שקט פנימי – אחרי סאות׳המפטון

זכור את המחברת הקטנה

המשחק היה בסופו של דבר מאד מוצלח מכל הבחינות. אחרי סוף שבוע שבו כל האיכותיות ניצחו, כל הבינוניות כמעט איכזבו וכל הגרועות היו חלשות – היה כדאי להביא נקודות.

כדי להביא נקודות, סארי מבין שצריך לשים את המשחק על בישול איטי. כזה שנותן לך הרבה יותר דקות בתוך ה-90. אין מה לרוץ מסביב לרחבה כמו תרנגולות ללא ראש. אסור להביט בשעון בלחץ. וככה מקבלים אפילו מ-10 דקות נתונות 4-5 הזדמנויות לשערים. המחיר הוא גם תוצאות 0:0 כמו שראינו מול ווסטהאם, אבל השקט הפנימי חשוב. סארי בחר בפינצטה שחקנים שיש להם שקט פנימי. שנהנים לשחק. על השאר הוא לא ויתר – אלא נותן להם ללמוד מהאחרים. ובתוך השקט הזה גם בארקלי ואפילו מוראטה מתחילים לפרוח. ועם עוד קצת סבלנות אולי כמה צעירים.

ואת זה כתבתי לפני :

הבעיה עם דברים חדשים היא שהם מתיישנים. ישנה טענה לפיה מוריניו הרס את הכדורגל. לדעתי הוא פשוט התיישן מהר מדי, וכיסה על זה עם הרבה מאד כוח-אש.

תזכורת קצרה לדברים שמוריניו הביא / חידש:
1. סטייל: מוריניו הביא את המעיל האפור, את המראה של זורז׳ קלוני, את החיוך השועלי, לתפקיד המנג׳ר האירופי שנשלט ע״י אנשים חסרי סגנון באופן ממש אינהרנטי. זה סלל את הדרך למנג׳ר כמותג, כדמות לחיקוי. מוריניו הוא אולי המנג׳ר עם הכי הרבה אוהדים שהולכים איתו בין מועדונים (אפילו פה בדה באזר יש אחד או שניים כאלה).

2. המחברת הקטנה: אנשים שוכחים, אבל מוריניו הביא את הפנקס לגדולה. הוא רשם ורשם בעת משחקים, רשימות, הגיגים, מחשבות, מסות… ואת המסקנות יישם במגרש, או שלא. אבל המחברת עבדה, וזה בלט לעומת מנג׳רים שלעסו מסטיק בטריבונה כמו הסר, נמנמו על הקווים סטייל הארי רדנאפ או שפשוט עמדו על הקווים וצרחו על השחקנים.

3. למידה טקטית לפני משחקים: טוב, אני לא מתיימר להגיד שמוריניו המציא את הלמידה הטקטית, אבל לפי עדויות שחקנים הוא הביא אותה לרמה אחרת עם פתרונות לכל סיטואציה, תרחישים ונבואות. מוריניו קיבל לא פעם מחמאות מחניכיו שהוא חזה התפתחויות והכין את השחקנים אליהן בצורה מושלמת.

4. השגיות: אף אחד לא לקח את המושג הזה כל כך רחוק. האופי של מוריניו היה כל-כך חזק, שגם אחרי שעזב את צ׳לסי נשארה בה הההשגיות הזו לעוד מספר רב של עונות.

כשנתקל בהתנגדות המשמעותית הראשונה לשיטה שלו, זה היה למעשה בריאל, ב-0:4 ההוא. כאן נוצר למוריניו הכורח להשתנות. במקום להשתנות טקטית, או ללמוד יותר טוב איך לחדש, לעבוד קשה יותר ולנסות להתעדכן, הוא בחר לשכלל כמה דברים אחרים:

5. פסיכולוגיה: בהחלט לא פרויד, אבל מצד שני גם אלוף השימוש במדיה כדי ליצור את הנראטיב הרצוי, אם אפשר נראטיב ״כולם נגדנו״. נכנס בפפ, הכניס אצבא לטיטו, סנט בארסן וונגר, זילזל והרים את האף.

6. עקשנות: אם היה ידוע בחדשנות, השיטה שלו הפכה להיות רק יותר קשיחה. מ-4-4-3 הוא עבר ל- 4-2-3-1 אותו לא זנח גם כשננטש ע״י המועדונים הגדולים והפך להיות המערך האהוב על ברנלי ומידלסברו. בנוסף, מוריניו התעקש לא לשתף שחקנים צעירים בשום מצב פחות או יותר (בקושי בגביע הליגה), לשחק על האסים הבטוחים שלו, לנצח תמיד בדרך שהוא מכיר ויודע.

השלב הזה הביא לתוצאות סבירות סה״כ, כמו אליפות בריאל ואליפות באנגליה עם צ׳לסי בקדנציה השנייה. אבל משהו באופן שבו אימן לא גרם להנהלות להתלהב מהכדורגל שלו, ובהתאם לחזק אותו באופן שרצה. זה הביא למצב שבו בעונה מסויימת, שלישית בדרך-כלל, מוריניו מוצא את עצמו עם סגל לא מעודכן, שחקנים עייפים וממורמרים ואוהדים מפולגים. אבל עדיין יש לו מה לחדש:

7. ציניות: כשכל אלה למעלה לא מספקים, צריך להגביר את כפתור הציניות עד הסוף, ואז עוד קצת. הוא השתלח בצוות הרפואי, וגרם לאווה קרניירו הנפלאה לעזוב בבושת פנים. הוא פילג אוהדים, ירד על שחקנים, הוציא שחקנים מחליפים 20 דקות אחרי שנכנסו, ואולי הכי גרוע – התבנקר בכל מחיר, גם כשלא היה לו על מה לשמור.

אם עוקבים רגע אחרי ההמצאות שלמעלה, אפשר לראות בקלות איך ז׳וזה בחר באופציה הקלה יותר במקום להשקיע יותר ולהיות יותר מקצועי. ותראו – אני לא נוכח קבוע באימונים שלו, אבל אפשר לראות שהקבוצות שלו לא יודעות ליצור שום מהלך יצירתי כבר לפחות מאז 2014. גם הספל המוצלח הזה של פברגאס-קוסטה הוא בסך הכל הרבה כוח אש ושיטה שמיצתה את עצמה די מהר.

אבל מה שכן – בואו לא נשכח לו את הדברים שבהם כן הצליח לחדש.

***

בזכות קונטה, למדנו שהגנתיות היא לא טריידמארק של הפורטוגלי. היו הבדלים מהותיים, לדוגמה מגינים שממש תוקפים, שחקן בפינה הרחוקה שעולה לריבאונד (לא תראו את זה אצל ז׳וזה מאז 2014) ועוד. אבל בסופו של דבר לאורך 2 העונות נותר לנו רושם של כדורגל ריאקטיבי מגיב. כזה שנותן לקבוצות כמו בורנמות׳ (העונה היא ממש טובה אגב) להתעמר בך, לתקוף עם 60 אחוז אחזקת כדור ולהגיע ללא מעט מצבים טובים.

במשחקים הגדולים, קונטה היה מעט שונה מז׳וזה, ולראיה העובדה שרוב המשחקים היו מוכרעים ולא נגמרים ב-1:1 הקלאסי. אבל כשנחלש, ראינו את הבחירות המוזרות שלו הופכות יותר ויותר הזויות, עם הרכב שפשוט קיבל הוראה לא לנסות שום דבר מול סיטי, פעמיים, ועוד בפיגור 1:0.

לכן, מבחינות מסויימות, התקופה של קונטה זכורה כאיומה לא פחות. ה-sufferball לא איפשר לשחקנים ממש טובים להתבלט, ואיים לפרק את כל מה שאנחנו מכירים מכדורגל, שזה לנסות להוציא נקודות, אם אפשר עם גולים.

***

אין ספק, החלוץ המרכזי נמצא כרגע בתקופה לא טובה. הארי קיין מחזיק לבדו כמעט את תעודת האחריות של המוצר המקולקל הזה שנקרא מספר 9. אצלנו אלה מוראטה וז׳ירו שלא פוגעים, אבל גם לוקאקו לא משתלב היטב בהתקפות אלא אם כן הוא יורד הרבה הרבה אחורה או רחוק רחוק ימינה. ליברפול זנחה את הרעיון מאז בנטקה, אובמאיאנג הוא סוג אחר של חלוץ, כזה שמשחק עם הכדור. וולבק לא רלוונטי. אגוארו אדיר, אבל עם הפנים לשער. כך גם לקאזט.

למעשה, מתוך 20 המובילים את טבלת המבקיעים, יש רק 3 שהם חלוצים מרכזיים קלאסיים: הארי קיין, מיטרוביץ׳ וגלן מארי.

מכאן אפשר להסיק שהבעיה בצ׳לסי היא אולי דווקא לא מוראטה וז׳ירו. פשוט צריך עוד עזרה להזאר. פדרו, ו-וויליאן צריכים להתעורר, אבל גם קישור של ז׳ורז׳יניו, קאנטה וקובאצ׳יץ׳ לא ממש מאיים על השער.

אולי לופטוס צ׳יק יוכל להיכנס לתפקיד הזה, ואולי מייסון מאונט בעונה הבאה.

 

 

 

מעמד האנדרדוג - התיקו עם ליברפול
ה-x מול יונייטד

תגובות

  • אריק

    אלכס פרגוסון קורא את מספר 4 ומגרד בראש.
    חוץ מזה סיכום יפה.

    הגב
    • גור אילני

      לא אמרתי שהוא השיג כל כך הרבה, בטח לא כמו הסר. אבל לדעתי אין מה להשוות מבחינת פילוסופיה, תוצאות מעל הכל ושכולם יישרפו מול מארג הרבה יותר מורכב ותפיסת עולם יותר גמישה אצל פרגוסון.

      הגב
      • אריק

        אין שני לפרגי בהשגיות.
        לא במספרים ולא בסטייט אוף מיינד.
        מכאן נבעה גם היכולת להתגמש הכל כדי לנצח.

        הגב
  • שי

    כשאתה כותב על "הבעיה של צ'לסי" זה נשמע כאילו שאתם לא במקום הראשון ביחד עם ליברפול וסיטי.

    הגב
    • גור אילני

      לכולם יש בעיות. אבל צריך להודות שיש לנו מזל העונה, החמיצו מולנו העונה בערך 5-6 גולים מול שער ריק.

      הגב
  • אמיתי

    כתבתי כבר במקומות אחרים ואנסה לחדד-
    לא מקבל את עניין ההתישנות הטאקטית וגם לא את העניין שלמדו אותו. סימאונה ממשיך את המסורת וגם דשאן לא בדיוק דוגל בטוטאל פוטבול. מוריניו פשוט נכשל בלנהל את השחקנים שלו. ביונייטד זה מאד בולט אבל הסימנים היו קודם בריאל וצלסי. היכולת לרתום את כולם לשיטה שלו וליצור "מצור" על הקבוצה לא עובד- ומיצה את עצמו. קשה לי לחשוב על שחקן אחד חוץ מפלאייני בטח שעולה לשחק בשבילו אצלנו. בלי האמון הזה מהשחקנים הוא נהג אוטובוס ללא קו. פה הייתה גדולתו ופה הוא לא השכיל להתקדם ולהבין את המעמד החדש של שחקנים וסופרסטארים בפרט בכדורגל של ימינו. סארי, נדמה לי, לא צריך את השטיקים הללו. הכדורגל שלו גורם לשחקנים לשחק בשביל עצמם הכי טוב

    הגב
    • אילני

      תראה, כולם יכולים להגיד לשחקנים לתקוף בכל הכוח, זה לא חוכמה כזאת גדולה. השאלה אם התאמנת על זה במשך השבוע או שהתעסקת בדברים אחרים. מה העומק של היחס שהענקת לכל פרט. אצל מוריניו נראה לפעמים שהמוץ הוא העיקר, והופך להיות חלק יותר ויותר גדול בהתנהלות שלו ושל הקבוצות שלו.

      הגב
      • אמיתי

        לדעתי הגדולה של מאמן כדורגל תמיד תהיה קשורה ביכולת לנהל שחקנים. לגרום להם לתת את המיטב. טאקטיקה וטכניקה באים אחכ. לא חושב שמוריניו הפסיק להשקיע באימון עצמו ביונייטד. עושה לי יותר הגיון שהוא פשוט לא מוצא את הטרי ולמפארד שלו אצלנו. שחקנים של מאמן. וזה לגמרי עליו

        הגב
      • ניק

        גור, זאת בהחלט נקודה קריטית.
        אמנם לא ראיתי אימון של הקבוצה אבל אני משוכנע שהעבודה ההתקפית היא זניחה ביותר ואת רוב הדגש מקבלת למידה טקטית של היריב ועל איך מנטרלים אותה. שזה יפה ל4-5 משחקים קריטיים בעונה אבל לא יכול להתבצע לפני כל מפגש אימה מול ברנלי.
        וכשחקן לא התאמן על התקפה וקולט בזווית העין 2 גורדי שחקים ברחבה כנראה שהאינסטינק הבסיסי שלו זה להעיף לעברם כדורים, שהם ישברו את הראש.

        הגב
        • אמיתי

          באמת נראה לך שמוריניו לא עובד על התקפה? שזה ״זניח״? זה לא שבתקופת ואן חאל היינו נותנים שישיות אבל מוריניו כן שבר שיאי הבקעה עם ריאל ואימן את צלסי עם מתפרצות שדורשות תיאום ותירגול רב. אז מה הוא הגיע ליונייטד ואמר לעצמו שבגלל שזו יונייטד אז להתקיף הם כבר יודעים? מבין לגמרי את מי שסולד/שונא/ווטאבר את מוריניו. אבל גם להשמיץ צריך לדעת. מוריניו לא שכח לאמן ולא עובד באימונים רק על סגירות אלכסוניות. הוא לא הצליח להפוך את השחקנים ל״שלו״.

          הגב
          • ניק

            עד שהגיע אלינו הערצתי את הבן אדם, אני ממש לא שונא אותו.
            לא אמרתי שהוא לא עבד על התקפה בקבוצות הקודמות שלו אני מדבר על היום. לא יודע כמה משחקים שלנו אתה רואה אבל שיטה התקפית או מושג בסיסי של מה אמורים לעשות לא קיים, למעט כמובן להגביה ולהגביה.
            כן אצל ואן חל לא היו נותנים שישיות, אבל השיטה שהוא ראה לנגד עיניו של אחזקת כדור עבדה די יפה. היא הייתה משעממת ולא התאימה לשחקנים שהיו לו אבל על זה התאמנו וזה מה שבוצע.

            הגב
            • אמיתי

              כל מה שאני מנסה להגיד הוא כזה. לא הגיוני שפתאום מאמן ישנה את השיטות שלו או לחילופין ישכח איך לאמן. כימיה וחיבור עם שחקנים הרבה קשה להשיג וקל לאבד. רואים את זה בשפת גוף שלהם. אין חיבור ומחוייבות בין השחקנים למנגר

            • אילני

              אמיתי, הסוד של מוריניו היה תמיד איך המערך שלו מגיב טוב יותר למערך שמולו. השיטות שלו תמיד היו יחסית קשיחות ושטוחות. דרך אגב, הוא גם היסטורית פחות עבד על ניצול חולשה של שחקן יריב מסוים, ויותר על ניצול חולשה של מערך יריב.

            • אמיתי

              אני חושב שבראש ובראשונה הקטע הפסיכולוגי מנטלי היה ה׳דבר שלו אבל לצורך הדיון (או לצורך פורקן העצבים שלנו ביןנייטד) מה לדעתך went wrong אצלנו? שינוי במיקוד הטקטי? מחסור באימוני התקפה?

            • אדם

              אמיתי, אני חושב שמוריניו נופל בראש ובראשונה בהתאמה של השחקנים שיש לו לתפיסת עולמו. אין לו שחקני מרכז שדה עם הבנה מספיק טובה של המשחק בשביל להצליח גם לנטרל יריבה וגם למצוא את נקודות התורפה שלה. אין לו שחקנים במרכז השדה שמשכילים להבין מתי ואיך ולהצטרף קדימה בשביל לשבור את המערך. או בקיצור, השיטה שלו, שלא ממש השתנתה לאורך השנים, פשוט לא מתאימה לפוגבה וחבורתו. מבלי לציין את המובן מאליו שלוקאקו גם לא מספיק טוב בשביל להחזיק את כל הגנת היריב על קוצים.

            • אמיתי

              מסכים אדם. אבל לטעמי זה יותר עמוק מהקטע המקצועי. הקבוצה והמנגר לא משדרים על אותו גל. זה תנאי הכרחי ( לא מספק)

  • ניק

    מה שמדהים שאחרי שהוא הצליח לריב עם כל שחקן אפשרי, לרדת על המסורת של הקבוצה, לרדת על ההנהלה, לרדת על חצי מהמאמנים בליגה ובקיצור לשבור כל שיא של חלאות אנושית הוא עדיין עומד נכון להיום על אחוז נצחונות גבוה משל פרגסון (וכן ברור שמבחינה סטטיסטית זה נתון דמגוגי), על יותר תארים בקנדציה הזו (לא חשובים ככל שיהיו) מקלופ ופוטצינו ביחד וגם לחזור 3 פעמים בחצי שנה מפיגור 2-0 לנצחון.

    הגב
  • יואב

    מוריניו הוא מאמן מגיב, משבש. מבריק בזה אבל עדיין רק מגיב ויודע לזהות חולשות. זה כבר לא החיסון הנכון.
    ראיתי את סיטי אתמול באנפילד. וואלה, במקום לזרוק חיצים למעלה תך כדי לחץ טוב של ליברפול, היא זזה, מניעה, יוצרת אפשרויות מסירה. איפה זה ואיפה הבהלה של יונייטד לזרוק חיצים של 60 מטר ללוקאקו. מוריניו פשוט לא טוב בזה ולא מאמין בזה. ולכן הקדנציות הקצרות. זה פג תוקף מהר.

    הגב
    • אמיתי

      חייב לא להסכים יואב..
      צלסי ובמידה מסויימת גם ריאל המשיכו לשחק סטייל ״מוריניו״ גם אחרי עזיבתו. הוא עזב בגלל אישיותו. לא בגלל הכדורגל שלו. ואם ניזוב את ה(אין)התקפה שלנו לרגע- לא זוכר קבוצה של מוריניו ככ פגיעה בהגנה. זה משהו מעבר לכדורגל עצמו

      הגב
      • יואב

        אמיתי, אני חלילה לא בא ממקום של לא לאהוב אותו בבסיס. מאד חיבבתי את זוזה. הוא גרם לפרגי לחשוב וליצור עוד קבוצה מדהימה לשושלת. הוא היה מאצ' אפ אדיר לכולם ולעיתים גם התעלה על רובם. הזכיה של אינטר היא מסטרקלאס של מאמן. ועד זמן מסויים, שחקנים היו נאמנים לו ואף מכורים לו. היזכר בפרידה המרגשת שלו ממטראצי אחרי הגמר מול באיירן.
        אבל...ההדגשים שהוא מאמין בהם, קצת הופכים ללא רלוונטים. אני חוזר שוב לדוגמה של אתמול. סיטי שיחקה מול אחת הקבוצות הלוחצות הטובות ביותר שיש ועוד באנפילד.. היא לא איבדה את הראש, לא יצאה מהתבנית שלה שאומרת- אני רוצה את הכדור אצלי. היא מאומנת למופת באספקט הזה.
        אני לא חושב שאת מוריניו הכדור מעניין(בהקצנה). יונייטד בעליל, לא מאמינה בזה תחתיו. לכן, הוא מגיב. לכן הוא רק משבש. לכן משחקי החוץ איתו זה נורא לצפיה. אז כן, הכסף בכל זאת קנה איכות ליונייטד על מנת לנצח מספיק משחקים אבל היא רחוקה מאד ממיצוי פוטינציאל.

        הגב
        • אמיתי

          מסכים ובטח לא רמזתי לשינאה מצדך. אני חושב שמוריניו נכשל מבחינת הניהול האנושי. החלק המקצועי הוא חלק/סימפטום של זה. ומבחינה מקצועית לדעתי הכישלון בבניית הגנה (דה חאה זה לא לבנות הגנה) הוא הגדול. בייחוד כי מדובר במוריניו

          הגב
          • יואב

            נכון מאד. גם החלקים החזקים מסורתית שלו, לא חזקים מספיק ביונייטד. זה תמוה מאד.
            בסך הכל אני מאד מזדהה עם הפוסט החיובי של גור. הוא חתיכת קראקטר(אל פאצ'ינו של המאמנים הייתימכנה אותו בחיבה).

            הגב
          • אילני

            אמיתי צודק לאורך הדיון בכך שהוא מתייחס לכשלון עם סגל ספציפי, מצד שני הוא נכשל עם סגל ספציפי גם בקדנציה הקודמת עם צ׳לסי... וגם אז ההגנה היתה לא טובה. וכשדברים לא עובדים, אז כל החלקים נראים לא טוב (שוב, למעט השוער המתבלט לטובה שזה דווקא סימן קלאסי של קבוצה לא מספיק טובה)
            אני מפרש את זה כסימנים של שחיקה שמביאים לירידה ביצירתיות ונטייה לפתרונות מהירים ושטחיים.

            מנג׳ר זה קצת כמו הורות: יש לך אנרגיה מסויימת להקדיש לילדים, לראות אותם, לדעת שכל פרט מטופל, שכל מענה ניתן, וגם לדעת איפה לא לעשות כלום. כשאין אנרגיה, וחושבים שהכל יעבוד על אוטומט (כי זה עבד טוב בשלב מסוים) היחסים הורה-ילד משתנים - נגררים לקרבות אגו, משחקי כוח, התקפות פרסונליות וכו.

            הגב
            • אמיתי

              מוריניו ממשיך עם שיטת החינוך/הורות הקיבוצית כשכולם מסביבו עברו למונטסורי או אנטרופוסופי..

            • יואב

              גור, זה נכון(הורים- ילדים).
              האם אתה לא חושב שישנה בעיה בסיסית בתפיסה שלו לגביי המשחק? אסביר את עצמי- הוא מספיק כריזמטי ואינטלגנטי כדי להבין לאן הוא הגיע. באמת שאוהדי יונייטד הם מהסבלניים והמכילים, גם בתוך תרבות הספורט האנגלית שנוטה לתת זמן. מה הוא בעצם חושב בחדרי חדרים? יונייטד באמת יכולה להיות קבוצה מגיבה? לא תנועות אוטומטיות? לא דומיננטית?
              חיצים ללוקאקו למעלה ופלאיני(שאני מאד מחבב) על תקן אלי דריקס?
              אני לא מוצא תשובות לזה...

            • אילני

              אני גם חושב שהוא ידע שזה לא רצוי, ומאמין שהוא ניסה לפתח משהו יותר התקפי. אבל עד היום הוא הגיע להישגים שלו, גם כששבר שיאי גולים בריאל (כמה אוהבים לתת את האנקדוטה הזו, תכלס היה לו הרכב די היסטורי) בעזרת כדורגל עוצמתי אבל שעובד על מעט מסירות פר התקפה. השחקנים שלו תמיד מפחדים לעשות טעויות, ומוסרים את המסירות האופקיות קצת אחורה (לסאנה דיארה, מיקל עשו קריירה על המינימום טעויות הזה). כשמוסרים ככה, ולא הולכים על מסירה עם סיכון, הכדורג שבלוני. מי שראה את הגול של מוראטה אתמול יודע שבקבוצה של מוריניו לא יהיה כזה, חילופי מסירות של 31 מהלכים ובסוף כדור פנימה.
              היה פה טיעון שמוריניו כן מאמן התקפה ולראייה המתפרצות הקטלניות - אפילו קונטה הריאקטיבי אמר שהוא לא מתאמן על מתפרצות, מתפרצות (בגדול) זה סקילז - ולשחקנים של מוריניו יש כאלה בד״כ.

              אצל פרגוסון היו מתפרצות קטלניות אבל ההבדל היה שגם ההתקפות הלא מתפרצות שלו נראו כמו מתפרצות - מבחינת ההעזה, הדיוק, שתי מסירות חכמות שחותכות את ההגנה ופתאום מצב לגול. זה מה שהיה כל כך מלחיץ בלשחק מולו. גם שחקנים מוגבלים יחסית כמו פארק השתתפו בזה באופן מושלם.

            • אמיתי

              גור. לא הייתי ממעריצי מוריניו לפני שהגיע אלינו (גם העדפתי פפ) אבל קצת קל מידי לגמד את ההישגים שלו כרגע. הייתה לו את התרופה המושלמת ליונייטד ואחכ כמעט חיסון לטיקיטאקה. לדעתי זה היה מאד משעמם אם כולם היו משחקים בול פוזשן. ע"ע המשחק אתמול בין השנואות. צריך יין ליאנג

  • צור שפי

    לאיזה 0-4 התכוונת? אם לקלאסיקו הראשון הרי שזה היה 5.

    הגב
    • אילני

      אתה צודק! לא זכרתי פתאום אם זה היה 4 או 5, בסוף התעצלתי לבדוק והלכתי על ה-4... היה נשמע יותר הגיוני. זוכר טוב את הגול הראשון של צ׳אבי בהקפצה מעל ההגנה.

      הגב
  • פיש אנד צ'יפס

    מי שמביא את נאפולי ממועדון בינוני לליגת האלופות ולכדורגל מלהיב,אכן ראוי לשבחים,סארי גאון התקפה,ויותר חשוב השקט והחופש שהוא נותן לשחקנים בניגוד למוריניו או קונטה...וכשיש את קאנטה האזרד אלונסו,אז אפשר להיות אופטימיים...כרגע לצ'לסי יש בעיות בעמדת החלוץ אך ייתכן שסארי יהפוך את האזרד לחלוץ כמו שהיה עם מרטנס בנאפולי.

    הגב
    • איאן ראש

      אם לא יהיה מישהו שיעזור להאזר עם נושא הכיבוש אז לאורך זמן אני לא רואה את צ'לסי הולכת עד הסוף אפילו אם כפי שסארי אמר הוא מסוגל לכבוש 40 גולים. לדעתי הפוט' הוא דווקא מוראטה.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *