המדריך למטייל בלבנון

כרגיל בימים האלו, אני חוזר למה שבאמת נמצא לי כל יום במאחורה, מקדימה וצדדים של המוח.

יש כל מיני אנשים שמכירים אותי גם בחיים האמיתיים, כי זאת עליכם לדעת, אני גם ממשי ולא רק אידאה של כתיבה סבירה שמסווה עצמה בבוטות על מנת להסתיר משהו אחר לגמרי מתחת, אני אשכרה בשר ודם. בכל אופן, יש כל מיני אנשים שמכירים אותי גם בחיים האמיתים, חלקם כמה שנים מעטות, חלקם המון שנים, ולא מעט מן האנשים האלו, שאלו אותי, את הבשר ודם ושיער שהם אני, שאלו אותי אם קראתי כבר את "דלעת". או סתם הזכירו את הספר בנוכחותי.

לפני 20 שנה וחודש, פלוס מינוס, התגייסתי, טו מייק א לונג שטורי קצרצר, איכשהו הגעתי לתפקיד שבעצם תקע אותי בלבנון לכל השירות, אז אני, לא האידיאה, אלא הבשר ודם ושיער ועצמות, מצאתי עצמי פתאום תקוע על כל מיני גבעות והרים (לעיון נוסף), ובגדול אוכל קבנוס תוך כדי צדקת הדרך, כי לפחות אני לא כמו כל הלוזרים האלו שעושים שטחים.

ואז, הגעתי לדלעת.

אני, בשר ודם ושיער ועצמות, נזלת וזרע, ציפורניים, מוך בטבור, צואה שתן ודמעות ופחד ורעד ולכלוך מאחורי האוזניים, כולנו הגענו לדלעת. ופה ושם היו מקרים שבהם הייתי מאד קרוב להתחלקות לרכיבים הללו. והמקום הזה היה גיהנום יפהפה. כי פאק זו מדינה יפה לבנון, ופאק הנוף מעלי טאהר יפה, ויש פסטורליות מרהיבה בשקט של איזור מלחמה, וככובש יש לך את המקום הטוב בבית.

אתה למעלה, הם למטה, העמק נפרש מול העיניים, האוויר צלול, רק צחנה קטנה של מוות אקראי בכל מיני מקומות. זה לחיות בציור של קספר דוד פרידריך.

האוממי של זכרון.

מוצב שמרגיש כאילו עולה באש אחרי התקפת פצמ"רים. ואני עולה בתוכו, וריח של אבק השריפה מגיע מהסוללות, ועובר לידך חייל שהיה שם, והוא גם קצת מריח משתן, אבל אתה עצמך מריח מזיעה קרה אז אל תתעווז עליו, כי לפחד יש הרבה ריחות.

ולצפירה יש ריח. היא לא רק להם שמתו, ולא רק למשפחות השכולות. מבחינתי כאילו, היא גם לי, למי שנשאר שם עדיין מריח מזיעה קרה.

ואני יודע שלשיחות הביתה היה ריח, הריח של דאגה, שנישא על קווי הטלפוניה הצהלית שגרדי דאג לתחזק.

אז שאקרא את הספר? את הספר הזה שכתוב על השנה ושמונה חודשים האלו שאני ביליתי על ההר? אני צריך ספר? אני צריך פסקאות? אני לא.
אז לא קראתי את הספר. לא.

ושוב על הצפירה, והפעם כן על הם שמתו. אלו שהפסידו לי בשש בש. ומתו.
שאכלו אצלנו טוסט מלווח בעמדה. ומתו.
שבאו לבקר אחת לחודש עם שיירות של קודקודים. ומתו.
שעלו על המסוק למוצב, קצת לפני שהתגייסתי, ומתו. ועכשיו הם הדוד המת של הילדים שלי.
ששנים אחר כך, נפגעו בטנק בזמן שהתחתנתי והשאירו שם חלקים מהנפש של אח שלי. ומתו.
אז הצפירה הזו, היא תמיד נשמעת. ותמיד מריחה כמו שהיא מריחה. פשוט, ביום הזה, אני מקווה שעוד מישהו מריח אותה חוץ מאיתנו.
ובטח כן אקרא את הספר בסוף, ושוב לא אשן חודש. חודשיים.
אבל מה חדש.

Share on FacebookTweet about this on Twitter

71 תגובות ל “המדריך למטייל בלבנון”

  1. רון (חובה) (פורסם: 30-4-2017 בשעה 10:33)

    אתה איש אהוב וזה חיבור חובה.

  2. אחד העם (פורסם: 30-4-2017 בשעה 10:43)

    "רעי שלא שבו מן התל
    ממותם, שנמהל בחיי, ברחתי
    עד קצה התבל
    והתל עודו על כתפי,
    עם רעי שבשדה הדמים
    וכובד משא מותם עלי
    ההולך ובא בימים.
    והם צעירים לעולם.." (רוטבליט)

  3. Guss (פורסם: 30-4-2017 בשעה 11:26)

    באמצע הטירונות במחנה 80 ניסיתי להעלות פרופיל. כי אחי היה קרבי, כי כל בני הגרעין שלי היו קרביים, כי הפנטזיה של כל נער חנון שרואה את כל היפות בשכבה מסתכלות עליו כעל ידיד היא להיות גבר קרבי. כי הקרבה, ולחימה, ויריות. כי להיות קרבי זה הסטטוס החברתי הגבוה ביותר לצעיר בישראל של אמצע-סוף שנות ה-90.
    והרופא של הבסיס הציל את חיי, ככל הנראה. אני בדיוק הסוג שנהרג. זאת אומרת- אני יודע שאין באמת סוג שנהרג, כי חיילים מתים מכל הסוגים, חזקים וחלשים, אשכנזים ומזרחים, קולים וחנונים. אבל אני מהסוג של גלעד שליט, נעבעך שייחטף, זה שיהיה לו מעצור באמצע הסתערות, זה שימעד באמצע נסיגה. ועדיין רציתי להיות קרבי, כי להיהרג זה סטטוס וגרייס היפהפיה היתה נזכרת שהייתי מאוהב בה איזה 4 שנים וחושבת שאולי היא החמיצה אותי, ולי-היא היתה מבינה שכל י"ב רדפתי אחריה ולהיות ידידים זה מעפאן. ממש כמו בשיר המדהים שצירפת, תכננתי איך מותי מהווה הוכחה ניצחת.
    אבל לא העלו לי פרופיל, ונשארתי ג׳ובניק מסריח, ולמרות שהראש יודע שאני ניצלתי, והיום אני רחוק מהאדרת המוות של החברה הישראלית, עדיין פעם בשנה הלב שלי מדמיין את מותי הדמיוני כחייל קרבי. אני דפוק ככה, אידיוט שלא מצליח באמת להתנתק מחזיונות גבורה (שלא באמת קיימת)

    • matipool (פורסם: 30-4-2017 בשעה 13:01)

      ריגשת.

  4. יניר (פורסם: 30-4-2017 בשעה 11:59)

    לחבר צפירה לריח. הדמעות זולגות מעצמן

  5. קשקשן בקומקום (פורסם: 30-4-2017 בשעה 12:05)

    לא חושב שיש מישהו ששירת בתוך לבנון בשנות ה 90 וקנה לאורך זמן את הבלוף של "בטחון לישובי הצפון". איזה מקום מקולל.
    וכמה מוות מיותר של אנשים טובים וערכיים, שלא תרם גרם אחד לבטחון ישראל. כמה אומץ מול כמה פחדנות של מי שאמורים להנהיג אותנו…

    • גיל שלי (פורסם: 30-4-2017 בשעה 12:09)

      גם בשנות השמונים לא קנינו את הבלוף הזה בכל תדריך

      • דיזידין (פורסם: 30-4-2017 בשעה 12:16)

        לגמרי, השתחררתי בסוף 1982 ומייד התייצבתי למשמרות המחאה מול בית ראש הממשלה בגין.
        כמה מוות מיותר הביאה עלינו המלחמה הארורה הזאת.

      • matipool (פורסם: 30-4-2017 בשעה 13:04)

        אנחנו דווקא כן קנינו את הבלוף, אי שם בשנות השמונים.
        אם אני זוכר נכון, אז זה היה "המטרה – הגנה על יישובי הצפון".

        • פה איתמר (פורסם: 30-4-2017 בשעה 21:30)

          אצלנו בסוף ה 90's המטרה היתה הבטחת אורח חיים תקין לתושבי גבול הצפון.

      • ארם אבירם (פורסם: 1-5-2017 בשעה 17:44)

        נכון

    • אריק האדום (פורסם: 30-4-2017 בשעה 12:28)

      למי יש זמן לזה… אתה רק מנסה לעבור את היום הנוכחי.

    • אמיתי (פורסם: 30-4-2017 בשעה 12:53)

      פעם הגיע למוצב שלנו ( עישייה) ראש אכא. שאל מי בעד יציאה מלבנון. הרמתי את היד. נתן לי לדבר. כמעט השעו אותי מהצוות בגלל זה..
      ואני עוד מקיבוץ על הגבול שהעביר כמה וכמה תקופות במיקלטים. וויא-פאקן-נאם

      • זינק (פורסם: 30-4-2017 בשעה 13:00)

        אחד מהמקומות הכי יפים והכי נוראיים שהייתי בהם.

    • ר.בקצה (פורסם: 30-4-2017 בשעה 13:25)

      נו, עוד בליל ססמאות משומשות- מסירת שטחים היא אומץ, היאחזות בשטח היא פחדנות. למה? כי כך השמאל החליט.
      האם יציאה מוקדמת יותר מלבנון הייתה חוסכת חיים של חיילים ואזרחים? לא ניתן לדעת. בפועל, כל המנטרות של שוחרי הנסיגה אכן יושמו, ובמיוחד הסיסמא הרומנטית של "אם יירו עלינו, ניכנס בהם". בסוף נכנסנו בהם. זה עלה לנו בכ- 120 חיילים הרוגים ועוד כ- 40 אזרחים מתים.

      • אריק האדום (פורסם: 30-4-2017 בשעה 13:27)

        ועשור של שקט לא יחסי וכמעט מוחלט

      • קשקשן בקומקום (פורסם: 30-4-2017 בשעה 14:25)

        ר. בקצה אתה מחפש ריבים איפה שאין. לא מדובר פה על ימין ועל שמאל.

        אני בתור חייל שהייתי שם לא הרגשתי שאני מגן על תושבי הצפון לא בגלל אידאולוגיה, אלא בגלל שכל מה שהייתי עסוק בו היה להגן על עצמי. זה פשוט היה מטווח ברווזים. אפס ערך צבאי.

        מארבים? לא היו על הדרך לגבול, אלא על הדרך אל המוצב
        קטיושות? נורו מעבר לרצועה ברוב המקרים ולא היה לנו מה לעשות נגדם, גם ככה מי שטיפל בזה זה ארטילריה ומסק"רים מעבר לקו הסגול
        חדירות? מי שהגן נגדם היו המוצבים על הקו ולא אלה שבתוך השטח

        אפשר לדון על איך נסגו ואם זה היה נכון ליסוג ככה, אבל גם היום רוב הנשק המסוכן של החיזבאללה נמצא מעבר למה שפעם היה רצועת הבטחון, ונוכחות שם לא היתה מגנה על חיפה או תל אביב. זו פשוט ססמא שלא מחוברת למציאות ואני לא מכיר מישהו ששירת שם וחושב אחרת

        • ר.בקצה (פורסם: 30-4-2017 בשעה 15:01)

          בסדר, זכותך.
          אני זוכר גם מארבים ״חודרים״, כפי שקראו לזה אז, אבל הייתי חפ״ש מנומנם, אז אולי פיספסתי כמה פרטים…
          אגב, צפיתי שם בגמר ההיסטורי של יונייטד נגד באיירן ואפילו הצלחנו לתפוס את השידור ברדיו של החמישייה שברקו והחבר׳ה נתנו לאוסטרים.
          איזה קיץ…

          • גיל שלי (פורסם: 30-4-2017 בשעה 15:05)

            בתקופה שלי היה משהו שנקרא מארב רועש. יצאנו מהבופור על נגמחון, מלווה בטנק, העמדנו מארב כל הלילה שעשה רעש כל הזמן כדי שידעו שאנחנו שם. הדבר הכי מטומטם שעשיתי בחיים, מי חושב על השטויות האלה, מי?

            • אלון3131 (פורסם: 30-4-2017 בשעה 15:23)

              "חתימה גבוהה"

            • D! פה ועכשיו (פורסם: 30-4-2017 בשעה 16:03)

              אני מכיר אחד שחושב על דברים יותר מטופשים, שמלווים במסוקים שנוחתים כדי למשוך אש.
              היום נתנו לו, אחרי ליקוקים גדולים, לפקד על משהו יותר גדול ואני עדיין חושש שיום אחד הוא ימשיך ויתקדם

            • אריאל גרייזס (פורסם: 30-4-2017 בשעה 16:03)

              מכבסת המילים הצהלית, יא אללה

          • קשקשן בקומקום (פורסם: 30-4-2017 בשעה 15:21)

            קודם כל זה מראה שאתה צעיר (קצת) – אז מעכשיו אני דורש כבוד – אני ראיתי את יונייטד-מינכן כבר בתור חייל משוחרר :)

            מארבים חודרים היו, אבל שוב, הקשר בינם לבין מניעת פגיעה בצפון היה קלוש ביותר, לפחות ככה זה היה נראה. היו שם אנשים רעים, אנחנו היינו שם, ואז האנשים הרעים רצו להרוג אותנו, אז ניסינו להרוג קודם. כל ה state of mind בדרום לבנון היה של הגנה עצמית, של לחזור בשלום. אולי של להרוג מחבל. לשם מה? לא חושב שמישהו ידע להסביר.

            אגב מה שמגוחך זה שבסוף שני הדברים המרכזיים שהובילו לנסיגה – אסון המסוקים (תאונה בשטח ישראל) ואסון השייטת (תאונה של יחידה מובחרת שיצאה משוח ישראל ופעלה הרבה מעבר לקו האדום), לא היו קשורים כמעט לשהות שם….

        • אביאל (פורסם: 30-4-2017 בשעה 17:49)

          קשקשן – לבנון בהחלט היה מקום מחורבן, הייתי ילד אז וזה תמיד נראה לי מקום אפל ורע, במיוחד שסבתא שלי היתה בחרדות קבועות בגלל דוד שלי ובן דודה שלי.

          בכל מקרה, חשוב לזכור תפקידם של חיילים הוא למות במקום אזרחים, עם כמה שזה נשמע חרא אבל המהפך של ההבנה הזאת הגיע מלבנון אני מניח ובצוק איתן זה בכלל זה התהפך.

          • קשקשן בקומקום (פורסם: 30-4-2017 בשעה 18:38)

            מסכים. מאוד. אני גם לא מוכן לקרוא להם "ילדים".
            אני רק חושב שהם לא מתו במקום אף אחד… הם מתו סתם

      • ארם אבירם (פורסם: 1-5-2017 בשעה 17:50)

        מה אגיד, איזה מזל שסהרורי גוש אמונים של אותם הימים לא הצליחו בתוכניתם לישב את דרום לבנון מיד לאחר המלחמה בשמונים ושתיים אחרת גם פה הכל היה יותר מסובך ממה שהוא כבר ממילא.

    • יוני (פורסם: 1-5-2017 בשעה 11:40)

      יש מצב שתושבי הצפון ששומעים בלילה את קדיחת המנהרות מתחת לבתיהם יחלקו עליך.

      • Ollie Williams (פורסם: 1-5-2017 בשעה 15:15)

        ייתכן. אבל בעזה למשל היו מנהרות חודרות גם לפני ההתנתקות כך שזה די היפותטי להניח אחרת.

        בינתיים אגב למרות שהתלוננו המון פעמים לא נראה שלדרג הפיקודי זה מפריע יותר מדי. מזל שכשיגיע הפיגוע ממנהרה שכזו, יוכלו להאשים את ממשלת הסמול שיצאה מלבנון.

  6. אריק האדום (פורסם: 30-4-2017 בשעה 12:29)

    צריך להוציא אותך מהחוק בימים כאלה קאלימי. עד שלא קראתי אותך שכחתי מהיום הזה.
    ועכשיו… המדרון חלקלק.
    תודה…

  7. רותם (פורסם: 30-4-2017 בשעה 13:18)

    מרגש ביותר
    עם כל הזוועות, המארבים החברה שלא שבו, זה אחד המקומות שאני מרגיש כאילו שזה הבית שלי.
    אקח אותו איתי לכל חיי לטוב ולרע.

  8. אריאל גרייזס (פורסם: 30-4-2017 בשעה 13:49)

    סמממק לבנון

    • ערן קאלימי (פורסם: 30-4-2017 בשעה 19:42)

      יאפ

  9. איתמר (פורסם: 30-4-2017 בשעה 16:00)

    לפעמים אני מתבונן בתמונות הרבות שצילמתי בעין זחלתא, ג׳בל ברוך, צידון, צור, דלעת (הרבה לפני שעברה תהליך מיתולוגיזציה) כדי לנסות לברר לעצמי מי ומה הייתי/היינו אז, בשנים ההן.
    אני רואה בתמונות אנשים צעירים שלא מבינים כלל את המציאות המדינית, הביטחונית והפוליטית שהביאה אותם למקומות הללו.
    אני רואה בתמונות אנשים צעירים שמנותקים רגשית מהסיטואציה שאליה נקלעו ככוח כובש עמוק בשטח לבנון.
    אני רואה בתמונות אנשים צעירים שאימת המוות לא ניכרת על פניהם.
    ואני תוהה איך הם עשו לנו את זה.
    הם, כלומר ההורים והמשפחה והשכנים ובית הספר היסודי והתיכון ותנועת הנוער.
    איך הם הצליחו להפוך אותנו לעדר צייתן וממושמע שחוצה את הגבול צפונה על פי פקודה מבלי לשאול שאלות באשר לתבונת המעשה והסיכונים והאם התועלת עולה על המחיר.
    ואז, רגע לפני שאני קורס אל המצב התודעתי הנוח והנעים של הקורבן הנצחי, אני מזכיר לעצמי מה היתה לבנון באמת ומה היה החלק שלנו, גם שלי, בזוועות שבוצעו שם.
    ולנגד עיני חולפים בני אדם, גברים ונשים וזקנים ובעיקר ילדים, שאי אפשר למצוא אותם בתמונות שצילמתי אבל אני עדיין זוכר אותם ויודע שהייתי חלק ממנגנון כוחני ומרושע שצילק את חייהם לעד.

    • ר.בקצה (פורסם: 30-4-2017 בשעה 16:20)

      אז הסגר עצמך לבית הדין בהאג.
      ״לירות ולבכות״ כדי לקבל משכורת ממדינות זרות זו חכמה קטנה מאד.
      מדוע אתה ודומיך לא פונים לבתי המשפט? הייתכן שאתם חוששים שה״עדויות״ שלכם לא שוות פרוטה?

      • אסף the kop (פורסם: 1-5-2017 בשעה 01:52)

        הם "גיבורים" עד ההפללה העצמית

        • Ollie Williams (פורסם: 1-5-2017 בשעה 15:16)

          או, לפחות גילינו מה מיקי זוהר ודוד ביטן עושים בזמן הפגרה

  10. S&M (פורסם: 30-4-2017 בשעה 16:20)

    אני נבוך בכל פעם מחדש כשמישהו מזכיר את לבנון, כי פתאום אני נזכר בנגמ"ש עם החבר'ה שלי מגדוד הנדסה, שמסוק גאזל סורי השמיד בטיל. זה אומר שלא ממש זכרתי אותם "כל יום בחיי" כמו שאומרת הקלישאה השקרית. איזו מלחמה מטומטמת, מיותרת ומכוערת.

  11. אופיר (פורסם: 30-4-2017 בשעה 16:28)

    עם כל ההאדרה של לבנון (כמוך, על עלי טהאר כל הדרך), אני מודה לאלוהים שהעברתי שם את כל השירות ולא בשטחים כמו הצעירים שהתגייסו אחרינו.

    • S&M (פורסם: 30-4-2017 בשעה 16:37)

      ואני מודה לאלוהים שאחרי 3 שבועות של מלחמה ב-82, לא חזרתי ללבנון אפילו לדקה, והעברתי את כל שאר הסדיר בשטחים. כי אז, ב-82, השטחים היו בית הבראה יחסית ללבנון או להיום.

    • אמיתי (פורסם: 30-4-2017 בשעה 16:52)

      בדיוק מה שחשבתי אופיר..אבל זו נחמת טיפשים

      • אופיר (פורסם: 30-4-2017 בשעה 17:15)

        לגמרי אמיתי, אבל לפחות בשהות המטומטמת שלנו שם לא היה לי מגע עם אוכלוסיה אזרחית. מאיזושהי סיבה נוצרה הילה סביב השהות במוצבים החודרים בלבנון, שם בעיקר עסקנו במטבחים ושמירות, ורגשי הנחיתות של אלה שהגיעו אחר כך ולא "זכו" לתענוג הם ממש קומיים.

        באבא, לא חווינו בשנות ה-90 קמצוץ ממה שעבר עליכם שם באותם 3 שבועות, וטוב שכך.

        • אופיר (פורסם: 30-4-2017 בשעה 17:16)

          סליחה, לא באבא, S&M.

          • באבא ימים (פורסם: 1-5-2017 בשעה 07:05)

            סלחתי

    • Amir A (פורסם: 30-4-2017 בשעה 17:34)

      כל כך נכון. העברתי בתוך לבנון איזה שנתיים בסדיר בתור תצפיתן ואני זוכר את המחשבה "לפחות אני לא צריך להסתובב בשטחים כמו שאר הגרעין שלי מהנח"ל".

      • אריק (פורסם: 30-4-2017 בשעה 20:14)

        כמי שעשה גם וגם לא יודע מה יותר גרוע (טוב לריחן ודלעת לא הגעתי, אחרת זה היה ברור).
        הכפרים אותם כפרים והשנאה אותה שנאה, בלבנון אתה מפחד יותר בשטחים המגע עם האוכלסיה מערער דברים אחרים.

  12. גור אילני (פורסם: 30-4-2017 בשעה 17:11)

    יפה שהרגשת את המוות, אני הרגשתי אותו הרבה יותר סביב יציאות הביתה (נפלתי פעם במספרי מוות וזה היה נורא) והרבה פחות כשהחיים שלי היו על הכף (פצצת מרגמה שבטעות מטומטמת ירינו תוך נסיון לייצוב המרגמה ועברה לי מילימטר מהאף).

  13. holden (פורסם: 30-4-2017 בשעה 17:56)

    לבנון אכן ארץ יפהפיה, ארץ שהמון דם נקווה באדמתה,
    יצא לי להיות שם שנתיים תמימות,
    בעיקר בגזרה המערבית:
    צידון, צור, וכל מיני כפרים על כביש החוף הלבנוני הצר והחשוך שמוקף בבתים חדי קומה וחממות מאולתרות,
    בצידי הכביש בצמתים אסטרטגיים תמיד היו רוכלים שמכרו קסטות של יסמין או של פיירוז, היו את הבסטות הרגילות של תפוחי אדמה ועגבניות,
    אלו שעשו הכי הרבה כסף היו הרוכלים שמכרו סיגריות אמריקאיות:
    פרלמנט, מרלבורו, קנט ובעיקר מאריט שהיו הסיגריות האהובות עלי בזמנו,

    לא יודע להסביר את זה אבל אהבתי את לבנון, אהבתי את הארץ את הנופים, אולי זה בעיקר כי תמיד הייתי בקרבת הים התיכון,
    בתור אחד שגדל ונולד בחיפה מאוד אהבתי את העיר צידון, עיר תוססת ושואנת ,
    עיר פשוט יפה שמזכירה את חיפה,
    אותו מגרש כדורגל למטה סמוך לים, אותו בית חולים עירוני, אותם וילות ברכס ההר במעלה צידון,
    בתור עונש הציבו אותי כסוג של אחראי במעבר האוואלי,
    זה מעבר שדרכו כל הלבנונים שבאים מדאמור או ביירות דרומה נדרשו לעצור ולהציג מסמכים ולעבור בדיקה מקיפה ברכב או במשאית שלהם שבוצעה בבור מיוחד על ידי אנשי מילואים של חיל -ההנדסה,
    צולמתי שם כחייל טיפוסי ישראלי לכתבה של cnn , הכתבת שם נדלקה על החרמונית שלי והקרחת מארינס , אולי הזכרתי לה חייל אמריקאי:)

    ראיתי וחוויתי שם מראות נוראיים, נתקלתי פעמיים במטעני צד בהפרש של שעות זה מזו,
    בפעם אחת מהשתיים תפסנו המתנקשים, לא רק זה אלא שהתנדבתי בתור חיפאי לצאת על מסוק אנפה ללוות מחבל פצוע אנושות לבית החולים בבת גלים, שיא האבסורד שאני במסוק דחוק עם אדם שניסה להרוג אותי ואני עוד מרטיב לו השפתיים במים,
    הבנאדם התחנן לטיפת מים,

    ראיתי איך מתייחסים לתושבים בכפרים שלידם הוטמנו מטעני צד, לא הכי אהבתי את הענישה הקולקטיבית של שירותי הבטחון שלנו, הם היו עוצרים כל אדם שמתגורר בסמיכות וישר לאנצאר מחנה שבויים מאולתר וגדול שמוקם על אדמת טרשים שיושרה על ידי כלים הנדסיים,
    אוהלים אוהלים ופרוזקטורים שמטילים אור כתמתם, בכל אוהל היו עשרות עצורים, היו שם מכלאות מגודרות בתייל, מדי פעם הגיעו משלחות של הצלב האדום, לעצורים היו שם שיעורי דת והטפה כנגד ישראל,
    בלי להיות אסטרטג גדול אני יודע בוודאות שחלק ארי מהעצורים שם שלא באמת שנאו אותנו לפני שהושלכו לשם יצאו משם ארכי- מחבלים.
    זו היתה מדיניות מוטעית של אותה ענישה קולקטיבית!

    היו גם ימים יפים שם:
    יצא לי להשליך שם רימוני הדף למים בזהארני ליד בתי זיקוק הדלק ולאסוף דגים שלא רוטשו מהרדיוס הגדול ולעשות אותם במטבח הצהלי עם ערק לבנוני משובח,
    נכון שזה לא אתי לתפוס דגים באמצעות רימוני הדף אבל בחייאת דינאק במלחמה שאנשים נהרגים מי באמת יכול להתפנות לרגש של דגים?

    עם הזמן אתה מתבגר במהירות, אתה מבין שגם אחרי אירוע טרגי וקשה שנהקגים אנשים לנגד עינייך למחרת השמש זורחת כרגיל,
    למחרת הרוכל הקבוע שלי שוב יגיש לי מעמולים כמחווה עם סיגריות המאריט ,
    זו מין בנאליות של רוע שבצידה יופיו של הטבע,
    זה פרדוקס נוראי,

    בלילות חשוכים במיוחד בפעילות סודית להצמיד את האוזן לווקמן ולשמוע את בואי וניל יאנג זה היה תענוג שקשה להסביר,
    אני אישית לא ראיתי את הלבנונים הפשוטים כצללים , ראיתי אותם כמוני, אנשים עם פנים ושם שנקלעו לתככים וקנוניות של פוליטיקאים שפלים ,

    אם הייתי יכול היום הייתי ממש רוצה לדוג לוקוסים עם הרובה שלי בראס אל ביידה ליד נאקורה,
    כפרי דייגים סמוכים לראש הנקרה שהרוע הגיע גם אליהם,
    מה שבטוח שבמלחמה אין מנצחים,

    עוד מעט אצא לטקס וכמו תמיד אזכר בחברים וגם באבא שלי שהוא האחרון שחשבתי שאאבד,
    בכל מקרה הארץ הזו שלנו תמיד תחיה על החרב,
    זה לא קשור לימין או לשמאל זו עובדה גיאופוליטית ,

    כאילו וזה היה אתמול
    עומד בחולצה לבנה במגרש המשחקים של בית-ספר היסודי
    מנסה ולא מצליח להתאפק מלצחוק או לגחך
    מה כבר מבין ילד בן שש או שבע
    מביט בשעון היד הגדול שקיבלתי במתנה
    סופר את הדקות עד להפסקה
    מחכה לקנות את הבמבה האדומה או סתם איזה שלגון
    הרי גם ככה אחרי שיתפנה המגרש
    נשחק בו סטנגה שלשניים על שניים או קטרגל של גדולים

    בתיכון שקצת גדלתי ,כבר הבנתי את המשמעות
    ועדיין חיכיתי לסוף הטקס
    לעשן משהו או לשתות
    ואולי סוף סוף שרון תיעתר לי
    ואז זה כבר נהיה מוחשי,שירות ארוך ארוך על קו החוף בצידון
    עיר כל כך יפה-וכל כך דומה לחיפה:

    מגרש כדורגל צמוד לים,
    בית-חולים בקרבתו
    הרבה לילות של מארבים- הרבה שירים שקטים
    ניל יאנג, בוב דילן ,אריק הגדול והרבה דיוויד בואי
    חיילים פצועים חלקם כבר לא בין החיים
    כל זה לנגד עיניי ממש,המון מטעני צד
    ואז לעזעזל כל הפסטורליה הזו מאבדת מקסמה
    היה קשה לעבור בנהריה בדרך הביתה
    ופשוט לא להבין איך ניתן להתפרקד על החול החם וללגום קפה ב"פינגווין"

    הרי מרחק קצר צפונה מכאן הכל שחור,הכל קודר
    בגיל מאוחר שכלתי את אבי שנפל על שירות המדינה
    הרבה דברים אני לא אוהב בארץ הזו:
    צעקות ודחיפות.קללות של נהגים. ופקקים אינסופיים
    השתמטות ממילואים והתייפפות של אנשים
    אבל ביום כמו שיגיע השבוע
    אני מתעלם מהכל
    הדקות האלו שמפרידות בין העצב והשכול לשמחה האדירה ולבמות הבידור
    הן למעשה מהות הישראליות עבורי
    הכי הייתי רוצה לשוב לאופטימיות של התיכון-לנאיביות של היסודי
    אבל יותר מהכל הייתי רוצה לחזור לארגז החול

    נ ב:שום דבר לא השתנה,עדיין שונא את אותם דברים
    לפעמים בימים כאלו אני מרגיש יותר מתמיד את היותי צבר אמיתי
    תמיד אני מחוספס כביכול
    אבל יש רגעים וימים כמו היום
    שגם לי נחנק ויבש בגרון

    • אמיתי (פורסם: 30-4-2017 בשעה 18:11)

      חזק..אהבתי.
      בסוף זה רוזבאד שזוכרים

      • ערן קאלימי (פורסם: 30-4-2017 בשעה 19:41)

        וואו, תודה הולדן.

        • Matipool (פורסם: 30-4-2017 בשעה 19:48)

          מצטרף למשבחים שמעלי.

    • yaron (פורסם: 30-4-2017 בשעה 19:50)

      תודה.
      מרגיש מאוד קטן בימים האלה וגם בגלל הסיפור שלך.
      בלבנון יצא לי להיות כמה פעמים בודדות לכמה שעות. בשטחים קצת יותר. היום זה נשמע מוזר / הזוי אבל קינאתי בחברים שהיו בלבנון. שכם ורפיח לא היו קייטנה אבל זה לא הרגיש "הדבר האמיתי"…
      איכשהו יצאתי חלק מכל הסיפור הזה. למזלי הרב לא איבדתי בני משפחה או חברים אבל חברים שנשרטו יש.
      תמיד מדברים על הילדים אבל יש גם אבאים… אבא שלי בגיל מאוד מבוגר יחסית (הגיל שבו אף אחד כבר לא נאיבי ולא רוצה לצאת גיבור) היה דופק מילואים כחובש קרבי בשיירות ללבנון ואת זה לפעמים יותר קשה לי להבין.
      לא מרגיש אשמה אבל כן מרגיש קטן. יושב על הגג עם הקפה (בלי לומר מילה) וזוכר טוב טוב בזכות מי.

    • yaron (פורסם: 30-4-2017 בשעה 19:58)

      קאלימי, התגובה הזאת היא גם לך. אחרי שקראתי את הפוסט לא הצלחתי להגיב…

      • holden (פורסם: 30-4-2017 בשעה 22:18)

        גם בעומק לבנון תמיד חשבתי על כדורגל, לא הייתי היחידי,
        את עונת האליפות הראשונה של מכבי חיפה שבה היא וביתר ירושלים רצו כתף אל כתף ביליתי בויכוחים והקנטות עם חבר טוב שלי ליחידה ירושלמי למהדרין,
        באותה עונה ערכנו הסכם ג'נטלמני ככל שהנסיבות הרשו שבו תיאמנו שבמשחקי בית של מכבי חיפה בשבתות אני יוצא לחופשה וההיפך, אחד מאיתנו תמיד היה חייב להישאר ביחידה,
        ככה יצא שלמרות הפער הענק איכשהו חיפה הצליחה לקחת אליפות במגרש קרית אליעזר ולשמחתי אף נכחתי במגרש וחזיתי בהתרוממות המופלאה של משה סלקטר כנגד רמת עמידר.

        מקום מיוחד שזכור לי לטובה למרות שהיה רחוק מהים הכחול זו העיירה ג'זין,
        עיירה מקסימה, יושבת על ערוץ נחל, בכניסה לעיירה הזו היה מין בית או מסעדה שחצי מהמרפסת היה נוטה ובולט מעבר לצוק גבוה ואימתני, מסביב לעיירה היו נטועים עצי אורן מרשימים , הכל היה ירוק, הכל היה שליו ופאסטוראלי,
        לך תאמין שמאות נוצרים מארונים נשחטו שם כצאן לטבח,
        ממש צמוד לאותו בית שתלוי על מצוק היה דרך קבע יריד משחקים לילדי ג'אזין, גלגל ענק לא הכי משוכלל ורוכל עם עגלה שמכר שערות סבא ממכונה מיוחדת שהוצבה על עגלת נירוסטה עם כידון מלבני כזה,

        באחד הימים פגשתי לא רחוק מגזין בתצפית בלב חורשה חבר טוב שלי מהתיכון, הבנאדם היה צייר בחסד עליון, ביקשתי ממנו שיצייר לי ציור על גב השכפץ שלי, אז לא היו אפודים קרמיים וכל המודרניזציה,
        זה היה שכפץ כבד, למעשה ככ כבד שהורדת אותו כל החולצה שמתחת היתה ספוגת זיעה,
        לא היה מאושר ממני שהציור הושלם-זה היה רגע מזוקק של אושר בלב התופת.

        עוד רגע משמח שזכור לי שבערב פסח הראשון ששהיתי שם לא ידעתי אם אני יוצא הביתה, הורי היו בציפייה דרוכה כי יש לי עוד אח שגם שירת בלבנון והם ככ רצו שלפחות אחד מאיתנו יגיע הביתה, אני יצאתי בדקה ה-90, למרות שהדרך לנהריה היתה קשה, שמחתי להידחק למשאית ספארי, זוכר שלא עניינו אותי הטרטורים ותלאות הכביש והקפיצות הטורדניות של תוואי הדרך,
        פרדסים של תפוזים, לפעמים פיסת ים שבצבצה ואז שראיתי את העיקול של ראס באיידה ובראשו את רכס ראש הנקרה שלנו לא היה מאושר ממני,
        הגעתי הביתה בסביבות :1900, מאובק, מזיע והספקתי לרכוש לאמא זר פרחים , אבא שלי שתמיד היה קשוח התרגש לראות אותי וזה הפליא אותי לראות רגש כזה ממנו, כולה באתי לחופשה קצרה,

        עוד פלאש שיש לי זה דווקא מועדוני הלילה שפעלו בנהריה, לפעמים שהגעתי מאוחר למעבר הגבול לא היה אישור להיכנס ללבנון בחשיכה ונאלצנו לחזור הביתה עד למחרת או לחלופין לבלות לילה בנהריה הסמוכה,
        נהריה היתה אז בית זונות אחד גדול,
        המון חיילי או"ם שבאו להתהולל, המון נערות משלומי, מעלות, נהריה שבאו לאותה מטרה וביניהם חיילים בסדיר ובמילואים,
        גם זה חלק מהמלחמה

    • shohat (פורסם: 1-5-2017 בשעה 06:08)

      אחזה פוסט לפנים הולדן. תודה שכתבת.

      • זינק (פורסם: 1-5-2017 בשעה 08:51)

        לגמרי לפנים. תודה הולדן

    • ארם אבירם (פורסם: 1-5-2017 בשעה 18:00)

      יפה! תודה.

  14. childish ;ion (פורסם: 30-4-2017 בשעה 19:34)

    קאלימי תמסור לאח שלך שאני עדיין מצטער שסיימתי לו את המלפפונים החמוצים במלחמה

    • ערן קאלימי (פורסם: 30-4-2017 בשעה 19:41)

      אמסור!

  15. שחק (פורסם: 30-4-2017 בשעה 19:35)

    הריח.. קאלימי יו ניילד איט. והעפת אותי עמוק חזרה ללבנון. היינו ביחד כמה חודשים שם בדלעת, כן, קאלימי ואני, והריח שלך עדיין צרוב עמוק בנאדיות האף הגדול שלי. אני זוכר היטב כמה התאמצנו להיאחז בכל טיפה של חופש או שפיות. מה יצא מאיתנו הה?
    אני אגיד לך מה לא יצא. צחנת המוות. ריח של אוכל מעורבב עם בשר אדם חרוך. ואני לא מתלונן. כל מה שלקחתי מהצבא בכלל, מלבנון בפרט ומכל דבר אחר בחיים זה את מה שחיפשתי מלכתחילה. חבל שהמודעות שלי כילד בן 18 שאפה לאפס לעומת כוחם של החינוך, ההורמונים וכוח החיות המתפרץ. אז אני לקחתי מהצבא מספיק חרא לכמה גלגולים. מאמין שאני לא היחיד. וזה נשאר איתי לכל החיים.
    אסיים בטון יותר רך ואופטימי. אני לא מתחרט על כלום ואין לי טענות לאף אחד. טוב לי בחיים ועם עצמי. לילדות שלי זה לא נראה טבעי לעשות מה שאומרים להן, וזה מדהים אותי כל פעם מחדש.
    תודה קאלימי, פוסט מעולה כהרגלך.

    • ערן קאלימי (פורסם: 30-4-2017 בשעה 19:40)

      אמרתי לך פעם, היית אחד מאלה ששמרו אותי שם בחיים.
      אגב, אני לא מסוגל לשמוע פינק פלויד היום. נמאס לי מהם.

      • שחק (פורסם: 30-4-2017 בשעה 20:56)

        הדדי. כתבתי גם אבל זה לא התאים לשאר התגובה.

  16. עודד (פורסם: 30-4-2017 בשעה 20:04)

    גרדי זה רועי גרדי? אם כן, אחד האנשים

    • ערן קאלימי (פורסם: 30-4-2017 בשעה 20:05)

      לגמרי. האיש הכי מצחיק בעולם. וגם הכי טוב לב.

      • עודד (פורסם: 30-4-2017 בשעה 20:13)

        הייתי רואה אותו עד לפני כמה שנים במילואים. לא זכרתי שהכרנו עוד מימי דלעת.
        עכשיו נזכרתי.
        ההדחקות עובדות.

  17. יוסי (פורסם: 30-4-2017 בשעה 20:15)

    אי אפשר להגיב על "הר" אז רק אומר שלנהג הטנק קוראים רונן חיון
    הוא רצה להיכנס לכלא ולא לעלות ללבנון כי פחד.
    חיכינו פעם ביחד להסעה והוא ניסה לדפוק נפקדות. שכנעתי אותו שעישייה זה המוצב הכי פחות מסוכן ושתא נהג זה המקום הכי בטוח בטנק.
    טעיתי

    • ערן קאלימי (פורסם: 30-4-2017 בשעה 20:46)

      לא התכוונתי לרונן. בכלל הדחקתי אותו עד עכשיו. לאלכסי מדלעת התכוונתי.

      • שחק (פורסם: 30-4-2017 בשעה 20:55)

        כן. גם אני

      • יוסי (פורסם: 30-4-2017 בשעה 21:41)

        פאק. שכחתי אותו

  18. shohat (פורסם: 1-5-2017 בשעה 06:11)

    פוסט חזק קאלימי.

  19. איציק (פורסם: 1-5-2017 בשעה 08:23)

    הייתי אמור לעלו ללבנון, לבסוף לא יצא. איכשהו זה הרגיש לי בסדר לעלות והייתה שלווה בהכנות.
    כאבא זה קשה הרבה יותר קשה מאשר להיות במקום. אולי כיוון שבסוף לא עליתי. לא משנה מהיכן מסתכלים, ולא משנה אם חושבים האם זה מוצדק או לא, בסוף זה חרה גדול.

  20. ארם אבירם (פורסם: 1-5-2017 בשעה 18:02)

    פוסט חשוב! תודה.

לא ניתן להגיב.