם יש דרך אחת לתאר את פילוסופיית ההחתמות של אמנלו – הרי שהיא מורכבת קודם כל מאיתור אינדיבידואלים עם ראסטות ו/או רעמת שיער. דוד לואיז, וויליאן, אקה, לוקאקו, רמי ולצערי ניתן לשער שאית׳ן אמפאדו שנתן משחק לפנתיאון אמש יהיה האחרון בסדרה הנפלאה הזו.

4. אמנם מוריניו הצהיר בקדנציה השניה שהוא ״לא עושה תיקואים״, אבל קונטה הוא הראשון שבאמת הנהיג בצ׳לסי מדיניות אדמה חרוכה שבה פשוט אין משחקים שמסתיימים בשוויון. כתבתי כאן בעבר על הכאוס המתוכנן שקונטה יוצר על המגרש, אחת התוצאות שלו היא הרבה גולים ספק אקראיים לשני הכיוונים בתחילת המחציות ולקראת סיומן. אין מה להגיד, גם אם כלפי חוץ לאוהדים נייטרליים המשחק שלנו נראה חסר השארה, עבורנו המסע עם קונטה הוא בהחלט מרתק.

5. עוד נושא שכתבתי עליו אבל שווה לציין אותו בסיום סמסטר הוא הנטייה הנפסדת של שחקני צ׳לסי ליפול, לעוף, לצרוח מכאבים, לצלול, לעשות סימולציות של נפילות ברחבה, להעדיף עבירה על להמשיך אל השער, להתגלגל ולאחוז בקרסול כאילו חדר לתוכו קליע, ליפול על הכדור ולתפוס אותו ביד, לעצור ולהסתכל על השופט בציפייה לעבירה עוד לפני השריקה (כן וויליאן, אני מדבר אליך), בקיצור – להיות מניאקים אבל לא בקטע קשוח. וזה בניגוד לעבר המפואר של שחקנים מניאקים אבל כן בקטע קשוח (טרי, איבנוביץ׳, דייגו קוסטה וכמובן דרוגבה).

6. אם יש שחקן אחד שמסמל את צ׳לסי של קונטה זהו לא אחר מאשר מרכוס אלונסו. קל לסמן את אזפיליקווטה או את הזאר, אבל אלה שחקנים שיצליחו תחת כל מאמן נורמלי. אלונסו הוא שחקן שמקבל לא רק יותר דקות כמעט מכל אחד אחר, אלא גם תפקיד יותר חשוב, עם ריצה מטורפת מהגנה להתקפה, ממש מקו השער ועד קו השער הנגדי, אחד על אחד מול שחקני כנף, הוא זה שאמור לקבל את הכדורים הארוכים של קורטואה לאגף, להוציא את הבלמים מתקיעות מול לחץ של היריבה, לחתוך למרכז, לעלות לכדורי גובה, להיות כתובת לכדורים אלכסוניים, להסתדר עם הזאר באותו אגף התקפי ולחכות לכדורים החכמים שלו שאולי יגיעו ואולי לא, להיות האיש הנוסף בהתקפה ולתקוף את הקורה הנגדית. ויקטור מוזס למשל, עושה רק חלק מהדברים האלה ולמרות שהוא עושה אותם ביעילות הם מתבצעים באופן חסר חן ומאוד literal. אה כן, וכמעט שכחתי שאלונסו גם משחיל פנימה כדורים חופשיים נפלאים.

7. רק לפני 3 וחצי עונות, היו לנו 6 קשרים התקפיים ברמה עולמית: הזאר, אוסקר, מאטה, שורלה, דה בריינה וויליאן. מתוכם נשארו רק הזאר (נכס בלתי מעורער) ו-וויליאן. פדרו הצטרף. בשלב זה נראה שהתקופה של וויליאן ופדרו גם הולכת ונגמרת, ונשאלת השאלה מי הקשרים ההתקפיים שיתמכו בהזאר (אם יישאר) ומוראטה בהמשך.

8. נ׳גולו קאנטה הוא השחקן הכי חשוב שלנו מאז למפארד. כשהוא משחק פתאום כל החבר׳ה סביבו נהיים יותר טובים. אפילו בקאיוקו. כשהוא לא משחק (ראו המשחק אמש או הפציעה לפני חודשיים) אנחנו די זוועה.

9. כרגע האתגרים העיקריים לקראת החלק השני של העונה הם: להימנע ממאבקים מטופשים סטייל קונטה-דייגו קוסטה וקונטה-דויד לואיז. למצוא מנהל ספורטיבי. לעבור את ברצלונה במפגש הכפול. להחתים את הזאר וקורטואה. להמשיך לשלב צעירים ולהתברג בטופ פור. את השאר ננסה להשלים כבר אחרי המונדיאל.

10. ז׳וזה מוריניו. שכחנו ממנו. מים מתחת לגשר. מאמן מיושן. החיים נראים שמחים יותר בלעדיו. וראינו שאפשר גם לקחת תארים. האובססיה בקשר אליו היא נחלת העבר. בקיצור, המשכנו הלאה… כל כך המשכנו הלאה שהוא עדיין חותם את הרשימה הזו.

 

כיתת האמן של דיוויד מויס
הנצחון על חמד וכיאל