(תמונה: ארכיון הצלמת רות אורקין)

זה לא סוד שהעונה של צ׳לסי היא כישלון.

כל גול משוגע של פדרו הוא פתאום בעיטה עלובה החוצה. ההתלהבות של מוזס הפכה למשחק עם הראש בקיר. הסבסובים של הזאר לא עובדים במשחקים גדולים. הכדורים הארוכים של פאברגס פתאום לא מגיעים לקוסטה, והטיל לחיבורים של מאטיץ׳ הוא עכשיו בעיטה ליציע של בקאיוקו. האומץ של דוד לואיז נהיה לטעויות קריטיות של כריסטנסן. ההצלות של קורטואה נעלמו ובמקומן הוא חוטף בין הרגליים. הנצחונות הגדולים מול סיטי וספרס הפכו לתצוגות שפל ורצפים הסטוריים שהגיעו לסיומם הפתאומי, ובמקומם הגיעו רצפים שליליים חדשים.

אנטוניו קונטה שטפח על שכמי שחקניו והתחבק איתם לאחר כל משחק, שקפץ אל הקהל, נראה כמו טיפוס בודד מאד פתאום.

פספוס עם בקאיוקו הביא לכך שפברגאס קיבל תפקיד הרבה יותר גדול ממה שאמור היה לקבל העונה, ושלא מותאם כלל ליכולותיו. השינוי הטקטי שקונטה הכין מבעוד מועד, וכולל מעבר ל-2-3-5 עם 3 קשרים באמצע, הוביל באופן אפילו די מקרי (סתם כי מוראטה פתאום שכח לשים גולים) לארבעה משחקים של 0:0, שאחריהם הוא נאלץ לנטוש את השיטה מבלי שמוצתה. ירידה בכושר של 5 שחקנים (פאב, מוזס, פדרו, לואיז, קייהיל) הביאה לכך שהמסירות לא הגיעו ליעד, המתפרצות לא היו קטלניות והחלק האחורי נאלץ להפטר מהכדור במקום להעביר אותו בסבלנות קדימה. כל הרגעים הגדולים של העונה שעברה, שיש להודות שהרבה מהם היו ממש על הקשקש, פשוט לא קרו. הפוקסים הפכו לפספוסים.

*

כשלא בדיוק פוגעים ברכש, מנסים לתקן עם עוד רכש… ובעידן הנוכחי זה כולל כל מיני מציאות בשוק העברות, אם זה פאפי דג׳ילובוג׳י שנקנה בקצת יותר ממיליון פאונד או דני דרינקווטר שמתבזבז על הספסל שלנו בשביל 40 מיליון. אין לי התנגדות למדיניות של חיפוש מציאות, אני אפילו תומך נלהב, ככה מצאנו את קייהיל, אזפי, איבנוביץ׳ ואלונסו, אבל חשוב מאד לא להפריז ברכישות, כדי לא להיתקע עם שחקנים בינוניים שאין מה לעשות איתם. שימו לב דרך אגב למשותף להצלחות – שחקני הגנה. יכול להיות שבהתקפה קצת יותר קשה למצוא דילים מטורפים?

מקצועית לא הכל היה כושל. קונטה דווקא הצליח ליצור מצב שבו צ׳לסי יוצרת משמעותית יותר מצבים מבעונה שעברה. היא אפילו גילתה דומיננטיות לא צפויה במשחקים מסויימים. אבל מצד שני היא ניצלה הרבה פחות מהם וספגה הרבה יותר. ההגנה נכשלה בנעילה הרמטית של החלק האחורי ובאופן מובהק בעמידה מול לחץ עמוק בחלק המגרש שלנו – תנאי הכרחי להצלחה במשחקים גדולים ב-2018. תכל׳ס, גם קבוצות קטנות התחילו לבוא וללחוץ אותנו, מה שהביא להרבה מצבים מביכים למדי.

*

לכאורה, המעגל הקטן הושלם. קונטה הצליח, נכשל ועכשיו צריך להחליף אותו. כמו שטוענים אוהדי צ׳לסי לא מעטים – ליברטריאנים אם תרצו – צ׳לסי היא לא מנצ׳סטר יונייטד ואנחנו לא מחפשים יציבות של שנים. המועדון בנה יציבות מאחורי הקלעים בדמות דירקטוריון, בעלים, ובעזרת מדיניות חכמה של ניהול ורכש וגם הרבה מאד מאד כסף, הוא המועדון האנגלי המעוטר ביותר במאה ה-21 יחד עם אותה יונייטד.

לשים את המאמן (חס וחלילה אל תקראו לו מנג׳ר) קדימה כדמות שסופגת את האש זה טוב כשמנצחים, ונוח כשצריך לפטר. זה מאפשר לשמור על תחושה של מועדון עילית, שתמיד מצליח איכשהו למשוך מאמן טוב לכסא החם.

*

אבל אז נזכרים בדה בריינה, מוחמד סלאח ורומלו לוקאקו. אלה היו יכולים להיות הדילים המטורפים מהפיסקה למעלה.

הסיבה ששלושת אלה לא מככבים כרגע אצלנו בהרכב היא בדיוק הניתוק הזה בין המאמן לבין ההנהלה.

בצ׳לסי שכחו שצריך גם לחזק את הקשר בין הגורמים השונים. לדירקטורים נוח לשבת מאחורי שולחן המהגוני, להראות מאזנים משופרים ולשחק אותה הוט שוטס, אבל המציאות היא שהניתוק בין החליפות לבין הצוות המקצועי גורם לכך שאובדן הדרך נמצא תמיד מעבר לפינה.

 

לא ייתכן מצב שבו מאמן מקבל רכש שהוא לא רוצה, ולא ייתכן מצב שבו מאמן דורש רכש שהמועדון לא מאמין בו (שחקנים בני 30+ מאיטליה). לא הגיוני שמאמן צריך להחליט את מי מבין 38 שחקנים מושאלים הוא צריך לנסות לשלב בעונה הבאה. מה שצריך זה מערכת שעובדת יחד, עבור מטרות משותפות, מסמנת יעדים אסטרטגיים ומוצאת את הדרכים להגיע אליהם.

עכשיו, מאז עזיבתו של אמנלו, הפער הזה הולך ומעמיק. בין מרינה גרנובסקייה לבין אנטוניו קונטה יש כבר יותר מ-6 דרגות הפרדה. אלה עולמות שונים לגמרי.

נכון, אנחנו לא יודעים מה קורה מאחורי הקלעים. יכול להיות שמרינה ואנטוניו יושבים ברגע זה יחד, מתכננים את הפשיטה על שוק ההעברות בקיץ, שותים אספרסו וצוחקים על הכל.

אבל משום מה נראה לי שזה לא המצב. זה נשמע טוב, אבל משום מה, העולם שאנחנו חיים בו לא בנוי ככה.

מכונית שיתופית (ואחרי לסטר)
שון: סיפור לשבת