שבוע הספר בבלוג!

הבלוג מקבל את פניו של ניינר עם אוף טופיק עצום ביותר

איש שלא יופיע בטור
איש שלא יופיע בטור

 

כמו שכתבתי בטור הראשון שלי, אני ממש אוהב לקרוא. לא כתבתי שם שאני גם ממש אוהב מוזיקה, וזה מוזר לאללה, כי אני ממש אוהב מוזיקה, אני עושה כמעט הכל בליווי של מוזיקה, הולך, עובד, מבשל, נלחם בקיפוח של מזרחים, משחק ציוויליזיישן, הכל עם מוזיקה, ועדיין לא הזכרתי את זה בטור. לא נורא.

אני כבר הרבה זמן רוצה לכתוב טור שמשווה בין ספורטאים למוסיקאים, ואפילו התחלתי אותו, אבל עכשיו כשיש כאן בעל טור חדש שמוזיקה היא הפורטה שלו, החלטתי לגנוז אותו לעת עתה. במקום זה, אם ספורטאי היה סופר, איזה סופר הוא היה!

הכללים:

1. לא מדברים על פייט קלאב!

2. אבל אפשר על צ'אק פליניוק.

3. אתם צריכים להוסיף רעיונות שלכם בתגובות. אם יש לכם.

4. ההשוואה היא לא על בסיס תרבותי/חברתי בלבד, אלא גם יכולה להיות כזו, ספורטאי X הוא לספורט כמו שסופר X הוא למילים ועלילות ורעיונות.

5. טולקין לא נחשב כסופר.

 

נתחיל.

 

עודד קטש – ניק הורנבי. כן, כן, הורנבי מזוהה יותר עם כדורגל, וקדחת המגרש זה באמת אחד מהספרים הכי מדהימים שנכתבו אי פעם על כדורגל. אבל, שניהם היו הכי טובים בתחומם, הורנבי הוא הכותב הטוב ביותר בז'אנר הקומדיות הרומנטיות לגברים בני 24 ומעלה, וקטש הוא הגארד הישראלי הכי טוב בהיסטוריה. שניהם, בגלל חוסר תחרות אמיתי בעמדה שלהם יכולים להתפס כיותר גדולים ממה שהם, וזה יהיה נכון, אבל שניהם שווים הרבה הרבה יותר מהטופ של הנישה שלהם. בסופו של דבר, שניהם באמת ממש טובים. ההבדל העיקרי? הורנבי אשכרה מכיר עוד משהו בכדורסל חוץ מפיקנרול.

 

מייקל ג'ורדן – ג'.ר.ר מרטין. שניהם תופעות פופ עוד מעבר לכדורסל, ושניהם עשו דברים בכמויות, ג'ורדןן ניצח וקלע בכמויות, ושלט בתחרות שלו ללא עוררין. מרטין אותו דבר בז'אנר הפנטסיה, יש לו מלאאאאא מילים. בסופו של דבר, שניהם זוכים למעמד מיתי שלא בצדק, בזכות הטלוויזיה. כי ביננו? שיר של אש ושל קרח, אלו ספרים ממש מהנים ויעילים, אבל די ריקים בסופו של דבר, ובז'אנר כל כך גרוע לצערי, פנטזיה אפית, זה מספיק. הסדרה הפכה אותם לגדולים ממה שהם. וג'ורדן? היה אחלה סקנד גארד.

 

מוניקה סלש – טריסטן אגולף. השיא שלהם היה קצר מאד, והם נגמרו מהר מידי לצערי, אבל בטופ של העשיה שלהם? הם היו פנינה זוהרת של גאונות. סלש עוד עשתה איזשהו קאמבק, דבר שאגולף נכשל בו, אבל זה כנראה קשור לעובדה הטכנית הזו שקל יותר לחזור מפציעה מאשר מהתאבדות. ובחייאת, תקראו את "אדון החצר".

 

קובי בראיינט – ג'ון גרישם מייקל קריצ'טון. שני גרפומנים עם המון הישגים, אבל על פארש. לאחד היו תמיד שחקנים נהדרים שסחבו אותו, והשני איכשהו בא לאמריקה טוב בעין. בראיינט לפחות לא אחראי לספר הגרוע בהיסטוריה "הפירמה". ומה זה "פארק היורה" של בראיינט? משחק 81 הנקודות כמובן. אחלה של יצירה, חסרת חשיבות אמיתית בסופו של דבר.

 

מרלן אוטי – סטיבן קינג. היא רצה מאד מאד מהר, הוא כותב מאד מאד מפחיד. שניהם זכו לתדמית לא מוצדקת בשלב מסויים בחייהם, ושניהם הפכו למגה סטארים שכולם אוהבים, גם הנחשבים. ושניהם היו צריכים לרדת קודם בשביל שיבינו כמה הם גדולים. ואני לגמרי מסוגל למצוא קווי דמיון בין בבורלי מארש מ"זה" למרלין אוטי. ועם אוטי היא קינג, אז ללא ספק ש

 

סרינה וויליאמס – ג'. ק. רולינג. הספורטאית הכי משמעותית כשהיא בשיאה, והסופרת הכי משמעותית בשיאה. שתיהן עשו דברים חדשים לגמרי בענף שלהן, שתיהן זכו לבוז לעיתים בגלל הנשיות שלהן, ושתיהן לא מתנצלות על זה שהן נשים. סרינה מהווה דוג' לנשים בכל העולם, וגברים רבים גם מעריצים אותה, על יכולת בלבד. רולינג יצרה את הרמיוני כדמות בדיוק כזו, שילדות בכל העולם ירצו לחקות ובנים מעריצים את כישוריה.

 

לארי בירד – מי שכתב את התנ"ך. לא צריך להסביר.

 

אלסנדרו דל פיירו – דונה טארט. אף פעם לא היה חשש שמישהו מהם יהיה הטוב בתחומו, אבל סובייקטיבית? העונג שהם גרמו לי, והחיבור הרגשי העמוק שיצרו אצל אוהדיו וקוראיה, הם אינסופיים. "ההיסטוריה הסודית" זה כמו צמד של דל פיירו שכבר מזדקן מול ריאל מדריד, שניהם הוכחה לכל שהטוב עוד קיים בעולם, שיש עוד תקווה ליופי שינצח את הבנאליה, ושצריך להמשיך לאהוב את החיים.

 

סטיבן ג'רארד – ג'.ר.ר. טולקין. למה אתם אוהבים אותם בכלל, אתם לא רואים שמדובר בזיוף בינוני. זה לא כדורגל צמרת אמיתי, זה, כפי שכבר ציינתי, לא סופר בכלל. באמת שנגב מבינתי למה אנשים כל כך מחזיקים מהם. כנראה מרחמים. ההוביטים נראים חסרי ישע, אז זה מעורר רגשות רחמים מתנשאים אצל הקוראים, שנאלצו לעבור כרגע 76 עמודים שמתארים עלה, וג'רארד מחליק כשצריך לעמוד, ואז לאנשים נשבר הלב, בטח ובטח שלפני כן הם נאלצו לצפות בליברפול המשמימה. כנראה הפער בין רגע הרחמים שהם מעוררים לבין השעמום הכללי שסביבם מעורר אילוזיה של אהבה אצל אוהביהם. אין לי הרבה הסברים אחרים. סארומן בתחת שלי.

 

בסוף לא כתבתי על פליניוק, כי לא מצאתי לו השוואה. וחסכתי מכם גם את ההשוואה המתבקשת בין אנדיוני לרם אורן. אני חושב שמגיעה לי תודה על זה.

 

שבת שלום!

ספורטנ'רול (א') - רן עצמון
פרה-היסטוריה

88 Comments

חיים הצהוב 22 בינואר 2016

הספר הראשון שקראתי בחיים שלי (הייתי בן 8 או 9) היה רע כמו שמתחשק לי של דניס רודמן, חוויה נהדרת (בלי טיפת ציניות) שלעולם לא אשכח ומשפיעה על החיים שלי עד היום.

ערן קאלימי 22 בינואר 2016

באמת אחלה ספר.

אדם 22 בינואר 2016

ראובן עובד – הארוקי מורקמי

שניהם מוזרים מאוד ואו שאתה אוהב אותם או שאתה שונא. ברור גם שהם מוכשרים רק לא תמיד ברור מה זה שהם מוכשרים בו. רק על דבר אין ויכוח אצל שניהם, שפויים הם לא.

ערן קאלימי 22 בינואר 2016

וואלה!
גם ערן לוי – פול אוסטר היה עובד כאן.

שרון 22 בינואר 2016

לי דווקא יש השוואה של דמות מספר לשחקן. גיא פניני- אלון ממעשה בחמישה בלונים. פעם גם פניני היה חמוד.

ערן קאלימי 22 בינואר 2016

אני עדיין מת עליו :(

גלזר 22 בינואר 2016

כל ספר עם בלון שירד לו האויר הולך אוטומטית עם בריידי.

איציק 22 בינואר 2016

:-)

שרון 22 בינואר 2016

אבל לא יצא לו האוויר. אלא הוא עף.

phyllo שוחט את הפרות הקדושות של עצמו 22 בינואר 2016

ואוו אדיר. יש איזה ספרינטר/מרתוניסט שאפשר להשוות לדיוויד פוסטר וואלס?

במחשבה שניה, את המגנום אופוס שלו על השעמום אפילו הוא לא שרד אז מרתוניסט אמיתי הוא לא.

ערן קאלימי 22 בינואר 2016

זה יצטרך להיות מרתוניסט שמלא בעצמו :(

ערן קאלימי 22 בינואר 2016

אבל גברסילאסי יכול להיות לגמרי בולניו. מומחה בכל מיני מרחקים, ומסוגל לייצר רגעים של מבריקות בלתי נתפסת.

אריק 22 בינואר 2016

מעולה. בירד זה המינגווי

ערן קאלימי 22 בינואר 2016

חשבתי על דוסטייבסקי בהתחלה.

אריק 22 בינואר 2016

דוסטובייסקי זה ממש קשה. פרגי?

אסף 22 בינואר 2016

פארק היורה זה של קריצ'טון, לא של גרישם.
אבל זה מתאים, כי גם קובי לוקח קרדיט על אליפויות ששאקיל הביא.

חכם בדיעבד 22 בינואר 2016

מעולה. בכלל שישי הופך להיות תענוג כאן
אוכל ספרים ומוזיקה.
הסרטון על דל פיירו – צמרמורת.

מי זה 22 בינואר 2016

לברון – רוג'ר זילאזני
כשהם לבד כל ספר/עמדה שהם יכתבו/ישחקו, הם יעשו את זה מדהים.
כשהם צריכים לעבוד קבוצתי הדברים מתחילים להסריח

Gil - Zimbabwe 22 בינואר 2016

יותם הלפרין – און שריג (דני דין)

מואיז 22 בינואר 2016

1.חסר סופר גאון שנתן כח מוגזם לנשים צעירות.. כדי להשוותו לפטרוביץ
2. גפרי ארצר וסבסטיאן קו משעמם, טריואוילי מדויק

גלזר 22 בינואר 2016

אלי גוטמן אחרי הפסד של ישראל והסופר שכתב את יצירת המופת "מלחמה בטרור".

אדם 22 בינואר 2016

שלום תקווה – ג׳יימס ג׳ויס

מתחיל כהבטחה גדולה, בדרך אתה סובל עד שכבר שכחת מי אתה בכלל רק בשביל להגיע לפרק האחרון ולהבין כמה דגול הוא היה.

איציק 22 בינואר 2016

אהבתי,
סטף קארי הוא איזיק אסימוב, מדע בידיוני במיטבו. אם יחזיק מעמד עוד כמה שנים יכתוב את סדרת המוסד משלו.
כל רץ מרתון גדול הוא כנראה סוג של לב טולסטוי, כותב, רץ, כותב, רץ, כותב, רץ…….. כותב, רץ……. נגמר. יש כאלו שיעריצו ויש כאלו שישתעממו עד מות.

גיל שלי 22 בינואר 2016

מייות'ר -נאסים טאליב שניהם בטוחים שהעולם הוא כוכב לכת המלווה את תנועתם ומרבים להשתמש בכסף כאמצעי להאדיר את שמם

מוריניו ג'וניור 22 בינואר 2016

מייותר הוא ברבור שחור אמיתי

באבא ימים 22 בינואר 2016

כן רק שהקרידנשלס של מייןותר הם על באמת.

ניינר / ווריור 22 בינואר 2016

מאט לטיסייה-יעקב שבתאי. שני גאוני על שמעט מאד הבינו בזמן אמת , עם קריירה קצרה מדי
פלה-עגנון. קריירה ארוכה מאד, רצופת שיאים והשגים כבירים שהיום נוטים למרבה הצער להפחית מערכם אבל מי שמכיר יודע ששני אלה בטופ של הטופ.

מוריניו ג'וניור 22 בינואר 2016

הייתי שם כאן אולי את שלום תקוה במקום להטיסיה רק בגלל שגם לו כמו לשבתאי יש אח פחות מוכשר.

ערן קאלימי 22 בינואר 2016

אני די בטוח שלה טיסייה כותב טוב יותר משבתאי.

ניינר / ווריור 22 בינואר 2016

אני מקווה שאתה מתכוון לשבתאי יחבס ולא ליעקב שבתאי

ערן קאלימי 22 בינואר 2016

לא סבלתי את זכרון דברים.

אבל כמו במקרה הביטלס ובוב דילן אם להתייחס לפוסט שלך, זה שאני לא סובל אותם, מעיד עלי כנראה שאני טועה, לא על האיכות שלהם. נו שוין.

ניינר / ווריור 23 בינואר 2016

את הביטלס אני גם לא סובל אבל רבאק זכרון דברים? הטקסט הכי גדול שנכתב על ידי סופר ישראלי. פסגת הגאונות

ערן קאלימי 23 בינואר 2016

טקסט שהוא המקבילה לאוננות בעזרת חומר מאלחש.

מוריניו ג'וניור 22 בינואר 2016

ואגב במסכרת השעה ההיסטורית, סימנון וווילט צ'מברליין כנראה שכבו טוטאל עם 30,000 נשים. בהתאם ל פרופורציה הצפייה במאוזן (וכמובן מאונך) היחס הוא 2:1 לטובת וילט.

7even 22 בינואר 2016

וואי – קראתי את הספר של רודמן איזה 4 פעמים.
אחלה של ספר. באמת שאחלה של ספר, בניגוד לתדמית שאולי יש לו.

גיל שלי 22 בינואר 2016

קורט וונגוט – אייל בגלייבטר

שי 22 בינואר 2016

קניתי את אדון החצר. התחלתי לקרוא. פתיחה עם מלא מלא הבטחות לחלקים מעניינים ומטורפים שיבואו בהמשך, אבל כל כך מייגעת שנשברתי. טריסטן אגולף מבחינתי הוא איזה פלאיני, שמנסה יותר מדי בכוח ונדחף לכל פינה אפשרית, ופעם ב- זה עובד לו וגורם לו להיראות שחקן צמרת אמיתי.

גיא זהר 22 בינואר 2016

פבל נדבד – מילן קונדרה. ואין סרט חוץ לצעירים שביננו שקטש הוא הגארד הגדול ביותר בכדורסל הישראלי. בני ה-60 פלוס טוענים שאפילו הוא לא הקוסם הגדול ביותר שהיה כאן ע"ע בארי הגדול.

ערן קאלימי 22 בינואר 2016

כן אתה צודק, בשבילי זה בכלל פפי או טפירו, אבל זו הדיעה הרווחת כנראה. בעצם, ברקוביץ' נחשב גדול יותר.

גיל שלי 22 בינואר 2016

מיטש אלבום. – כריס וובר

כוכבית 22 בינואר 2016

ווילט וראסל – ה. ג'. וולס (האבות המייסדים)
קארים – אסימוב (האיכות, היקף העבודה העצום, אורך הקריירה, ה- GOAT)
ד"ר ג'יי – אורסולה לה גווין (שירה צרופה)
בירד, מג'יק – רוג'ר זילאזני וארתור סי. קלארק (תור הזהב של המדע הבדיוני)
ג'ורדן – רוברט היינליין (הכי הרבה זכיות)
אייברסון – פרדריק פול (היוצא דופן)
דאנקן – סי ג'יי צ'רי (גם ללא כותר כמו "המוסד" או "חולית", אחת הקריירות המרשימות)
לברון – אורסון סקוט קארד (אנדרייטד ואוברייטד בו זמנית)
קרי – ניל גיימן (יש משהו במשחק של קרי שמזכיר את החיוך שהספרים של גיימן משאירים)

איציק 22 בינואר 2016

קארים לא יכול להיות GOAT, אמנם גמלוני, אבל גדול מידי, מרשים מידי. GOAT חייב להיות מישהו שאתה לא מאמין שהוא מסוגל למשהו… קצת מעוות, משהו כמו מסי או מראדונה (יש להם בעיה עם הכדורסל, אבל הם הכי קרובים שיש, מראדונה אולי גם יגמור כמוהו).

כוכבית 22 בינואר 2016

לשאלה כל כך סובייקטיבית יש תשובה פשוטה – אני צודק!
(סתם… עבורי הוא ה-GOAT בגלל זכרונות ילדות של הענק והסקייהוק. ותודה לערוץ המזרח התיכון)

איציק 22 בינואר 2016

ערוץ קדוש באותם הימים

יואב 22 בינואר 2016

הרמן הסה-מלמיליאן,
הומניסטים גדולים (אורי היה מבקש מהשופט שלא יוציאו צהוב לשחקן שכיסח אותו עכשיו) ללא שונאים, סט יכולות מוגדר אבל מבוצע נפלא ומדוייק, נוטים להישכח בדירוגים עקב המופנמות של יצירתם.

יואב 22 בינואר 2016

נ.ב
עקב המופנמות של אישיותם ויצירתם.

באבא ימים 22 בינואר 2016

יפה

ערן קאלימי 22 בינואר 2016

באמת נכון.

אריק י. 22 בינואר 2016

+1

כוכבית 22 בינואר 2016

קווין ג'ונסון – פרנץ' מולנר.
השחקן שהשאיר עלי את החותם הגדול ביותר בשנים שלמדתי לאהוב כדורסל,
ומולנר כתב את "מחניים" (הנערים מרחוב פאל), הספר שהשאיר עלי את הרושם העז ביותר בילדותי.

יואב 22 בינואר 2016

ביג לייק על מחניים.

ירוק 22 בינואר 2016

גם ביג לייק על קיי.ג׳יי. הוא ובארקלי – אח, איזה תענוג. איך הם לא נצחו את ג׳ורדן, איך?

איציק 22 בינואר 2016

ויני ג'ונסון – ספר הפעלה למיקרוגל ;)

קשקשן בקומקום 22 בינואר 2016

יאיר לפיד (המתאגרך) – יאיר לפיד (הסופר / משורר)

אריק 22 בינואר 2016

נדמה לי שהמתאגרף היה אתאיסט הומניסט ליברל בעוד שהסופר מפריש חלות מסורתי וניצי.
אי אפשר להשוות.

גיא זהר 22 בינואר 2016

שניהם כמו האבא יהירים על כלום

קשקשן בקומקום 22 בינואר 2016

לא, המפריש חלות זה הפוליטיקאי.
המתאגרף והסופר היו שניהם מלאי רוח וחסרי תוכן. טוב, גם הפוליטיקאי

shohat 22 בינואר 2016

מייקל ג'ורדן וויליאם שייקספיר.
קונצנזוס.

מאטס וילאנדר ז'אן פול סארטר.
אקזיסטנציאליזם.

סטף קרי אוסקר וויילד.
גאונות צינית וחצופה.

אביאל 22 בינואר 2016

מישל פוקו – מוריניו
פוסטמודרניות.

ז׳ורז׳ פרק – לורן בלאן
שקטים אבל חודרים עמוק עמוק.

מישל וולבק – איברימוביץ׳
לא מחשבנים לאף אחד.

וסליחה על הנטייה הצרפתית.

עדיין מחפש מישהו לגבריאל גרסיה מארקז ולמוחמד עלי מהצד השני.

יואב 22 בינואר 2016

ואלדרמה?
אומברטו אקו(מבחינת היומרה)?

אביאל 22 בינואר 2016

חשבתי על מראדונה בהתחלה אבל זה קצת לא מתחבר לי.

אקו ועלי יכולים להסתדר.

יואב 22 בינואר 2016

קפקא-קאנטונה.
האניגמטים מכולם?

פרלה 22 בינואר 2016

טוני שומאכר -הנס פאלאדה

אביאל 22 בינואר 2016

תומאס מאן – לותאר מתאוס

ירוק 22 בינואר 2016

ואן חאל – טולסטוי? קאנוניים, אבל בתכלס למי יש כוח לצלוח משחק/ספר שלם שלהם?

יותם 22 בינואר 2016

באמת? אז אני אגן על טולקין-
טולקין הוא האב המייסד של ספרות הפנטזיה הקלאסית.
כאב מייסד הייתי נותן לו את קרויף- שינה את הדרך בה משחקים את המשחק.
ממליץ על הסילמריליון למי שסבל משר הטבעות. עד היום אגב טולקין הוא אחד מבוני העולמות הטובים ועשירים ביותר בפרטים בפנטזיה. מצטרף אליו כמובן ג'ורג' מרטין (ואולי סטיבן אריקסן של מאלאזן).
כמות הסופרים שהעתיקו מטולקין את הנוסחה לפנטזיה היא אינסופית, ולדעתי יש מקום לתת כבוד שלא לומר להעריץ את יוצר הנוסחא.

ג'נובי 22 בינואר 2016

ערן זהבי – צ'ארלס בוקובסקי. הכשרון מתפרץ, העבודה הקשה, הגיוון, התעקשות להשאר עממי במידה מסוימת, השחצנות שמלווה ביכולת לגבות אותה, אווירה כללית שכולם רק ניצבים בהצגה שלו ובעיקר הכמויות (שערים / ספרים).

רונלדיניו – גבריאל גרסיה מארקז. וירטואוזיות שלא ראית לפני וכנראה לא תראה אחרי.

סקולס – ולדימיר נבוקוב. לא תמצא שם אפקטים מיוחדים או שערים במספרת אבל את מה שהם עשו הם עשו הכי טוב שיש.

צור שפי 22 בינואר 2016

1. שלום רוקבן – רם אורן.
2. שמעון גרשון – שמעון גרשון (אפילו הגימטריה שווה).

אמיתי 22 בינואר 2016

ריימונד צ׳אנדלר – רוני קלדרון??

אלון 22 בינואר 2016

ג׳יי די סאלנגר – רוני קלדרון
הבליח ונעלם

אמיתי 22 בינואר 2016

צודק

אסף the kop 22 בינואר 2016

מייקל אואן – עמוס עוז.

אסף the kop 22 בינואר 2016

מוריניו – יוסף גיספן

ערן קאלימי 22 בינואר 2016

אני חושב שגיספן טוב יותר בעבודה שלו.

אסף the kop 22 בינואר 2016

אייקונים של ערסיות

איציק 22 בינואר 2016

גיספן גונב דעת של רדידות בלתי נסבלת. הוא עושה זאת מצוין.

אריאל גרייזס 22 בינואר 2016

ג'וזף הלר – רונדאלדיניו. גאוניות שאין כדוגמתה אבל לתקופת שיא קצרה בלבד ואחריה הרבה בינוניות

Kirma Der Faux 22 בינואר 2016

רונלדיניו ורונלדו הם גיבוריהם של האנשים השמנים באשר הם.

Kirma Der Faux 22 בינואר 2016

מעקב מתמשך אחרי ספורט הוא כמו קריאה בספר שלא נגמר. כל משחק הוא הסתעפות קטנה בעלילה, יש עונות שהם אפוסים אדירים ומרגשים, יש כאלו שהן סטגנציות ז'אנריסטיות רפטטיביות. לפעמים אתה רואה את אותה עלילה שראית מליון פעם בביצוע טכני מושלם שמביא איתו חידוש (האליפות האחרונה של סן אנטוניו לדוגמא).
לכן, הקבלה של ז'אנרים:

הפרמייר ליג – ספרות רוסית. כל קבוצה והנרטיב המתמשך שלה שנפרס על פני אינסוף עונות/עמודים עם הרבה יותר בכי משמחה.

NBA – ספרות פנטזיה. בשיאו כל מהלך הוא מבצע טכני מושלם ומרהיב ובו זמנית משל מתוחכם (בדרך כלל על נצחון האינדיבידואל או הכוח שבקבוצה, אבל לא רק).

NFL – קומיקס גיבורי על. הכל מוגזם, מנופח וגדול מהחיים. הרעים הכי רעים והטובים הכי טובים, רק שהם מתחלפים בהתאם למקום שממנו אתה צופה/מדפדף. מרוכז ומהיר.

טניס – אפוס יווני. אלים, בני אלים וגיבורים ומסע התלאות המופלא שלהם בדרך לתואר.

הליגה הספרדית – שושלת (אני יודע שסדרת טלויזיה היא לא ז'אנר ספרותי). קריסטל ואלכסיס במאבק טיטאניות כשברקע כל מיני אנשים מזדיינים כשהמצלמה נכבית.

ספורט ישראלי – ספר טלפונים.

ארז 23 בינואר 2016

א.ג. סולשיאר – יו נסבו: נורבגים יפים ואהובים. העוקבים אחריהם יודעים שהם גדולים ומגוונים מהתדמית שלהם במעגלים הרחוקים יותר. אצל שניהם ברור שיהיה רצח, לפעמים גם כמה ביצירה אחת. ותמיד יספקו את הסחורה בשיאים דרמטיים. בסוף היצירה תהיה סחוט אך מאושר ומלא הוקרה.

פויול – קאמי: המיתוס של סיזיפוס. הזרות היחסית. יכולת הסתגלות למצבים ותפקידים שונים כתכונה אנושית מרכזית. אני מזיין בשכל אבל משהו שם מרגיש לי שייך. איכשהו. אם לא משכנע אז קאמי וקאנטונה. פילוספים חדשנים צרפתים בק'. בועטים במוסכמות ו/או באנשים.

קנטונה הוא גם הווארד רוארק של איין ראנד. או רסקולניקוב. גאון לא תמיד מובן שמסוגל לעשות דברים חמורים שבסוף רק מאדירים את דמותו.

צעד אחד קדימה/הצידה/אחורה:

ליגיונר ישראלי ממוצע – נפתלי והסיר: הוא ישב וישב וישב. על הספסל.

אבי נמני – גנרל קורץ מלב המאפליה. והצבא שבנה לו.

שמעון מזרחי – וולדרמורט. השני הוא גרסה מעודנת של הראשון.

אלון 23 בינואר 2016

"ההיסטוריה הסודית של הדבורים" זה הלחם בין "ההיסטוריה הסודית" ל "החיים הסודיים של הדבורים"? ואליס מונרו לא כתבה אף אחד מהם

ערן קאלימי 23 בינואר 2016

למה כתבתי אליס מנרו ולא דונה טארט?
תודה.

יואב ר 23 בינואר 2016

ג'וסף הלר – דניס ברגקמפ. גאונות שכמה שלא תעריך אותה, לא תעריך אותה מספיק

ניינר / ווריור 23 בינואר 2016

כן אבל הלר היה ואן היט וונדר. ברגקאמפ לא כזה

ערן קאלימי 23 בינואר 2016

2 היט וונדר. גם אלוהים יודע נפלא.

אריאל גרייזס 23 בינואר 2016

אלוהים יודע סבבה, אבל הוא לא מלכוד 22. שום דבר הוא לא מלכוד 22. זה כמו לדפוק 80 נקודות במשחק 7 בגמר הנבא, כמו לשים חמישיה בגמר מונדיאל. שום דבר לא ישתווה לזה

martzianno 23 בינואר 2016

עיתונאי שאל פעם את ג'וזף הלר למה שאר הספרים שכתב לא מתעלים לרמה של מלכוד 22 וזה ענה לו: אתה מכיר הרבה ספרים שמתעלים לרמה של מלכוד 22?

חוטב עצים 24 בינואר 2016

מראדונה – לודוויג דודג'סון.
שניהם עשו דברים פסיכיים.

Comments closed