זה אחד השירים הכי מתעתעים של לאונרד כהן, מבחינתי לפחות. הוא כמעט לא שייך למה שהוא עושה בדרך כלל, זה שיר סיפור, כמעט יבש במסירה שלו, בלי שכבה על שכבה של אירוניה, בלי דוק מיסטי כמעט ובכלל, ואז מגיעות השורות בצרפתית, והאיכות החלומית שלהן, והכל חוזר למקומו.

לאונרד כהן לא היה זמר גדול, היה לו קול נמוך נעים וצלול, זה כן, זה לא שהיה לו קול קסום ומוזיקליות יתרה, אבל הוא ידע לא להפריע למילים של עצמו, והוא גם היה משורר של צלילים, בכל אחד משיריו הגדולים היה משהו מוזיקלי שיצר קסם, בדרך כלל קסם מדכא, אבל קסם.

ועם זה הלכנו לחופה. יצא לנו לדבר על למה ללכת עם השיר הזה, ואז החלטנו, זה לא לסוף האהבה, זה עד לקצה שלה. אנחנו נגיע יחד לקצה. בריקודים אם אפשר.

יותר מעשר שנים אחר כך, אנחנו עדיין רוקדים, יום יום. אז כנראה שהפרשנות האופטימית שלנו הגיונית.

הוא מקשקש כאן בהתחלה, כי זה מי שהוא, קשקשן, אבל תמיד עם הומור מסויים. ואז הגיטרה שפותחת את השיר, ותמיד תרסק אותי.
הייתי חוזר מבית הספר, אחרי עוד יום של גיהנום עלי תיכון, והיה שם גיהנום, וזה היה אחד הדיסקים שהייתי ישר שם במערכת. ופעם אחר פעם הגיטרה הזו, ושורות הפתיחה היו מרסקות אותי לרצפה. לא הבנתי בכלל מה הוא אומר, אבל הרגשתי שהשיר הזה הוא על התחושות שלי.

הוא לא.

גם "ערום" של מייק לי לא היה סרט עלי. התחושות האלו הן סתם יהירות של טינאייג'ר שחשב שהוא חכם. אבל להבדיל מיצירות אחרות שהסתובבתי בעולם וחשתי שהן עלי, אצל כהן, כששמעתי אותן שנים אחרי, כשאני כבר מבין את הגיחוך שבדבר, לא הרגשתי שהוא לועג לי על מי שהייתי.

אבל לאונרד כהן היה משורר קודם כל, זה כנראה מסביר למה את רוב השירים שלו אחרים ביצעו טוב יותר. פה זו לא חוכמה, כי ג'ואן מלכה, אבל גם אחרים שרו אותו טוב יותר. בתנאי שהבינו את מה שהוא כתב עליו. ולהבדיל מזמרים אחרים, אני לא מרגיש שזה מעיד משהו רע עליו כזמר, כי אם משהו טוב על כתיבתו. גם שיר כל כך אישי, כמו זה, מאפשר לכל מבצע או מבצעת רגישים מספיק, חכמים מספיק, לקחת את המילים ולהפיק מהן את הקסם הרצוי.

ופה הוא שר מתוך הקבר

Hineni, hineni
I'm ready, my lord

וזה לא טיפוסי לו, כי להבדיל מ"דכאוניים" אחרים (חפשו את האמן המדכא האהוב עליכם ותיווכחו) הוא לא התעסק כל כך במוות. כן בגורמים למוות לעיתים, ברמה הפוליטת בעיקר, אבל לא במוות עצמו. ולכן האלבום האחרון שלו כל כך טוב,כי כשאתם נותנים למשורר את האפשרות להתעסק בחומר חדש, תקבלו ארץ פלאות.

במשך קריירה שלמה הוא חקר את הבשר ותאוותיו, את התנפצותה של הנפש אל מול היקום, את כשלונותיו הבורגניים, את שאיפותיו לכוח, היו לו אלבומים שלמים שנשמעו כמו ריח של זרע ודמעות ותקווה, ואז מגיע You want it darker, והוא מרגיש נינוח, סקרן,כמעט שובב. לא מאושר, אבל גוסס עם חיוך על הפנים.

ומעל הכל, דיאלוג עם הבריאה. תמיד. בעוד שנים כשיחקרו את שירתו לעומק מספיק, עוד יכתב הדוקטורט שמשווה בין כהן לאוגוסטינוס

"איחרתי לאהוב אותך, יופי כה עתיק וכה חדש, איחרתי לאהוב אותך. ראה, אתה היית בפנים ואני בחוץ, ושם חיפשתי אותך, מתנפל, מעוות, על הדברים היפים שיצרת. אתה היית איתי ואני לא הייתי איתך. הדברים שלא היו כלל לולא היו בך הרחיקו אותי ממך. קראת וצעקת והבקעת את חירשותי; זהרת והבהקת והנסת את עיוורוני; הדפת ניחוח ואני שאפתיו אל קרבי ונפשי יצאה אליך; טעמתי אותך ואני רעב וצמא; נגעת בי ואני בוער מגעגוע אל שלומך, אלי"

באותה מידה לאונרד כהן יכול היה לכתוב טקסט כזה, רק באנגלית, אני מניח, ולא בעברית מתורגמת מלטינית.

 

אני יותר אשווה אותו לסבא שלי שיום שישי אחד חזר הביתה לקרית מלאכי, והאוטובוס איחר לאסוף אותו, כך שהוא הבין שיש סכנה שיחלל שבת אם ישאר עליו, אז הוא ירד מהאוטובוס מחוץ לעיר והלך כמה קילומטרים עד לבית, הוא הפסיד את בית הכנסת בשל כך, אז כשהגיע הביתה, הדליק סיגריה ואמר לאלוהים, "אם לך זה לא היה חשוב מספיק, אז הנה לך, אני לא מקשיב לך". ומה אתם יודעים, אלוהים לא התנהג ככה יותר. כי תמיד צריך לנהל דיאלוג עם הבריאה.

בזמן אמת, זה נשמע היה מרגש יותר. אבל אתם יודעים איך זה.

האיש הלא נכון, במקום הלא נכון
חזרה לפעילות ופלייאוף NBA