גופו היה מונח על האדמה הלחה, ורק נצנוץ עדין של עלעלי טל חסם את האור בדרכו מעיניו המיוסרות אל עדשת המצלמה. זקנו אמנם לא גולח, אולם עוצב כמפית בד זקורה, כומתת צייר הפוכה שנתלתה על כן מלאכתו. בראשו שחזר את היצירה שזה עתה צייר, ואולי בכלל שר. כי קולות האוהדים נשמעו כצלילי מקהלת ילדי הקתדרלה בשאמברי בבוקר יום ראשון. אלא, שלא היה זה בוקר, כי אם אחר-צהריים לונדוני, וכשאוליבייה ז׳ירו חשב על כך, לא זכר כלל מתי יצא מחדר ההלבשה לחלקו השני של המפגן, שכן השניות שעברו משריקת השופט ועד אותה יצירה נראו לו כחלום שבו הוא מרקד בין מלאכים.

לבוש בחולצה לבנה כילד המקהלה מחלומו בהקיץ של ז׳ירו, אך באופן מוזר מעט פחות מיממה לפני שחלום זה נחלם, הגיע המושיע מאותה מנהרה. בניגוד לדעת יועציו הרבים, רבים מספור, עד שסכיניהם החדים נדמים בעיניו לעיתים לדגדוגים עדינים בזמן שהוא צופה במחזה נושן מוקרן על מחברת חייו, ספון בלשכתו הקרירה, הוא השאיר את החייל המהיר ראשפורד והמארשל העצלן מארשל, משום גילו הצעיר של זה ועל אף דרגתו זה, ובחר בשני נאמניו ונושאי הדגל האדום. לינגארד, שלמרות שהצופים בו עלולים היו לטעות שזה עומד להתעטש בכל רגע, ידוע היה בכישרונו להבקיע את שערי היריב בעתות קשים. ואיש לגיון הזרים הצ׳יליאני, לוחם שעל אף שנמנה על שבטי הפראים של האינדיאנות שוכנות ההרים, קנה לעצמו בשנות גלותו מעמד וקניין, ותמורת שש מאות אלף פזות בשבעת ימים, הוא פוקד את האזורים שנמצאים בחגורה הראשונה מחוץ לשטח ההפקר, זה שאליו בימים כתיקונם יש תעודת מעבר רק לאחד בלגי, ואם מתקשים פקודיו של ז׳וזה, גם בלגי נוסף, שבוודאי היה זוכה לעשות את תפקידו אלמלא היה שוכב במהלך אותו קרב פצוע במרפאת השדה.

הוא זרק את עצמו אל האחו. רעש מחריד אוזניים ומטס הכדור, שהתקרב אליו במהירות אלא שבמקום לנוע בכיוון הצפוי, הבלון התעופף אל יד שמאלו של הקבאז׳רו. קרחתו הזיעה, הרעם ניתז, והילך אימים על פני שערי העיר. החצוצרה הריעה, אלא שפרשי הדרום איחרו להגיע אל פי השער, ושומרי החומה הכחולים מיהרו והרימו את הגשר.

רבים הסיפורים על הבלגי החסון, ועל אף שיצאה השמועה כי נגיעתו הראשונה חסרת כשרון, הוא ממעט אמנם להרעיד רשתות בעזרתה אולם גופו החזק מקל עליו להשתלט פעמים רבות על רעם ניתז ולשאתו דרך השערים. אולם דווקא כשנגיעתו זו היתה קלוקלת, הלך הכדור והתגלגל אל חיל הנגחים, שהסיתו את האיל לאחור וחברם הררה הספרדי, דווקא הוא, זכה בתהילת עולם.

הם ישבו אצל השולחן והעלו סברות קדומות מן האוב. שש פעמים הובקע השער בעזרת התערבות אחת פשוטה, אמר הזקן, שש פעמים, וכשתבוא הפעם השביעית יהיה זה חורבן על ראשנו ועל עירנו הדרומית. לכן הציב את חיל המגנים בראשות טוראי ראיין, זוכה הגביע הגדול, על רגלו הימנית של דייב, ואמר לו, בנפנוף אצבע ובפקודת קרב, אסור על הספרדי הממושמע להגביה את הכדור אל ראשו של המוראטה. כי מסירותיו סרגל והגבהותיו קשת. חזהו מורם ועיניו עיני נצים. ולא עזר לו לראיין, ולא עזר להם לדרומיים, והונפה הרגל, והוקשת הכדור ברעם תותח, ונפל המוראטה לאחור ואיל הנגח עמו, אל אותה אדמה, אל אותו אחו, ומשם למעמקי הרשת.

כי מגעו מגע משי. סוחרי הצי היו בודקים את המשי באצבעותיהם הזריזות, מחייכים וקורצים זה אל זה, אולם דבר אחד גם המנוסים שבהם לא ידעו. אם נטווה מתולעי ארץ סין, ונשלח בארגז זהב ממפעלי עלי המהיר, או שנארג מחוטי מלך, ולראייה שערו זהב ומחירו מטילים רבים. כשהגביה הכדור, שרו המוזות ממקומן ביציע, מאחורי שלטי הפרסומת יפי הצבע של מעופפי האמירויות, והשירה המריאה את רעם הפוגבה, והרעם כנפיים הצמיח ועצמו יושבי היציע שותי השיכר וקשי היום עיניהם כי ראו יופי כזה ועכשיו יוכלו למות בשיבה טובה.

קרחתו כוסתה משכבר יער חדש. עיניו תכלת. אך אפו דם. מושמץ וחבול, הוא הובל, אזוק וכבול, אל הצאר. ליצן החצר עמד אלם, ומרינה חידדה ציפורניה בקצות השולחן. מילותיו היו, אני אתן לך את ראשו של הפורטוגלי.

שון: סיפור לשבת
״מה״