123456

 

אני אוהב כדורגל איטלקי. כי אני אוהב דברים עם אג'נדה פרגמטית ואינטלקטואלית שבאים ביחד עם אלימות מאורגנת (היוש מטארצי!).

אני אוהב את השפה האיטלקית.

אני מקיים מערכת יחסים חברית חד צדדית בשלט רחוק עם בופון כבר עשרות שנים. הוא החבר הכי טוב שלי בעולם לפעמים.

המטבח האיטלקי חביב עלי בצורה שלא תאמן.

אם זה היה מקובל מבחינה חברתית אשכרה הייתי מתחתן עם פסטה.

כאילו, אני ממש בקטע של לעודד את איטליה בכדורגל. אם כי אני די לא אוהב כדורגל, זה ספורט משעמם, רק כדורגל איטלקי מעורר בי שמחה.

ומחר, איטליה הזו באה ויופי וכיף! ואני אעודד את ישראל.

אני אעודד נבחרת שחלק משחקניה לא אזהה גם אם יכו אותי בקצה האף בזעקות אני דווידאזה למען השם! דווידאזה! (וכן, יש מצב שלא ככה כותבים את שמו).

אני אעודד נבחרת שמשחקת את הגרסה המעפנה ביותר לכדורגל. כדורגל ישראלי, אותו ענף ספורט המשלב מוטיבים של קרושה, הטרדה מילולית וטחורים. וכדור, לעיתים.

ואני בעד הנבחרת של מדינה שמנוהלת על ידי אפסים, שמדכאת עם שלם, שמתנהלת בגזענות וציניות כלפי אוכלוסייתה שלה.

אני בעד הנבחרת של הציונות, ואני בכלל לא ציוני. לא אנטי ציוני, אגב. פשוט, לא ציוני.

ויש לי פה עוד מלא דברים של שמאלנים לכתוב בשמאלנות בשביל להסביר למה אני אמור להתנגד לנבחרת אקיבוש ופשעי המלחמה. אבל יש בעיה. אני לא נגדה. ממש לא. למרות ששוב, אני לא באמת אוהב כדורגל.

מחר אני אשמח לראות את <הכנס שם שחקן גנרי שאין לי מושג איך הוא נראה> כובש מול בופון ומנצח. למרות שזה ידפוק את איטליה חביבתי. וזה מסיבה מאד פשוטה וברורה.

הסיבה אגב היא, ככה זה.

ככה זה.

כי פעם הנבחרת שיחקה, ואני עוד לא הייתי כל כך ביקורתי. ומאז היא עדיין מייצגת אותה. לא כי אני ציוני, לאומי, או חלילה וחס איש מרכז-שמאל, אלא פשוט כי הם מדברים בשפה שלי. זהו.

אז מחר אני בעד ישראל. הנבחרת כמובן, לא המדינה. ואני בכיף קונה את הדיל הבא, נצחון על איטליה תמורת BDS מעתה והלאה. אבל כל עוד אנחנו חלק מהמשחק, אז אנחנו חלק מהמשחק.

מה נעשה בלי דנטה?
ליגת הכדורסל הישראלית - חוזרים בדשדוש קל