הר

טנק בשמיס אל ערקוב - ליד עישייה
טנק בשמיס אל ערקוב – ליד עישייה

 

ברביעי לספטמבר הייתי על השמיס.

זו לכשעצמה לא היתה איזושהי ידיעה מרעישה, כי מאוגוסט של אותה שנה, עד משהו כמו מאי-יוני של שנה אחר כך ביליתי בעיקר בשמיס. הדבר היחיד שהיה חדש אז, אני מניח, כי אני לא ממש זוכר, זה שזו היתה הפעם הראשונה שלי. אולי שניה. בכ"א, ההר המזדיין הזה עדיין לא הפך למקום בו נקברתי חיים. אבל תיכף הוא יהפוך, בלילה שבין ה-4 ל-5.

ולא שאני זכרתי את התאריך, כן? בדקתי בוויקיפדיה, ושם מסופר בפרוטרוט על אסון השייטת, על מה שמותר לפרט לפחות.

ורגע, במרץ של אותה שנה, שנת 97, הייתי חודשיים בערך בלי סבא יששכר שלי, שעל שמו אני נקרא, ערן יששכר. ולא ידעתי אז, אבל הייתי כבר חודשיים בערך גם בלי גיסי לעתיד. זה שאמור היה להיות בן 40 השבוע. שהיום הבת שלי סיפרה עליו בכיתה, ועל זה שלא הכירה אותו והיא עצובה, כי היא אוהבת את הדודים שלי ושהיא בטוחה שהוא היה אדם טוב, וכשהחונך שלה שלח לי את הדברים שלה בוואטסאפ לא הצלחתי לבלוע אוויר לכמה שניות, כי הוא אדירה ורגישה ומופלאה.

ובכל אופן, במרץ 97, הייתי בחור רציני. כעור, אך רציני. ילד חכם סך הכל, היו לי כמה חברים טובים, לא היתה לי חברה, הורים ואח ואחות מדהימים, סך הכל, הייתי הכנה די גרועה להספד, מה לעשות. לא היה שם סיפור. הכל גם היה עטוף בשכבה קשה כזו של ציניות, שאותה עטיתי על עצמי אחרי מפגשים טראומטים עם ילדים גדולים יותר כשהייתי ביסודי. אבל זה לא סיפור לאומי, ואני סוטה מהנקודה.

אז הגיע מרץ, וגויסתי, ומשם לצוקי עובדה, ושם שקלו אותי, ובזעזוע החזירו לבקו"ם, ומשם לשבטה, ופתאום צריפין, ופתאום ניווטים מזויינים בגבעות גורל, אותם ביליתי בפחד אלוהים שנובע משוק, ובדמעות, ופתאום עוד שבוע שטח, ואני? אני אפילו לא משתין בשירותים ציבוריים מהמבוכה. ואני קם באמצע הלילה להתקלח, כדי להיות שם לבד, וסביר להניח שלבכות, אני מתאר לעצמי. ובכל יציאה הביתה אני קצת יותר מת כשאני מבין שיש בחוץ הגיון אחר לגמרי. ואני מרגיש כישלון, אבל יודעים מה? זה בקטנה. כי כולם הרגישו שהם כישלון סביבי. ולמזלי, היו לי שם את שלומי אהוב ליבי, ורועי היקר שיכולתי לדבר איתם על זה, וזה קצת עזר.

ונגמר הקורס, ואני משובץ ללבנון, ושם אני משובץ לעיישיה, ולפני זה קצת מרג' עיון, ללמוד את השטח, ואז ישר לעיישיה, ותוך מה שאני זוכר היום כלא יותר משש דקות אני מועלה על נקפדון, והוא נוסע ליד טנק, ומשם לשמיס.

מארב ארטישוק+חי"ר+קשת.

וזה בשטח, מדרון אחורי ביום, קדמי בלילה. ואני מת מפחד. והמארבים שם גם נמשכים כמה ימים, ויותר מאוחר, כמה שבועות (אגב, אני מחזיק כנראה בשיא השהיה הרצופה על השמיס). אז אני גם מת מרעב. ומשעמום. ומחום בהתחלה, ואז הסתיו יתגנב, ואז אני מת גם מקור.

ובלילה? בלילה כשאני ער, ועוד איזה שניים סה"כ, אבל הם רחוקים ממני, כל אחד מאיתנו במשמרת, בלילה אני מנסה לנשום בכוח, כדי לא למות. כי זה מה שאני רוצה. למות. אני לא מפחד למות. אני לא מפחד שמישהו יירה עלי. אני רוצה למות. כדי שאני לא אצטרך לירות. הנשק שלי מפחיד אותי, הרעש שלו, הריח שלו, הצורה שלו, הסרבול שלו. עד היום, כשאני חושב על נשק, אני מתמלא אימה אמיתית. אבל אסור למות, כי אני הספד לא יפה. אז אני מנסה לנשום כל לילה.

ורק הקשר ברקע, מידי פעם רעש לבן.

ולילה אחד, לא רעש לבן, המון דיבורים, ובאחד מהם מסתבר שקורה משהו במערבית, אז אני עובר לתדר שלהם.

וזה גיהינום. הם צועקים שם בקשר, והם אומרים שהם נתקלו, ושהמצב זוועה, ושכולם מתים. ואז יש דממה, ואז דיבור אחר, וכולם כבר ערים מסביב, ואנחנו מתחילים להבין שמלא אנשים מתים שם. מרחק של כמה עשרות קילומטרים מאיתנו בסך הכל. וחזרנו לתדר שלנו, לרעש הלבן, וכולם בשקט.

ואני רוצה למות אפילו יותר.

והחלטתי, לא אחכה לאף חיזבאלון. אני רוצה למות, אז אני אדאג לכך שאמות. רק מה? רציתי למות נקי.

וכמה ימים אחר כך חזרנו למוצב, והלכתי להתקלח, המון זמן. ואז לקחתי את הנשק ונכנסתי לתא השירותים, הכנסתי את המחסנית טענתי את הנשק. והבנתי שאני ממש מפחד למות.

ואולי השענתי את הראש על הקנה, אולי הכנסתי אותו לפה, אני לא יודע, אלו פרטים טכנים. אבל רציתי למות.

ומתתי.

הבנתי שמתתי שם בלילה מול הקשר. עכשיו? עכשיו זה מישהו אחר בכלל, מישהו שמפחד למות. שם למעלה בשמיס, נקברתי באותו הלילה. יצא אחד אחר משם, לא ציני, יותר חברותי, פחות חכם. אבל מה? ההספד שלו יהיה יפה. והחלטתי שאני גם משתמש בהומור שלי, שקברתי במשך שנים, כדי שתמיד יחשבו ש:

א. אני מצחיק, ויאהבו אותי.

ב. אני מוזר, ויעזבו אותי בשקט.

כי לא רק פחדתי למות. גם פחדתי לחיות. כי שלוש השנים האלו בצבא, והפצעים שבגוף, ופריצות הדיסק, והמטען על השיירה, והיריות עלי, והדו"צים, והמסוק שהתרסק כשהכלבה ברחה מדלעת, והטיל שחתך את נהג הטנק לשניים, והפצמ"ר שנפל ולא התפוצץ, ולא לראות את הבית, ולא את החברים, ולשכוח את שמות ההרוגים תוך שבוע ממועד ההלוויה, אני לא זוכר את שמו של אף הרוג "שלי", כל אלו? אלו לא חיים. הפחד האדיר הזה מלמות, התחבר לי לפחד האדיר הזה מלירות, והם נותרו, עוטפים אותי גם כשהוצאתי את המחסנית שם בשירותים, ופרקתי את הנשק. והחזרתי את החוגר. וחזרתי להורים, והלכתי ללמוד, ועד היום. כל יום. ולפעמים? כל היום.

וכשאני לא ישן בלילה, הם שם. וכשאני מוריד טיפה את ההגנה, הם שם, וכשאני צריך לקבל החלטה גדולה, הם שם והם משתקים, וכשאני פוגש מישהו חדש, הם שם, והם משתקים. ולא ידעתי שככה מרגישים אחרי שנקברים בשמיס.

ויש עוד הרבה.

הרבה שיודעים את מה שכתבתי כאן. ורובנו יודעים להתמודד, בדרך כלל.

אבל חלק לא. והם הסיפור שעוטף את השכול והלאומיות האלו.

 

 

ארז אשכנזי ז"ל
מחשבות על הנצחה

69 Comments

פאקו 10 במאי 2016

פוסט לפנים. תודה שחלקת.

עדי אבני 10 במאי 2016

וואוו…
מתחבר להכל- מהציניות ועד הנשק הדרוך בפה. הייתי שם גם אני. גם אני מתתי שם (אצלי זה החרמון, אבל זה ממש פרט טריויאלי) ונולד בנאדם אחר במקומו.
למעשה, בגלל לידת הבנאדם החדש לא הלכתי לכדורגל במשך 4 שנים, כי הכדורגל היה של ההוא שמת, ואני? אני הייתי בקטע של רוקנרול וספרים, מה לי ולכדורגל?

ערן קאלימי 10 במאי 2016

אני הפסקתי לשחק כדורסל.

גילי פלג 10 במאי 2016

חזק מאד ערן. בא לי לתת לך חיבוק חברי ( אם זה מותר על פי חוקי ההומופוביה )

ערן קאלימי 10 במאי 2016

אני לא הומופוב. אז כן.
אני קצת אנושופוב, אז לא בטוח.

גילי פלג 10 במאי 2016

חח.. סבבה ))

מתן גילור 10 במאי 2016

תודה ערן.

גיל שלי 10 במאי 2016

כשאני קורא את הפוסט הזה אני שוב מבין ששלוש שנים חייתי מנותק מהרגשות שלי ומנותק מהגוף שלי.

ערן קאלימי 10 במאי 2016

אני פשוט עשיתי מלא סמים אז.

בני תבורי 10 במאי 2016

פפפפפ……….

יניב פרנקו 10 במאי 2016

טכסט נפלא. תודה.

אמיתי 10 במאי 2016

הוצאת ממני פוסט טראומה..מניח שזה בסוף לטובה..תודה

גיא זהר 10 במאי 2016

תודה

Karim the dream 10 במאי 2016

תודה ערן, מאוד מרגש!!

מיכל 10 במאי 2016

כמה כאב. תודה על השיתוף ערן.

מאשקה 10 במאי 2016

תודה לך ערן

אביאל 10 במאי 2016

מרגש מאוד.

צוד 10 במאי 2016

עכשיו אני בוכה.

עופר ג. 10 במאי 2016

על זה אני רק יכול להגיד, שאין מה להוסיף.

yaron 10 במאי 2016

וואו… אין מילים… תודה

שלמה בן עופרים 10 במאי 2016

שכחתי.
יותר עדיף ככה, באמא שלי.
לא זוכר אף אחד מהם.
לא פנים. לא שמות. לא כלום.
יותר עדיף.

ערן קאלימי 10 במאי 2016

הכל נמחק. בשניות.

יוס 11 במאי 2016

לפי התאריכים אז אתה מהסמלשים שהחליפו אותנו בעיישיה.
אז כמו שאומרים אצלנו – השמיס הוא ביתך, שמור עליו!

אריאל גרייזס 10 במאי 2016

החייל שנחצה לשניים על ידי טיל היה מהגדוד שלי. הייתי בחופשה באותו זמן אז שלחו אותי ללוויה. אני לא זוכר את השם שלו, כמו שאמרת – שכחתי אותו שבוע אחרי. אתה מדחיק ועובר הלאה.

ערן קאלימי 10 במאי 2016

החייל שאני מדבר עליו עדיין בחיים. פשוט עם פחות רגליים.

Gilad 10 במאי 2016

אלכסיי?

ערן קאלימי 11 במאי 2016

יאפ

Gilad 11 במאי 2016

חיסל לי את כל הסיגריות בטירונות the poor bastard.
אח"כ באוניברסיטה קרע אותי בפינג פונג על כיסא גלגלים.
את הפצועים קשה יותר לשכוח.

ערן קאלימי 11 במאי 2016

איזה יום מחורבן שזה היה

רועי גרדי 11 במאי 2016

היום הארור הזה זכור לי בשקופיות וריח. את כמעט כל השאר איפסנתי במקום שכתובתו אינה ידועה לי. רק את אלכסיי אני זוכר מכל הפצועים וההרוגים. התקופה הזו הפכה אותי למדחיקן מקצועי

cookie-monster 10 במאי 2016

וואו

הדר 10 במאי 2016

הלב נשבר. אלה היו החיילים של אח שלי, שם מעבר לקשר. גם הוא מת ביום הזה, ועדיין חי.

יוני (המקורי, מפעם) 10 במאי 2016

וואו. תודה ערן.

אריק האדום 10 במאי 2016

מדינה בפוסט טראומה. זרוק אבן ותקבל באקו סיפור כזה (מבלי חלילה להוריד מהעוצמות… עשית לי צמרמורת עד לבהונות).
וכמו שאתה אומר: כוס אימא של המדינה הזו.
אני לא מכיר אותך. רק מכאן. שמח שלא לחצת על ההדק.
לפעמים אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שכל הקטע הוא לחיות. למרות כל החרא מסביב.
והעיקר שתזיינו את מכבי (הייתי חייב קצת שפיות)

shohat 10 במאי 2016

חזק.

YG 10 במאי 2016

בחול המועד לקחנו צימר אצל קלוד וציונה ברמות נפתלי. וחשבתי עלייך ועל הפוסט ההוא

shohat 10 במאי 2016

תודה רבה! עליתי לשם למצפה ביום ראשון, עם אשתי והבן. כמה רציתי לדבר איתו, לספר לו, לחבק אותו.
כשאני קורא את הטקסט המצוין הזה של ערן גם אני נזכר ברגעים קשים מאוד, אבל איך בזכות דמויות משפיעות כמו איתן השירות הצבאי (הנמשך גם היום) הפך מחוויה מרסקת לחוויה מעצימה וחשובה כל כך עבורי, אפילו אופטימית, בגלל האנשים.

אשמח אם נוכל לשוחח בפרטי (לא לגנוב את השרשור). אני בג'ימייל yn.shohat

דור 10 במאי 2016

תוכל בבקשה לשים קישור לפוסט ההוא?
תודה

אבישי 10 במאי 2016

איזה פרץ של רגשות.
הפוסט הזה, ראוי שיחקק בדברי הימים של הדור הזה. דור שמת למרות שנשאר בחיים ואיבד כל כך הרבה שנים כדי להבין שהוא עדיין בחיים. ושזה בסדר.

the bird 10 במאי 2016

וואוו "כמו חץ לתוך הלב" או לתוך המח ,
תודה ערן על השיתוף !

הלל מירון 10 במאי 2016

מרגש ומזעזע. תודה.
אני חוויתי אחרת את השנים שלי בצבא, הרבה פחד, אבל מעט מאוד רצון למות והמון אופטימיות.
דווקא היום, בחיים עם ההיגיון האחר לגמרי, אני הרבה פחות מפחד והרבה יותר רוצה למות. פסימי לגמרי.

ערן קאלימי 10 במאי 2016

תפוזי כפרה, אתה באופן כללי איש יותר אופטימי ממני.

ברוך יהודה 10 במאי 2016

לב, ערני. נשארתי בלי מילים, רק עם המון חרא.

אריק 10 במאי 2016

זה אחד התיאורים הכי טובים שקראתי למה שעברתי בצבא. אחרי זה עוד 5 שנים להסתובב בלי לדעת מי אתה ולהבין בסוף שכל הסמים האלו לא יעזרו.
הרבה שנים לקח לנו הצבא הזה, הרבה יותר משלוש.

ערן קאלימי 10 במאי 2016

לוקח, לא לקח.

שבתאי הכורדי ממחנה יהודה 10 במאי 2016

באבי, יא רבי! הרגת אותי. תודה.

Gilad 10 במאי 2016

השמיס המקולל הזה. גהנום.

פורד פרפקט 10 במאי 2016

זוכר את הלילה ההזה… לי זה היה קו ראשון בלבנון במוצב על הגבול בגיזרה המערבית ופתאום אנחנו רואים מכיוון הים וצפונה מאיתנו ירי אוטומטי של נותבים ללא הפסקה וכל קרבי יודע מה זה אומר!!!! ואתה עומד ….משתגע ומתחרפן כי אתה לא מאמין שמה שאתה רואה באמת קורה……

אלכס דוקורסקי 10 במאי 2016

חזק מאוד ומרגש. תודה ערן.

holden 10 במאי 2016

וואלה הפוסט הזה זרק אותי לימים שלי בלבנון והיו הרבה כאלה,
ההתחלה שם היתה פאסטוראלית יחסית, לא השתייכתי לגדוד אורגני אבל הייתי חזק ועמוק בפנים כשנה וחצי בצידון ובפאתי צידון באזור נחל האוואלי, בוא נגיד שהכרתי כל סימטה בצידון, כל מהמורה בכביש וכל דוכן אקראי של באסטות שמכרו קסטות של שתי הזמרות ששלטו אז בהגמוניה המקומית: פיירוז ויסמין.

אז כאמור בתחילת שהותי שם עדיין לא התרחשו פיגועים של מתאבדים שיעים שהתנפצו על שיירות של צה"ל, את הימים העברתי בעיקר בהשלכת רימוני הדף לתוך מימי הים בחופי צידון, שלל דגה מכל המינים נאסף ומאוחר יותר נעשה על האש בליווי סלט קטנטן וערק מקומי ,

אלו היו ימים של אופוריה, ימים של שקט לפני הסערה, הייתי מעביר זמן בתחרויות קליעה באש חיה על טרנזיסטור קטנטן שמוצב על בולדר במרחק 150 מטר, המנצח היה אמור לקבל פאקט סיגריות אמריקאיות תוצרת " מאריט" אלו היו סיגריות איכותיות ונחשבו להיט באותם הימים בלבנון,

לאט לאט ככל שהימים נקפו הבנתי שאני לא ממש בטיול שנתי מאורגן, התחילו המון מארבים נגד כוחותינו, בהמון כפרים ועיירות על החוף בין צור לצידון בחסות פרדסי התפוזים והלימונים הכינו מארבים של מטענים שהוטמנו ונקברו מתחת לאדמה על שול הכביש, נוסף על המטען עצמו בהמון מקרים תיצפת על המארב אדם או חוליה של שתיים עם נק"ל שבזמן ההתפוצצות בחסות האנדרלמוסיה היו יורים אש תופת ,
שאתה נקלע לתוך מארב של מטען חומר נפץ ,ההלם הראשוני והרעש מחריש האוזניים גורם להמון בלבול ואיבוד עשתונות,
אני לשמחתי או לצערי נקלעתי רק כעבור שנה למארב כזה, אלא שזה היה מארב כפוך, דהיינו באותו היום חוויתי היתקלות כזו בנסיעה דרומה לעבר ראש הנקרה ואז נאלצתי לחזור ליחידה ולא רחוק ממקום המיפגע הראשון חטפנו שוב ,
בהיתקלות השנייה שהיתה בשעת בין ערביים תיפקדתי למופת,עקרתי את המכונת ירייה מהכננת שלה בג'יפ ואשכרה כמו רמבו התחלתי לתת בקצב מטורף לכל הכיוונים, צרוב להט והתלהבות אחזתי במאג שלא כפי שנהוג ומוסבר וחטפתי שלפוחית מים וכוויה בגודל של הרי- השוף, כאמור בלהט הארוע לא חשתי בצריבה בכלל,

בוצע מרדף ונלכד אדם אחד מהשניים שקיבל כמה כדורים בגפיים ובבטן, אותו אדם הובל כלאחר כבוד למנחת שהיה סמוך לבסיס של חיל הים בנחל הזהרני, אני שהתנדבתי להתלוות כמלווה עליו במסוק הייתי אמור לשמור עליו ברמבם והצופר היה לקבל אפטר עד יום למחרת בצהריים,
לך תשמור ותתאפק לא לחנוק מישהו שלפני שעה קלה התנקש בך או לפחות ניסה,
פרדוקס קיומי,
לא רק זה אלא שבאחד הרגעים ההוא מחרחר ומביט עלי במבט מתחנן ומבקש ללגום טיפה מים,
קפטן בידי מאיי,
בא לי לחנוק אותו באותו הרגע,
לא יודע להסביר אבל הרטבתי לו את השפתיים הסדוקות והיבשות שלו,
באותו הרגע חשבתי על האם אצליח להגיע מחיפה ברכבת ישר לתל אביב לאיזו מסיבה שהתרחשה במועדון הפינגווין,

רק 250 קמ הפרידו בין צידון לתל אביב והשפיות,
החודשים האחרונים שם היו הרבה פחות פאסטורליים, כל יום היה פיגוע אחד לכל הפחות, הונחנו לירות לא אבחנה בכל רכב מקומי שמתקרב לכלים שלנו,
זה היה מצב הזוי, חייל בן 19 צריך לקבל החלטה האם ובמי לירות? ואם לירות האם לירות באוייר כאות אזהרה או לגלגלים או ישר לזגוגית הקדמית?
ככל שהזמן חלף ואז במדינה שלטה ממשלת האחדות שקיבלה החלטה לסגת מקו האוואלי אחורה לכיוון נחל הליטאני או טיפה דרומית לו,
המדיניות בשנה העקובה מדם הזו היתה מכל כפר ועיירה שיצא מפגע לתת ענישה קולקטיבית, היינו עוצרים את כל הגברים והנערים בכפר ואודרוב למתקני מאסר ולמתקני חקירות,
המדיניות הזו הגורפץ היתה אולי הכרחית אבל בוודאות עוררה כלפינו שנאה עזה גם על ידי אותם אלו שלפני כן לא שנאו אותנו,
אין מנצחים במלחמה!

לבנון ארץ יפהפייה ולמודת סבל, מי שביקר במקומות כמו ג'זין וכל האזור המיוער שבסביבתה לא יכול שלא להתפעם מהארץ הזו ,

שנכנסתי לשם הרגשתי סוג של רמבו, שאתה נשאר שם שנה וחצי רצוץ אתה רואה דברים מזווית אחרת ומבין שזה לא בדיוק שחור ולבן,
הצבעים נמהלים לפעמים ויש המון תחומים אפורים,
עניות דעתי בשהות של ישראל בלבנון היא הבינה בדרך הקשה את מגבלת הכוח,
לא רק זו אלא שגם האוייב הבין את חוזק החולשה,
שם התחיל התהליך שהאוייב חדל לפחד מאיתנו כמו פעם,
שם התחיל ההליך שכבר לא כל אזרח ממהר להתייצב למילואים,
לבנון זה הוויטאנם שלנו

7even 11 במאי 2016

ואוו. מטלטל

מאנו 11 במאי 2016

+1

Gilad 11 במאי 2016

חץ ללב.
ולגבי וויאטנם- הלוואי. כבר חזרנו ועוד נחזור לשם הרבה פעמים

dor 11 במאי 2016

תוך כדי שקראתי (ואולי בגלל ההשוואה לרמבו) חשבתי על ההקבלה לוייטנאם

ממש נוגע

יניר 10 במאי 2016

פוסט מטלטל ותודה רבה על השיתוף.
וגם הולדן הזכיר נשכחות מ1982-3

תורג'י 11 במאי 2016

הרגת אותי ערן

dor 11 במאי 2016

משראיתי את הפוסט חיכיתי לרע שאקרא אותו (בגלל סגנון הכתיבה שלך), ממש זעזעת אותי, תודה

dor 11 במאי 2016

*לרגע

holden 11 במאי 2016

אני יכול רק לחדד ולהאיר כמה נקודות שלבנון היא כן בזעיר אנפין וויאטנם שלנו,
במהלך השנים גם ביקרתי בוויאטנם האמיתית,
כאמור לאחר הנסיגה מביירות שכוחותינו התבססו והתבוססו בבוץ הלבנוני לרוב החיילים שם היתה תחושת עליונות ומין אגו פטריוטי, המקומיים נחשבו כניצבים בסרט,

משאיות של תוצרת חקלאית שעברו במחסום- האוואלי דרומה רוקנו ארגז ארגז ונבדקו עד היסוד,
מבטים ומילים פלרטטניות של נערות מקומיות יפהפיות שבירכו אותך בבונז'ור בתחינה שתאפשר לאבא שלה לעבור בלי להיבדק,

גם לחייל הקטן והפשוט היתה סוג של אחריות רבה על הכתפיים,
בגלל שעם הזמן המון חיילים ,קצינים, חיילות וקצינות כולל אנשי מילואים ואזרחים עובדי צה"ל חיו ושירתו שם היו המון מקרים של הברחות סחורה לישראל ומעשי ביזה,
היה באוויר ריח של הפקרות, לא רק הפקרות היה באוויר,
גם מיניות היתה לא פחות,
בעיר נבטיה שכנה אחת מהאוגדות, אוגדה שלמה על כל המנהלה והמפקדה כולל חיילות וקצינות כאמור,
בוא נגיד שהפלות שם לא היו מחזה נדיר,
בכל זאת ההורמונים משתוללים גם בשעת מלחמה ודחק ומתח.

בימי א בעלייה צפונה לרוב החיילים הדוכן של הסבתות בצומת נהריה בטרמפיאדה שעומדת לכיוון ראש הנקרה כרסמנו כריכים טעימים ומשו מתוק לדרך,
במטעי הבננות של מושב בצת בלב מטעי הבננות היה מנחת,
מנחת קטן יחסית שרק המיוחסים זכו להסעה מוטסת לצידון,
היתה עדיפות לקצינים קצינות ואנשי-קבע ואז לחיילות מן השורה, הלוחמים הפשוטים נזדקקו למזל ולחסד,
מי שלא עלה בידו נאלץ להמשיך למעלה אל עבר מעבר הגבול בראש הנקרה,
המעבר היה רחבה ענקית עם פריקסטים במעלה הצוק של ראש הנקרה, נסלל כביש תלול ושם בחום, בקור,בגשם ובחמסינים רשמו את כל הפרטים האישיים של כל חייל שנכנס פנימה,
מין רשימה של שיבוץ קרבי למקרה אסון חלילה, זה היה מייגע ומתיש,

מתחת לרכס הזה צמוד לראש הנקרה היו חיים לבנונים פשוטים , רובם היו דייגים,
היה את הכפר נאקורה ואת ראס באיידה,
הנסיעה של כמעט 90 קמ בערך כמו חיפה-תל אביב עברה וחלפה על פ]ני כפרים רבים כולל העיר צור שממש מזכירה את עכו אצלנו,
בדרך כלל ההסעה היתה במשאיות ספארי, משאית ששני ספסלים שוברי גב משני צידיה,
חיילים מצטופפים זה לצד זה חבושים בקסדות כבדות ובאפודי מגן ששוקלים טונה וחצי,
זה לא היה אפוד קרמי, זה היה אפוד לא נוח בעליל,
לשים כזה אפוד כבד ביום חם על המדים ועל הציוד הקרבי זה היה סאונה,

בנוסף היה כמובן את החשש מפיגועים על הציר, המשאית היתה כבדה ,מסורבלת ואיטית והיתה בולטת בשטח, סוג של ברווז גדול שט באגם שליו,

לוקח זמן לחייל צעיר להפנים שגם לנו יש חששות ופחדים, שגם לאוייב יש רגשות ופחדים ורצונות משלו,
לוקח זמן להבין שמלחמה זה דבר איום ונורא,
כמה פוליטיקה ומדיניות חוץ היא נכלולית,
באחד מימי הזכרון כתבתי ונראה לי שכבר פרסמתי גם כאן חלק התחושתי על אותם הימים:

כאילו וזה היה אתמול
עומד בחולצה לבנה במגרש המשחקים של בית-ספר היסודי
מנסה ולא מצליח להתאפק מלצחוק או לגחך
מה כבר מבין ילד בן שש או שבע
מביט בשעון היד הגדול שקיבלתי במתנה
סופר את הדקות עד להפסקה
מחכה לקנות את הבמבה האדומה או סתם איזה שלגון
הרי גם ככה אחרי שיתפנה המגרש
נשחק בו סטנגה שלשניים על שניים או קטרגל של גדולים
בתיכון שקצת גדלתי ,כבר הבנתי את המשמעות
ועדיין חיכיתי לסוף הטקס
לעשן משהו או לשתות
ואולי סוף סוף שרון תיעתר לי
ואז זה כבר נהיה מוחשי,שירות ארוך ארוך על קו החוף בצידון
עיר כל כך יפה-וכל כך דומה לחיפה
מגרש כדורגל צמוד לים\ בית-חולים בקרבתו
הרבה לילות של מארבים- הרבה שירים שקטים
ניל יאנג, בוב דילן ,אריק הגדול והרבה דיוויד בואי
חיילים פצועים חלקם כבר לא בין החיים
כל זה לנגד עיניי ממש,המון מטעני צד
ואז לעזעזל כל הפסטורליה הזו מאבדת מקסמה
היה קשה לעבור בנהריה בדרך הביתה
ופשוט לא להבין איך ניתן להתפרקד על החול החם וללגום קפה ב"פינגווין"
הרי מרחק קצר צפונה מכאן הכל שחור,הכל קודר
בגיל מאוחר שכלתי את אבי שנפל על שירות המדינה
הרבה דברים אני לא אוהב בארץ הזו:
צעקות ודחיפות.קללות של נהגים. ופקקים אינסופיים
השתמטות ממילואים והתייפפות של אנשים
אבל ביום כמו שיגיע השבוע
אני מתעלם מהכל
הדקות האלו שמפרידות בין העצב והשכול לשמחה האדירה ולבמות הבידור
הן למעשה מהות הישראליות עבורי
הכי הייתי רוצה לשוב לאופטימיות של התיכון-לנאיביות של היסודי
אבל יותר מהכל הייתי רוצה לחזור לארגז החול
(פוסט שכתבתי לפני כמה שנים)
נ ב:שום דבר לא השתנה,עדיין שונא את אותם דברים
לפעמים בימים כאלו אני מרגיש יותר מתמיד את היותי צבר אמיתי
תמיד אני מחוספס כביכול
אבל יש רגעים וימים כמו היום
שגם לי נחנק ויבש בגרון

matipool 11 במאי 2016

ואוו ! ריגשת .
גם אני רוצה לחזור לימי התיכון . השנים הכי טובות שלי . קצת עצוב .

Gilad 11 במאי 2016

תחושות של השגרה:
*בספארי בדרך משער פאטמה לעיישייה/ריחן כל מה שאתה רוצה זה שאיזה סאגר קטן יפגע ברכב, לקבל איזו פציעה קלה באירוע בינוני כדי להעביר את השבועיים הקרובים בבית חולים עם איזו תחבושת על הרגל ולא בתוך הטנק בארטישוק.
*בספארי ביציאה בדרך חזרה אתה רק רוצה שיגמר כבר. אתה מקלל בלב [ולפעמים בקול] את החייל בדמשקיה ששכח לשים משהו בתיק ומעכב את השיירה. אתה בטוח שמאחורי כל עלה מסתתר הסאגר או המטען שישלח אותך לגן עדן.
*הסמבצית בקשר מגיבור נשמעת לך כמו ערבוב של סקארלט ג'והנסון ובר רפאלי.
*אתה מדמיין לוחמי חיזבאללה כחבורת נפילים עם זקן. כשאתה פוגש אותם הם נראים ככה.
*אתה מדמיין צדלניקים כמצ'וקמקים. כשאתה פוגש אותם הם נראים ככה.
*כשאתה בבית אתה משתכר ומתמסטל בכל רגעי העירות שלך.
*ויש את הפצמרים, היריות, ההיתקלויות, הפצועים, ההרוגים.

ערן קאלימי 11 במאי 2016

אז לא היו סקארלט ג'והנסון ובר רפאלי.
זה היה יותר סנדי בר.

אמיתי 11 במאי 2016

אחרי 30 יום בלבנון כל פאטמה נראית כמו סנדי קרואופורד

אריק 11 במאי 2016

הן באמת יפות הלבנוניות האלה…

קלבדוס 11 במאי 2016

תודה על המילים.
אני מניח שאסור היה לי לקרוא את זה, כי אצלי מתעורר רק זעם. כל השנים.

ושיהיה לכם חג שמח.

איציק 11 במאי 2016

לא היתי לוחם, גם אף חבר לא נהר בקרב, ועדיין זה יום קשה.
קשה לי לקרוא את הפוסטים, ובטח להגיב (לא הגבתי לאף פוסט בנושא).
כואב לי, ואני לא בטוח איך להגיב.
אשתמש שוב בשירו של ולדימיר וסוצקיי כדי לתאר את תחושתי. הוא מספר על השיר, כי אף פעם הוא לא השתתף בקרב וזה שיר רטרוספקטיבה. אני גם אף פעם לא השתתפתי בקרב, ואולי בגלל זה אני מאד מזדהה עם הכתוב. אולי זו תחושה לא נכונה, ורק מי שלא היה בקרב יכול לתאר זאת בצורה כזו, אך זה מאד מדבר אלי. אני לעולם לא תרגמתי שום דבר, ובשבוע האחרון אני מרגיש צורך בפעם השנייה לתרגם שיר של ויסוצקיי. לא יודע למה אני מרגיש כך, או עושה זאת, ואני רוצה לחלוק איתכם את השיר הזה.
אתמול לא חזר מהקרב הוא – ולדימיר ויסוצקי – 1969
איך הכל השתנה? הרי כלום לא שונה
השמים כחולים כתמיד הם
גם היער, המים כתמול או שלשום
רק אתמול לא חזר מהקרב הוא

לא אבין לעולם מי בינינו צודק
בריבים שהיו כאן לנצח
הוא חסר לי מאד רק מדוע עכשיו
כשאתמול לא חזר מהקרב הוא

הוא שתק לא בזמן וזייף בשירה
הוא ענה אל שאלות שלא באו
הוא הפריע לישון, עם השחר השקים
אך אתמול לא חזר מהקרב הוא

זה שריק פה, הוא לא הדבר
רק עכשיו שמתי לב, שתמיד שנים הינו
עבורי – זה כאילו כיבו את הנר
כי אתמול לא חזר מהקרב הוא

העונה האביב פה פורח נפלא
בהרגל שנצרב שמו קראתי
"תן סיגריה חבר" – רק השקט ענה
נו, אתמול לא חזר מהקרב הוא

הנופלים בצרה יהיו כאן תמיד
שומרי סף עבורנו יהיו
השתקפות הרקיע בחורש צלול
וכל עץ כאן נצבע בכחול הוא

המקום בשוחה הוא לשנינו מספיק
גם הזמן נע לשנינו ביחד…
אך נשארתי לבד – ונדמה לי עכשיו
שאני לא חזר מהקרב הוא

Kirma der faux 11 במאי 2016

גם אני לא הייתי בקרב מעודי, אבל את התחושות שלי כל השירות תיארת בדיוק. עם דמעות בעיניים.

נומי 14 במאי 2016

תודה על השיתוף.
אני תמיד מנסה לגשש ולהבין לעומק מה עבר על אנשים, על דרך המחשבה ודרך הפעולה.
נשיקות.

Comments closed