יש כל מיני אנשים שמכירים אותי גם בחיים האמיתיים, כי זאת עליכם לדעת, אני גם ממשי ולא רק אידאה של כתיבה סבירה שמסווה עצמה בבוטות על מנת להסתיר משהו אחר לגמרי מתחת, אני אשכרה בשר ודם. בכל אופן, יש כל מיני אנשים שמכירים אותי גם בחיים האמיתים, חלקם כמה שנים מעטות, חלקם המון שנים, ולא מעט מן האנשים האלו, שאלו אותי, את הבשר ודם ושיער שהם אני, שאלו אותי אם קראתי כבר את "דלעת". או סתם הזכירו את הספר בנוכחותי.

לפני 20 שנה וחודש, פלוס מינוס, התגייסתי, טו מייק א לונג שטורי קצרצר, איכשהו הגעתי לתפקיד שבעצם תקע אותי בלבנון לכל השירות, אז אני, לא האידיאה, אלא הבשר ודם ושיער ועצמות, מצאתי עצמי פתאום תקוע על כל מיני גבעות והרים (לעיון נוסף), ובגדול אוכל קבנוס תוך כדי צדקת הדרך, כי לפחות אני לא כמו כל הלוזרים האלו שעושים שטחים.

ואז, הגעתי לדלעת.

אני, בשר ודם ושיער ועצמות, נזלת וזרע, ציפורניים, מוך בטבור, צואה שתן ודמעות ופחד ורעד ולכלוך מאחורי האוזניים, כולנו הגענו לדלעת. ופה ושם היו מקרים שבהם הייתי מאד קרוב להתחלקות לרכיבים הללו. והמקום הזה היה גיהנום יפהפה. כי פאק זו מדינה יפה לבנון, ופאק הנוף מעלי טאהר יפה, ויש פסטורליות מרהיבה בשקט של איזור מלחמה, וככובש יש לך את המקום הטוב בבית.

אתה למעלה, הם למטה, העמק נפרש מול העיניים, האוויר צלול, רק צחנה קטנה של מוות אקראי בכל מיני מקומות. זה לחיות בציור של קספר דוד פרידריך.

האוממי של זכרון.

מוצב שמרגיש כאילו עולה באש אחרי התקפת פצמ"רים. ואני עולה בתוכו, וריח של אבק השריפה מגיע מהסוללות, ועובר לידך חייל שהיה שם, והוא גם קצת מריח משתן, אבל אתה עצמך מריח מזיעה קרה אז אל תתעווז עליו, כי לפחד יש הרבה ריחות.

ולצפירה יש ריח. היא לא רק להם שמתו, ולא רק למשפחות השכולות. מבחינתי כאילו, היא גם לי, למי שנשאר שם עדיין מריח מזיעה קרה.

ואני יודע שלשיחות הביתה היה ריח, הריח של דאגה, שנישא על קווי הטלפוניה הצהלית שגרדי דאג לתחזק.

אז שאקרא את הספר? את הספר הזה שכתוב על השנה ושמונה חודשים האלו שאני ביליתי על ההר? אני צריך ספר? אני צריך פסקאות? אני לא.
אז לא קראתי את הספר. לא.

ושוב על הצפירה, והפעם כן על הם שמתו. אלו שהפסידו לי בשש בש. ומתו.
שאכלו אצלנו טוסט מלווח בעמדה. ומתו.
שבאו לבקר אחת לחודש עם שיירות של קודקודים. ומתו.
שעלו על המסוק למוצב, קצת לפני שהתגייסתי, ומתו. ועכשיו הם הדוד המת של הילדים שלי.
ששנים אחר כך, נפגעו בטנק בזמן שהתחתנתי והשאירו שם חלקים מהנפש של אח שלי. ומתו.
אז הצפירה הזו, היא תמיד נשמעת. ותמיד מריחה כמו שהיא מריחה. פשוט, ביום הזה, אני מקווה שעוד מישהו מריח אותה חוץ מאיתנו.
ובטח כן אקרא את הספר בסוף, ושוב לא אשן חודש. חודשיים.
אבל מה חדש.

אז מה לא עובד בקבוצות שאני אוהב?
כמה מילות עידוד חשובות לאוהדי הפועל ירושלים בכדורסל, על רקע העונה הלא מאד מוצלחת בליגה