סנדרלנד עד שסבתא שלך תמות

סיכום העונה הראשונה בנטפליקס ועוד מחשבות על כדורגל, מקומיות וגליבליזציה

באמצע שממת החיים הגיחה לה סדרת התעודה הזו בהפצה של נטפליקס – וסחפה אותי לתוך נבכי מועדון כדורגל שאף אחד לא ממש רצה להציץ לתוכו, בטח לא בשנתיים-שלוש האחרונות.

אזהרת ספויילרים: בפוסט הזה אני אסכם את העונה הראשונה (בתקווה שיהיו עונות נוספות), אז אם אתם לא רוצים ספויילרים, אני מזהיר מראש שאם לא עקבתם אחרי מה שקרה בסנדרלנד בעונה הקודמת (2017-18) אולי כדאי שתצפו קודם בסדרה ואחר-כך כבר נראה.


אם הגעתם עד כאן, כנראה שצפיתם בסדרה או שאתם לא מפחדים מספויילרים לתוצאות שגם ככה מסוקרות בעיתונים באופן קבוע באמצעות כתבות וטבלאות.

העניין האישי שלי במועדון כדורגל סנדרלנד הוא די מועט בסך-הכל. מועדון מכובד וגדול מהצפון. כתבתי פוסט על הטעויות האיומות של דיוויד מויס בתחילת עונת 2016-17 (וקיבלתי עליו ביקורת שאני מקדים להסיק מסקנות). וטיילתי בצפון אנגליה בקיץ האחרון, טיול שבו צפיתי במשחק כדורגל בניוקאסל, שכנתה ואויבתה המיתולוגית של סנדרלנד. באופן מעניין ואולי צפוי – הדמיון בין שתי הערים גדול מאד, וגם שני האצטדיונים דומים מאד, גם בגודל. ובעצם גם הסיפור של שני המועדונים דומה – אוהדים מסורים שסובלים מניהול לכאורה מזעזע לאורך שנים, ירידת ליגה ונסיון לעלות על דרך המלך תוך מאבק בין הכוחות שמניעים את הכדורגל המודרני.

הסדרה מעלה הרבה תהיות לגבי הכדורגל העכשווי והמקום של מועדונים בו. נראה שישנם מועדונים שהם פשוט עשירים מכדי לקרוס, והם ימשיכו להיות מצליחים בעשרות השנים הבאות. לעומתם ישנם מועדונים מצליחים פחות אבל עם קהל גדול ומחוייב וקהילה מקומית. אלה נמצאים מצד אחד במצב טוב של תמיכה בלתי תלויה, אבל מצד שני כדי לשאוף גבוה הם מחוייבים לקחת סיכונים. כדי לקחת סיכונים הם מחוייבים לשבור את הקרום המגן של הקהילה ולהיפתח כלפי חוץ, להביא שמות גדולים במשכורות גבוהות. לא מקרי שמועדונים כמו ברנלי ובורנמות׳ מצליחים (לפחות לאורך כמה עונות) לשמור על איזון תקציבי ומקצועי – דווקא מכיוון שהם נשענים על קהילה קטנה יותר וקהל קטן יותר, האצטדיונים שלהם צנועים יותר, וכך גם התקציבים נשארים יותר קונסרבטיוויים. הרבה מבקרים את מייק אשלי הבעלים של ניוקאסל שהוא הורס את המועדון, אבל בינתיים ללא שמות מפוצצים הוא הצליח להעלות את הקבוצה ליגה תוך עונה ולשרוד פתיחת עונה איומה, וכרגע בעזרת מנג׳ר מחוייב וסגל צנוע המועדון שלו נמצא קרוב לחוף מבטחים. אני בטוח שיש הרבה סיבות לשנוא את מייק אשלי, אבל הישרדות לאורך זמן בפרמייר ליג זה לא דבר קל.

העונה נפתחת בקדם העונה אחרי ירידת ליגה. ואיזו ירידה – יש ירידה במחזור האחרון, ויש ירידה משפילה שנסגרת כבר באמצע העונה. כמו שקרה עונה מאוחר יותר לאסטון וילה. עונה שבה כל המערכות מתפרקות.

מועדון כדורגל הוא מרקם. בסופו של דבר לא משנה מי הבעלים וכמה כסף יש לו – מתחת יש הנהלה, סגל שחקנים, צוות אימון, ואת כל הפעילות הלוגיסטית סביב הקבוצה. אחד הדברים שרואים ממש יפה בסדרה הוא הקשר בין כל הגורמים האלה. איך הטבחית הלא צעירה שמכינה את האוכל בחדר האוכל של המועדון משפיעה על המרקם הזה ומושפעת ממנו. היא ושותפה רחב הכתפיים מזינים את השחקנים. בסנדרלנד אין הפרדה בין הכדורגל, הדת, החיים, העבודה ומצב הרוח. כשמנצחים, החיים נראים מאושרים. כשמפסידים – האווירה במועדון נהיית רעילה, וכל השחקנים, הצוות והעובדים מושפעים מכך.

אחד ההישגים הגדולים של הסדרה היא הגישה המלאה כמעט שקיבלו המצלמות ללב המועדון – ואנחנו זוכים כצופים להיכרות עם מיודענו מרטין ביין, אקס מכבי תל-אביב. סקוטי במקור, ביין הגיע מעולם הפרסום והצליח מאד כמנכ״ל גלזגו ריינג׳רס. אחרי שפוטר מהמועדון הוא מונה על ידי מיטש גולדהאר למנכ״ל ולפי הבנתי הצליח לא רע בתפקיד גם בארץ. הקריירה שלו קיבלה מפנה כשחזר לצפון בריטניה ולנהל את מועדון הכדורגל המפואר של סנדרלנד. אנחנו זוכים לנסוע איתו במכונית הריינג׳ רובר היוקרתית שלו, לשמוע מהתובנות שלו על עולם הכדורגל ועל גודל המשימה שעומדת מולו. וגם לראות אותו מקלל כשהוא לא מצליח להפטר משחקן עם חוזה מנופח. לאורך העונה, מרטין ביין הופך מדמות רבת קסם וכריזמה לדמות טראגית.

*

בתחילת הסדרה אנחנו מלווים את הקבוצה בהכנות לעונה ובמשחק ידידות מול סלטיק שנגמר בתוצאה עגומה למדי. אבל אחד האירועים המרכזיים של קדם העונה קורה דווקא בפאב כלשהו בעיר – דארון גיבסון מצולם על-ידי אוהדים משתלח בחברי קבוצתו. הוא מבקר את נאמנותם של חבריו וכשהאוהדים שמתשאלים אותו מציעים שמות של שחקנים לא נאמנים, הוא מאשר אותם.

במקביל, אנחנו זוכים להכיר את המנג׳ר החדש – סיימון גרייסון, אדם חביב שמנסה בעזרת חיוביות וכוונות טובות להפוך את היוצרות ולהעלות את המועדון על דרך המלך. גרייסון וביין לא מקבלים תקציב, למעשה הם צריכים לקצץ משמעותית בהוצאות הקבוצה על משכורות, ואין כלל תקציב לרכש. השניים מנסים למלא את השורות לקראת עונת הצ׳מפיונשיפ הארוכה והקשה. גרייסון הוא מנג׳ר מנוסה יחסית בליגות הנמוכות, ולא נראה שהוא מוטרד מהחתמת שחקנים אנונימיים עבור חובב הכדורגל הגלובלי. הימים חולפים, והמשרדים הקטנים שבקומה השניה של בניין המועדון הצפוני הם הזירה שבה מתרחש מירוץ נגד השעון להחתים שחקנים. לראשונה אנחנו רואים מה בעצם קורה שם לפני הצילומים בבדיקה הרפואית ועם החולצה.

עוד דבר שאנחנו נוכחים בו הוא הסיכון בהסתמכות על מושאלים. אחד השחקנים המוכשרים בסגל, ובוודאי החלוץ הטוב בו, הוא לואיס גראבאן. כפי הנראה השחקן היחיד שמסוגל לקחת כדור ברגל ולשים אותו ברשת. בנוסף אליו יש עוד רבים. כשאנחנו כאוהדי צ׳לסי לא מבינים למה צעיר מבטיח שהשאלנו לקבוצת צ׳מפיונשיפ לא מקבל דקות – הסדרה הזו נותנת חלק גדול מהתשובות. המושאלים נמצאים לעיתים קרובות בשולי המועדון מבחינה חברתית, הם מתגוררים בבתי מלון ובמגורים זמניים, הם ילדותיים, הם מתקשים להתאקלם, ודווקא כשהם מצליחים – קבוצת האם שלהם קוראת להם בחזרה או מעבירה אותם לקבוצה טובה יותר. וכך גראבאן נשלף מהרקב שפושה בסנדרלנד בינואר, כשהוא מוביל את הכיבושים עם 12 גולים (הבא אחריו עם 4 או 5).

סנדרלנד שוכנת בצפון הקפוא של אנגליה, ואם יש משהו שהסדרה הזו מצליחה להעביר זה את הקור – אבל לאו דווקא הקור הפיזי, אלא הקור האינהרנטי בכדורגל המודרני. כולם מנסים ומשתדלים להיות חיוביים, אבל השחקנים בקושי מדברים זה עם זה. אנשי צוות ושחקנים מגיעים משום מקום ומצטרפים ועוזבים ונעלמים אל תהומות הנשייה. בעלי התפקידים מנסים לשמור על האווירה החמימה של מועדון קהילתי, אבל הימים שבהם סנדרלנד היה כזה עברו, וכדי שישובו יצטרכו לקרות כנראה תהליכים הרבה יותר עמוקים.

לאורך הפרקים אנחנו לומדים להכיר כמה מהאוהדים המסורים. יוצרי הסדרה לא נכנעו לדחף לצלול עמוק אל נבכי חייהם של האוהדים – למרות שזה היה יכול להיות מרגש ומעניין, ואני חושב שזו היתה בחירה מדוייקת. לרגע אנחנו זוכים לראות את תגובתו של אחד האוהדים כשהוא חוגג יחד עם בנו והבן שאולי נמצא ״על הרצף״, מנסה לתת לו היי-פייב. בטלוויזיה המוכרת לנו היו בוודאי עושים פרק שלם על האב והילד הזה ועל הקשר המרגש שלהם ואיך הם חיים בצל האהדה לסנדרלנד ושותים תה. אבל כאן הסדרה בוחרת להתמקד במועדון, בסיפור שלו, והדמויות האלה נשארות שטוחות יחסית.

הדרמה, לעומת זאת, מודגשת על המגרש. חלק די גדול מהמשחקים מוצגים באופן של היילייטס מגובה הדשא, באיכות 4K ותוך תוספת של אפקטים קוליים שמעצימים כל הגבהה ובעיטה, וכמובן גם כניסות ותיקולים. ויש הרבה כאלה בצ׳מפיונשיפ. אני לא בטוח לגבי העיצוב של הסאונד, לטעמי הוא טיפה סנסציוני ביחס לשאר הערכים הויזואליים והסיפוריים של הסדרה, אבל זה אפקטיבי לאללה. המשחקים מתרחשים בזה אחר זה, והקבוצה מתחילה עם איזו נקודת אור, ואז אפילו מנצחת, אבל משם העניינים מתחילים להידרדר. ואגב נקודת אור – אצטדיון האור לא זוכה לעדנה. מה שאמור להיות המבצר – מתקן מפואר שהוקם בשנות התשעים כפלא ארכיטקטוני של הצפון (עם להבה שדלקה בו כאש תמיד ובינתיים כבתה) – הופך להיות מקום מכשול שבו הקבוצה פשוט לא מפסיקה להפסיד.

תקשיבו, אם יש למועדון שאתם אוהדים שוער נורמלי והגנה סבירה – אתם פאקינג בני מזל. כי אנחנו מתחילים להבין תוך כמה פרקים שיש לנו פה בעיה מטורפת. סטיל, השוער הפותח, שהוא בפני עצמו בחור כריזמטי ומקסים, מאבד את הביטחון וסופג שערים איומים. כדי לחזק את העמדה מחתימים שוער הולנדי עלום שם שעוקר עם אשתו ותינוקת בת 4 חודשים. בכל פעם שיש החתמה כזו שהסדרה מתעכבת עליה אני תוהה כצופה – מה יהיה הגורל של אלה? האם הוא ייפצע במשחק הראשון? או שיהפוך לגיבור המקומי? וזה אולי הקסם הגדול ביותר בכדורגל. אבל עד מהרה מתברר שרויטר ההולנדי גם הוא שוער חלש מאד, לפחות במצב ההגנה הנוכחי. ובינואר מוחתם שוער שלישי. ועד סיום העונה השוערים ממשיכים להתחלף כשבתווך אנחנו זוכים לאחד הרגעים המזעזעים שאני ראיתי בטלוויזיה – כשהאצבע של רויטר עוברת ניתוח מול המצלמות.

ולגבי ההגנה – קשה לראות מהצורה שבה המשחק מצולם, אבל תשמעו… ההגנה מתבססת על ג׳ון אושה הוותיק, שהוא דמות יקרה ואהובה במועדון, ולפניו בקישור האחורי לי קאטרמול, בנוסף אליהם אוביידו ועוד שמות יותר ופחות מוכרים. אבל משהו שם לגמרי לא עובד. נראה שכל הגבהה מגיעה לשחקן התקפה של היריבה. וכל נגיחה לשער נגמרת בגול. אני חושב שאנחנו רואים את ההצלה הראשונה של שוער סנדרלנד בפרק הלפני אחרון. כמובן שהיו עוד כאלה אבל רוב הזמן אלה כדורי רוחב, גבוהים או שטוחים, ועוד גולים קלים. וגם הכדורים שמכוונים את ידי השוערים האומללים עוברים איכשהו דרך הידיים המושטות.

*

אחרי פיטורי המאמן אנחנו מתבקשים לשכוח מגרייסון, ולהיקשר לדמות נוספת שהסדרה מלווה מקרוב – כריס קולמן. כמה מעריצים אותו שם! הוא מתקבל כמשיח, הנשים מתלהבות מהמראה שלו, הגברים מהווינריות שלו. נסיך וויילס, נישא על גלי ההצלחה מהיורו של 2016, הוא מגיע למועדון בצעד לא שגרתי ומנסה לשקם את המצב. כך אנחנו נכנסים לחלק השני של העונה – ללא חלוץ, ועם סדרת החתמות אומללות בינואר, קולמן מצליח איכשהו לבנות רוח קבוצתית.

הרוח הזו מתגלמת ברגע יפה שבו יורד שלג ומכסה את מגרשי האימונים וכריס מראה דוגמה אישית ומגרף את השלג באצטדיון כדי לערוך אימון. הוא סוחף אחריו את הסגל, כולל כל הצעירים המפונקים (שבוודאי העלו על זה תמונה לאינסטגרם אחר-כך), הם מגרפים את השלג והאימון מתקיים.

כריס קולמן מנסה לקושש שוב את אותה חמימות שחסרה כל כך במועדון, אבל במקביל אנחנו רואים פחות ופחות את מרטין ביין, שזיפי זקנו הופכים בהדרגה קשים וארוכים יותר ויותר. מדי פעם אנחנו עדיין זוכים לראיון איתו תוך כדי נסיעה בריינג׳ רובר באור דמדומים, אבל נראה שמשהו באמונה שלו שהוא יכול להציל את המצב כבה. מאחורי הקלעים אנחנו יכולים להבין שהנתק עם הבעלים הולך וגדל. בעקבות הסדרה קראתי קצת על יחס הקהל של סנדרלנד לביין. כאקזקיוטיב שקיבל את המשכורת השנתית הגבוהה ביותר בתולדות המועדון הוא זכה להרבה שנאה וביקורת. בעקבות הסדרה, נראה שחלק מהאוהדים שינו את עמדתם ביחס אליו (בסקר שפורסם בבלוג אוהדים כ-70% הצהירו שהם שינו את דעתם בקשר לביין).

למי שיודע את הסוף קשה להאמין שזה מה שיקרה, כי נראה שמה שכריס קולמן עושה מצליח. הגישה משתפרת, גם התוצאות מתחילות להתאזן מעט, אבל סנדרלנד פשוט מחוררת בהגנה. היא לא מצליחה לנצח – ומסיימת משחקים ב-3:3. וזה עוד בלי חלוץ טבעי, אלא אם כן אתם קוראים לאשלי פלטשר המושאל הילדותי שלא מצליח לכבוש במשך 8 מחזורים, אחד כזה. עד שהוא כובש ואנחנו זוכים לאחד מאותם רגעים מרגשים עד דמעות.

ובאמת מה שיפה בסדרה זה שיוצריה בוודאי סימנו לעצמם כמטרה למצוא את הסיפור, את השחקן או איש הצוות שיביא את השינוי, שיגרום לעליה והחזרה לפרמייר ליג, ואז כשזה לא קורה אולי למצוא את זה שייצב את השורות, ואז אולי למצוא את זה שיציל את המצב בסוף, אבל הספינה ממשיכה וממשיכה לטבוע, וכל מה שאנחנו נשארים להיאחז בו זה רגעים קטנים ומאושרים של שער בכורה, חזרה מפציעה, שחקן בית שעולה מהספסל וכובש, שער שיוויון בדקות הסיום, צהלה מול הרדיו בבית בריטי בשכונה אפרורית.

הסדרה הזו מראה בבירור את ההבדל בין המציאויות – הגלובלית מול המקומית. בסופו של דבר ישנם אנשים שנמצאים בסיטואציה ללא אפשרויות בחירה, ואנשים שיש להם אפשרויות ומוביליות. הטבחית תקועה בסנדרלנד – ומרטין ביין מקפץ בין עבודות בסקוטלנד, בישראל ובאנגליה. הם נאבקים על המשרה שלהם במפעל או כטבחים במועדון שעומד בפני ריסטרקצ׳רינג, והוא נוסע במכונית פאר לג׳וב הבא. הטבחית מקבלת מסרון ארוך ומרגש מכריס קולמן שפוטר, ונוצרת אותו קרוב ללבה – ומרטין ביין מסומן על ידי האוהדים כדמות שלילית ומסולק מהעיר.

אהדת כדורגל נשמעת לעיתים כמו רומנטיקה – אבל הסדרה הזו מבהירה כמה עבור לא מעט אנשים זו פשוט המציאות. כי בסופו של דבר נשארים האוהדים – זה בן ה-91 שמקבל פרס מהנהלת הליגה, זה שמת ונקבר באדום-לבן, זוג הקשישים, נהג המונית, האב עם הבן האוטיסט. הם כואבים את המצב, אבל בכולם נראה שיש את הידיעה הזו שמה שיהיה – הם נשארים שם. הם יסבלו, הם יסעו למשחקי חוץ, הם ירדו, בעלים, מאמנים ושחקנים יבואו וילכו. אבל מחר יש יום חדש ועוד משחק ואולי יתחיל השינוי לטובה.

האפודים הצהובים חוזרים
בית הנייר

תגובות

  • no propaganda

    איזה כיף של פוסט.
    תמיד מעניין לראות איך דברים עובדים בתוך המועדון, כמו בספר של ארתור היילי. נראה שהסדרה הזאת נותנת בדיוק את ההצצה הזו

    הגב
  • Kirma der faux

    יופי של פוסט, עשה לי חשק לראות את הסדרה. קראתי לאחרונה את הרומן הגרפי אליס בסנדרלנד שקושר בין סנדרלנד, אליס בארץ הפלאות ותולדות הקומיקס עם פחות או יותר כל מאורע בהיסטוריה הבריטית. חיבר אותי קצת לאיזור ולקבוצה, ונתן אנקדוטות על סנדרלנד ממלוא הסל. הסיפור בין ניוקאסל וסנדרלנד מזכיר מאוד את זה שבין ליברפול ומנצ'סטר.

    הגב
  • Matipool

    מעולה, גור. מקווה שייצא לי לראות את הסדרה.

    הגב
  • גור אילני

    חבר'ה תתעוררו, אנחנו כמעט ב2019, תכף חלליות מתחילות להתעופף ברחוב. תשימו נטפליקס, אינעלדינק.

    הגב
    • Matipool

      טכנולוגית, אני שייך לאייטיז ולניינטיז. גאדג׳טים לא מדברים אלי בשיט, מעולם לא שיחקתי בפיפ״א למינהם, לשדרג טלפון בשבילי זו משימה נוראית כמעט כי צריך ללמוד את הפונקציות החדשות וחלק מהמידע והגלריות לא עוברות לחדש וכו׳, במשרד אני עם אופיס ישן ועקרונית - לא אוהב שמזיזים את הגבינה שלי.
      בקיצור - אני עם הוט כבר כמעט שלושים שנה עוד מהתקופה שהם נקראו ערוצי זהב.

      הגב
      • ארם אבירם

        גם אני לא שיחקתי מעולם בפיפא או מנג'ר אבל מתי, נטפליקס? נטפליקס זה התוכן העיקרי שנצרך אצלי בבית (כולל ע"י הילדים) מלבד ספורט בסטרימינג. אין לי הוט או יס או מה שלא יהיה. יש מחשב מחובר לטלוויזיה עם מקלדת ועכבר אלחוטיים וזה כל מה שצריך.

        הגב
        • אמיתי

          עזוב אותו זה - עוד אוהד ליברפול גם (;
          נ. ב. הטלויזיה אצלי מחוברת רק למחשב כבר איזה חמש שנים. באמת שהכל אפשר למצוא לבד

          הגב
          • matipool

            גם ארם אוהד ליברפול.. (-:
            אגב - אשתי ואני עכשיו בעיצומו של מרתון "בלש אמיתי" (העונה הראשונה) שהגיעה באיחור אופנתי של כמה שנים להוט. היא משתגעת מהדיבורים הפילוסופיים של ראסטי קול ולא מבינה למה צריך אותם ואני מסביר לה שהיא נדבקה מהדור הצעיר שרוצה הכל קל, מהיר ושלא יהיה עמוק.
            אני יודע שנטפליקס שולטים על המון מהתוכן העכשווי. לבן הגדול ששכר דירה לא מזמן עם חברה שלו יש נטפליקס + סלקום טי.וי.

            הגב
            • אמיתי

              הפוסטים הראשונים שקראתי בדה באזר היו של גרייזס על בלש אמיתי. למיטב זיכרוני. שווה לך לחפש אותם. ו..אני יודע שגם ארם נפל בסם (;

        • גור אילני

          הללויה, צדיק בסדום! תודה ארם. התחלתי להרגיש כמו מילניאל.

          הגב
  • בני תבורי

    נהדר גור, חיזקת את החלטתי לצפות בסרט.

    הגב
  • ניק

    זה קפץ לי די במקרה באי.מ.די.בי (המערכת חוסמת לרשום את השם באנגלית משום מה) לפני שבוע ואמרתי שצריך לראות את זה. לקח לזה כמה ימים להגיע להורדות הפירטיות אז אני אתחיל לראות השבוע.
    אגב זאת לא הסדרה הדקומנטרית הראשונה שעושים על סנדרלנד, יש עוד אחת ישנה, מעונת 97, שראיתי לא מזמן.

    הגב
  • ארם אבירם

    מצוין גור!

    הגב
  • ערן (המקורי)

    יופי של פוסט, עשית חשק גדול לראות עם הילד את הסדרה.

    הגב
  • פראליה

    סדרה נפלאה שקשה מאד לעצור לראות. למרות שמתרחשת בצ'מפיונשיפ, מחזירה את האוירה של ימי הליגה האנגלית, טרם עידן הפרמייר-ליג

    הגב
  • D! פה ועכשיו

    מעולה גור, תודה

    אגש לצפות.

    נדמה שאין אוהד כדורגל שלא היה רוצה לראות את העונה של הקבוצה שלו במבט כזה, עמוק וחשוף, ומצד שני, נדמה לי שזה מתכון לצרות שעלול רק עוד יותר להפריע למועדון.

    זה קצת כמו להכניס צופה לתהליך פסיכולוגי - אין סיכוי שזה יעזור

    הגב
  • D! פה ועכשיו

    טוב, הלכתי לראות (5 פרקים עד עכשיו) - הסדרה מעולה. הקבוצה אומללה.

    הגב
  • bhr

    הטאב הזה פתוח אצלי במיוחד כדי שלא אשכח לומר לך תודה על ההמלצה. סדרה אדירה. תודה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *