היא היתה השכנה שלנו. גרה כבר 30 שנה בדירת קרקע קטנה ב״מעונות עובדים״. דמי מפתח, ללא ילדים, אחיה מת לפני זמן רב.

היתה יוצאת לגינה המשותפת ומדברת עם מי שהיה בגינה, ילדים או מבוגרים. בקול רם. טאקט לא היה החלק החזק אצלה. לא היתה לה בעיה לבקר את ועד הבית על כך שלא עזרו לה לתקן דברים שהתקלקלו. צחקה עליי ועל בתי שרדפנו כמו שוטים אחרי כדור-רגל בגינה. עימתה שכנים עם סודותיהם הכמוסים. אמרה לאנשים בפנים שהיא לא אוהבת אותם. אלכסנדרה לא פחדה מאף אחד ומשום דבר.

תמיד התגאתה שהיא סוציאליסטית. מגיל צעיר. שאינה מאמינה בצבירת ממון. היתה אומרת שאין לה הרבה כסף, לכן אין מה לקחת ממנה. ובמעט שהיה לה היתה מבלה בבית הקפה מרסנד, שותה קפה הפוך בכוס זכוכית גדולה ואוכלת טוסט. לקינוח עוגה. השנים עברו והיא התחילה לשכוח דברים. להיעלם באמצע הלילה. לחזור בעזרת עוברי אורח שפגשה ברחוב וביקשה מהם שיכוונו אותה בחזרה לביתה הקטן. היינו שומעים אותם באמצע הלילה, פותחים את השער לגינה, עוזרים לה לרדת במגלש אל הגן, מתפעלים מנווה המדבר באמצע העיר, מוודאים שהיא אכן הגיעה למקום הנכון. היא התעקשה שהכל בסדר והיא מסתדרת מצוין.

במזל, רופאת המשפחה שלה שמה לב לכך והציעה שתמנה לה אפוטרופוס. כך הופיע בחייה ובחיינו ברונו, איש גוץ שמנמן דובר עברית ארגנטינית. ברונו ראה שאין לה הרבה חסכונות וגם פנסיה נמוכה, אבל ניסה לארגן לה מטפלת. אלכסנדרה הגאה סירבה. גם ״לעשות רק נסיון״ היא לא הסכימה. כשאלכסנדרה כמעט שרפה את עצמה בתוך הבית בזמן שניסתה לבשל משהו, האפוטרופוס יעץ לה להפסיק לבשל, ו״עשה סידור״ עם קפה מרסנד בפינת פרישמן ובן יהודה. היה לה שם חשבון פתוח, ואלכסנדרה היתה מתייצבת בבית הקפה בעשר בבוקר, שותה קפה הפוך גדול, אוכלת טוסט, ולקינוח כמובן פרוסת עוגה. היא היתה מדברת עם העוברים והשבים, לעיתים שוכחת להניח להם לנפשם. עובדי בית הקפה התייחסו אליה בכבוד, דאגו לפנות לה את המקום הקבוע ליד הכניסה, לעזור לה להתיישב ולא להתעצבן כששאלה אותן שאלות חסרות טאקט או התחילה להתלונן שהיא לא זוכרת מה קרה.

למרות ההתנגדות לשינויים, בשלב מסוים הדירה שלה איכסנה בין שתיים לשלוש נשים שטיפלו בה, יצאו לעבודות נוספות, איכסנו את חברותיהן והתנחלו בה. מדי פעם שמענו צעקות – האוכל שבישלו לא היה לה טעים, ומה בכלל הן עושות שם. יום אחד הן עזבו והגיעה אירינה.

אירינה ניגשה אל אלכסנדה ברוך ובעדינות, בישלה לה אוכל מזרח אירופי טעים ומזין, הוציאה אותה לשבת בשמש, כיסתה את המרפסת הקטנה בעציצים מאולתרים מייחורים שמצאה. כבר לא נשאר לאלכסנדרה הרבה כוח ללכת, אבל לראשונה בחייה היה אפשר לראות על החיים שלה שלווה. היא התמסרה לאירינה ואירינה התמסרה אליה. אהבה אותה וטיפלה בה כל כך יפה.

דיברנו על זה שאולי באמת הכי טוב לא לדאוג מהעתיד. כמו שאלכסנדרה התמסרה לעולם ולא פחדה ממנו.

יום אחד פגשנו את אירינה בוכיה. מתברר שאין כסף בחשבון, האפוטרופוס החליט לעזוב אותה ולהעבירה בחזרה לטיפול המדינה. יפטרו אותה וישלחו את אלכסנדרה לבית אבות ציבורי. ״היא לא תחזיק שם חודש,״ אירינה יבבה. התקשרנו לברונו והוא אישר את הדברים. סיפר שהוא ניסה לחסוך במה שיכל אבל יש גירעון חודשי של אלפיים שקל. הוא כבר משלם את זה מכיסו, ועשה כל מיני קומבינות, אבל עכשיו כבר אין ברירה והוא חייב להעביר את האחריות למישהו אחר.

בית המשפט מינה עמותה לאפוטרופסות. העובדת הסוציאלית הקשוחה לא הסכימה לדבר איתנו. אמרה שהפור נפל. חשבון הבנק התרוקן. ניסינו למצוא פתרון. אירינה הפסיקה לקבל בכלל תשלום, ולא נותר להן ממה לחיות. כך המציאה זוגתי את ״המטבח של אלכסנדרה״ – אירינה התחילה לבשל אוכל ביתי טעים, מאפים בלקניים מתרד וגבינה, וסרמלה (כרוב ממולא). בשלב מסוים הרחיבה את ההיצע גם לחמין צמחוני, גיבץ׳ ועוד מטעמים. אופה אצלנו בתנור את התבניות המלאות כל טוב וכל השכונה כבר היתה מתעלפת מהניחוח. השכנים היו באים עם כלים רב פעמיים, מחזירים את הריקים ומקבלים במקומם את האוכל הטרי. קבוצת ווטסאפ שזוגתי ניהלה עבור כולם. שיחות לתוך הלילה ברומנית ועברית, מחשבות על הרחבת התפריט כדי שלא יהיה משעמם.

במקביל, זוגתי חיפשה עזרה משפטית. התקשרה לעורכי דין, כתבה בפייסבוק. עורכות דין נפלאות מהקליניקה המשפטית באוניברסיטת תל-אביב התנדבו לעזור. העלמות הנמרצות חיפשו והפכו במסמכים המעטים שמצאנו. לנסות ליצור קשר עם משפחה, לבדוק אם במקרה ישנם נכסים שנשכחו בפינה חשוכה כלשהי של סניף בנק. שום דבר. החבל התהדק וכך גם התכניות להעביר את אלכסנדרה לבית אבות התקדמו. בפגישה משולשת עם העובדת הסוציאלית והמתמחות חשבנו על דרכים יצירתיות לנסות להשתמש בזכויות דמי המפתח איכשהו. התחלנו לרקום תכנית קומבינציה מסובכת שתאפשר לאלכסנדרה למכור את הזכויות שלה תמורת האפשרות להישאר בבבית עד שלא תזדקק לו עוד.

ואז, משום מקום, הגיעה הישועה – עורכת הדין שנברה במסמכים וניסתה לצמצם הוצאות גילתה חיוב גבוה מקופת החולים. היא התקשרה לברר, והתברר שאלכסנדרה שילמה כל השנים ביטוח סיעודי. חמשת אלפים שקלים בחודש מגיעים לה, חמשת אלפים שקלים מצילי חיים, ואף אחד לא ידע. תוך זמן קצר אירינה כבר קיבלה חלק מהסכום שחייבים לה. אנחת רווחה.

עוד כמה חודשים בגן העדן הצנוע.

בשבת אירינה עלתה אלינו, שוב מודאגת. אלכסנדרה לא אוכלת. מקיאה. ניסתה להתקשר לרופא, אולי במוצאי שבת, אין במוקד אף אחד.

מאוחר בלילה שמעתי את השער לגינה נפתח. אלה לא היו עוברי אורח, אלא פראמדיק ונהג. ירדו עם האלונקה במגלש. התפעלו מהגינה, באמצע תל-אביב. אירינה יצאה איתם לאיכילוב. בבוקר חזרה חיוורת. אלכסנדרה במחלקה, עברה התקף לב.

הבוקר בחמש כתבה בווטסאפ לזוגתי, שהתעוררה מהצפצוף, קראה את ההודעה ונשארה במיטה לחשוב. בשש ירדה אל הבית ומצאה את אירינה שפופה, רועדת מבכי ומכאב.

בשבע גם אני שמעתי את הבשורה. הלכה לעולמה בשקט, בשלווה, ברוגע, בלי שאף אחד כמעט ידע.

ואז נזכרנו בתאריך. לא יכול להיות סמלי מזה.

אחד במאי.

ההר הוליד עכבר