קורנל

טוב, אהבתי אותו מאד

 

שבוע שעבר בדרך לעבודה שמתי לעצמי את סאונגרדן באוזניות. אני הולך ברגל, ויש משהו הולם בשילוב של הרעש המהמם שלהם והבס המהמם שלהם עם רחוב המסגר ועם מחלף לה גארדיה. כרגיל עם האלבום הזה מיד שמתי את סופראנקנואון בריפיט עד שהגעתי לכיתה, ואז הורדתי את האוזניות אחרי 40 דקות הליכה עם השיר באוזניים. והשקט של המזגן בכיתה תמיד נשמע קצת לא אמיתי וזה מכניס לדיסאוריינטציה, שזה מצב נפלא ללמד בו.

 

 

בימי שישי אני מבשל בדרך כלל, תמיד מוזיקה ברקע. סאונדגרדן הם הפסקול המושלם להכנת בצק (נגיד, ניק קייב זה כשאני מנסה להכין משהו חדש מחומרים שאני לא מכיר). יש שם קצב וזיעה ולב טוב מתחת לכל המלנכוליה, כל אלו תכונות אדירות לבצקים. וכיף ללוש עם הקול של קורנל ברקע, הוא נותן לך עוד איזה 15% אפקטיביות.

 

 

כותב רון בן טובים שהוא מהמעולים שבאנשים, ומהאהובים שבעולם:

תקשיבו אנשי פייסבוק שרק מת אדם והם ״מעבר לזה״, ותקשיבו אנשי פייסבוק שלהם האדם המת היה מישהו, אני, לנוחיותכם, אספק כרגע את ההספד המדוייק ביותר, היעיל ביותר, ולמעשה היחיד שתצטרכו לקרוא בעקבות לכתו בטרם עת של כריס קורנל, הרוברט פלאנט של ילדי שנות התשעים. אספק למענכם שלבים להספד זה:

1. פתחו לינק זה, ושימו לב לעובדות הבאות:
1.1 – הרעש המוזר שהבס מלחש לו מתחת לריף עד בערך 00:24
1.2 העובדה שהריף נמשך יותר מדי זמן, כמו שילוב של ייאוש ועקשנות 00:24-00:30
1.3 קורנל נכנס ב:00:300. מרגע זה ועד לסוף השיר הוא לא הזמר של השיר, הוא התיאטרון שבתוכו השיר מתחולל
1.4 הטון של קורנל כשהוא אומר "but that was just a lie״.
1.5 ב 1:14-155 נכנסים התופים. זה ייראה לכם כמו רגע זניח, אבל זה לא. מהרבה סיבות. אבל הסיבה הפשוטה היא שמדובר בתצוגת התיפוף העייף/עצוב/עצום הגדולה בהיסטוריה. מרגע זה ומאילך שימו לב לכל תנועה של מאט קמרון, המתופף. הוא הכל פה, הכל.
1.6 קונרנל חוזר 1:288. הוא עלה למקום גבוה יותר, גם בזכות הקול השני שהוא מכפיל לעצמו. הוא נאבק במשהו, והמשהו הזה בלתי נמנע. ככה זה נשמע להיאבק במשהו בלתי נמנע.

עכשיו שניה כי יש את הקטע 1:45-1:47, וקורים בו הרבה דברים, אז שניה: גם העליה של הקול של קורנל, גם העליה בריף של קים ת׳איל (רגע מכונן, אין מילה אחרת) וגם, אולי הכי חשוב, ההכפלה שמאט קמרון עושה על פדאל הבס. ההכפלה הזה, שתחזור מאוחר יותר, היא השפיץ של חרב המופת שהיא השיר הזה. כמו לב שפועם באיוושה.

1.7 שמתם לב שכל השיר עכשיו כבר שש רמות ממתי שהתחלתם? שמתם לב?
1.8 אחרי הפזמון נופלים חזרה, נתקעים במצוק החד שהוא הריף העולה של ת׳איל, שוב ב-2:40, ואז נפילה כל הדרך למטה דרך הריף הארוך מדי (שוב, כמו בפתיחה) ב 3:24
1.9 ושוב ב3:45
1.91 4:044 – ואני שוב זוכר את הכל המתוק שלך. מה זו השורה הזו, מה זו ההגשה הזו. מרים את הטחול.
1.92 – שוב מאט קמרון הכפיל ב4:155 בערך, כמו שבטח שמתם לב. הוא הלב הפועם, שוב, הלב העקום, שוב, המקבילה הלא מודעת לכאב האגו של קורנל.

2.0 השיר נגמר ואתם בוכים.

 

 

הייתי בכיתה ט' או י'. אני חושב ש-י', כי אני זוכר את המוזיקה ששמעתי באוטובוס כשהייתי מבריז. בכל אופן, כרגיל היתה מישהי שאהבתי, כרגיל לא עשיתי עם זה כלום, כרגיך הסתובבתי עם מועקה בלב, כרגיל סבלתי, כי הילדות והנעורים הם שחורים משחור, מלאים באלימות, אימה, שברונות לב, והאלבום הזה, סופראנקנואון, הציל אותי אז למשך כמה חודשים, בכל פעם שהייתי נזכר בלעג, בעלבון באהבה נכזבת, בכשלון חברתי, והו, כמה כשלונות חברתיים שהיו לי, אני יכול לכתוב מדריך לאיך להכשל, חזרתי אליו לאלבום הזה והוא חיבק אותי עם הגיטרות שלו, והקול הגבוה/חורק הזה ויכולתי להתפרק ולבכות את הדם שבכיתי אז, את הדם שבכיתי מאז בית הספר היסודי על שם א.ד גורדון עד שעזבתי את לבנון שנים אחר כך. ובכל פעם שאני צריך לדמם, זה האלבום.

 

ואחד מאלבום אחר. כוסומו, כוסומו, כוסומו.

 

Share on FacebookTweet about this on Twitter

62 תגובות ל “קורנל”

  1. אלעד כ (פורסם: 18-5-2017 בשעה 10:59)

    עצוב, סאונדגארדן חלק אינטגרלי מהפלייליסט שלי

    להגיב
  2. אמיתי (פורסם: 18-5-2017 בשעה 11:11)

    עצוב ומר
    פוסט יפהפייה וכנה. תודה
    היה חלק מהחיים שלי גם כן. בכמה תקופות. סופראנאון זה הדבר הכי קרוב לזפלין ששמעתי. אבל לגמרי עומד בפני עצמו.,
    בעסה ובשבוע גם ככה מבעס.. מה יהיה?

    להגיב
  3. אריק (פורסם: 18-5-2017 בשעה 11:21)

    ממה מת?

    להגיב
    • אמיתי (פורסם: 18-5-2017 בשעה 11:29)

      לא ברור.. היה נראה בנאדם בריא. היה טבח גם עם מסעדה בפריז. תעלומה

      להגיב
      • אריק (פורסם: 18-5-2017 בשעה 11:32)

        לא פרסמו כלום? מניח שלא היה מאוד בריא כי לדעתי היה מכור בעברו.

        להגיב
        • אמיתי (פורסם: 18-5-2017 בשעה 11:42)

          כן. היה מכור. הכל יחסי בחיים ובמוות. עמד בדיוק לעלות להופיע בדטרויט.

          להגיב
          • אריק (פורסם: 18-5-2017 בשעה 12:37)

            בדיוק היתה לי השבוע שיחה על מוות ואומנים. בעקבות זה ששמתח לב שלושה מהספרים היותר טובים שקראתי בשנים האחרונות, יצאו לאור אחרי מות הכותב/ לא סוימו לגמרי עקב מחלה (פוגל, שבתאי ובולניו אם זה חשוב). והפלרטוט עם המוות הוא אולי הסיבה לאיכות הבאמת נדירה שלהם. אצל זמרים בדרך כלל (חוץ מאלו שהולכים ממש מוקדם או בואי) זה כבר אחרי הפלרטוט הזה, אבל השיא שלהם בדרך כלל קשור אליו, ותוחלת החיים שלהם נפגעת.

            להגיב
            • דורון (אחר) (פורסם: 18-5-2017 בשעה 14:17)

              דוד פוגל אמנם היה חולני, אבל הוא נרצח בשואה כך שהתאוריה לא ממש מתאימה לו.
              ומסקרנות – על איזה ספר שלו אתה מדבר (כולם יצירות מופת לדעתי)?

            • אריק (פורסם: 18-5-2017 בשעה 14:43)

              רומן וינאי, גם לדעתי כולן יצירות מופת, בשבילי הוא גדול הכותבים בעברית, המוות וארעיות הקיום, נוכחים שם מאוד, לא נראה לי שזכה להרבה ימים בלי מחלות ורעב בין שתי המלחמות ההן.

            • אריק (פורסם: 18-5-2017 בשעה 14:53)

              בכל מקרה הכוונה היתה שזה כמעט אף פעם לא מפתיע.

            • אמיתי (פורסם: 18-5-2017 בשעה 17:23)

              תמיד קופץ בהקשר הזה המשפט האלמותי של יאנג..
              נראה לי טיפה קלישאה אבל לפחות אצל רוקסטארז ומוזיקאים זה הלייף סטייל.
              אמנים משלמים מחיר על השיאים שלהם ללא ספק. קצת כמו ספורטאים.
              הייתי בודק את הקשר בין אמנים גדולים למחלת נפש. לפעמים הם שורדים אבל עם צלקות.
              אבל לא חסרים כמובן אמנים שחיו עד גיל מבוגר. שהצליחו לאזן את הפסגות עם העמקים

    • yaron (פורסם: 18-5-2017 בשעה 13:37)

      אומרים שהתאבד :-(

      להגיב
      • yaron (פורסם: 18-5-2017 בשעה 14:15)

        לפי מה שהבנתי הוא מת אחרי ההופעה והשיר האחרון ששר היה – 'In My Time of Dyin

        להגיב
      • yaron (פורסם: 18-5-2017 בשעה 14:29)

        קטע מההופעה האחרונה
        https://www.youtube.com/watch?v=cm97KDb1Y7k

        להגיב
  4. בני תבורי (פורסם: 18-5-2017 בשעה 11:42)

    לא היה בריא מאוד בגופו ויש הטוענים גם בנפשו. המוות שלו טרגדיה כואבת אבל לא לגמרי שומטת לסתות.

    להגיב
    • אמיתי (פורסם: 18-5-2017 בשעה 12:15)

      מכל מה שקראתי נישמע כהפתעה. הרושם שלי הוא שקורנל התגבר ממזמן על ההתמכרויות והיה נראה מאד בריא ומאד פעיל ומופיע. בראיונות איתו התגלה כאדם סבבה ומעניין. לא משהו סטייל קוביין. תאכלס מי יודע?.. ובינינו פחות חשוב

      להגיב
  5. ב"פ (פורסם: 18-5-2017 בשעה 11:52)

    אז מה יש בסיאטל שנותנת לבניה קולות מעניינים וחיים קצרים?

    להגיב
    • אמיתי (פורסם: 18-5-2017 בשעה 11:58)

      הרבה גשם מעט מה לעשות

      להגיב
      • בני תבורי (פורסם: 18-5-2017 בשעה 12:09)

        רק למי שלא יודע

        להגיב
      • אופיר (פורסם: 18-5-2017 בשעה 19:07)

        מעט מה לעשות?

        להגיב
        • אמיתי (פורסם: 18-5-2017 בשעה 20:10)

          הכוונה לדברים בחוץ.. גם נראה לי ניל יאנג סיפר על זה וגם להבדיל יו2. פשוט מוצאים גראז׳ לנגן בו כי קר ומבאס בחוץ. ובכל זאת סיאטל לא עיר כזאת מרכזית תרבותית. לפחות באייטיז

          להגיב
          • טל (פורסם: 18-5-2017 בשעה 22:18)

            ממליץ לכם לצפות בסרט "20" לכבוד 20 שנה לאלבום Ten של פרל ג'ם. נותן יופי של רקע על התקופה הזו בסיאטל וכמובן שגם כריס קורנל שם סביב השיר hanger strike

            להגיב
          • אסף the kop (פורסם: 18-5-2017 בשעה 22:59)

            זה נכון אמיתי, אם כי סיאטל לא המציאה כלום בנושא.
            הגאראג' רוק התפתח עוד בסיקסיטיז על פני כל ארצות הברית.
            אני מתכוון לאבות המייסדים כמו הסוניקס ו mc5…
            ועדיין, בתחילת שנות ה 90 בסיאטל היה משהו שמה… בטח זה טמון במקורות המים של העיר באותה תקופה.

            להגיב
            • אמיתי (פורסם: 19-5-2017 בשעה 07:19)

              אוף קורס
              הגראז זו תופעה שיותר קשורה לפרברים והשפעות אחרות. גם במקומות לא נוראיים מבחינת מזג אוויר כמו ג׳רזי הייתה תרבות כזאת. אגב מבחינה מוזיקלית הגראז׳ שונה מהגראנג׳.
              סיאטל זו תופעה קצת כמו ששדרות הייתה בארץ בניינטיז. קורה בתרבות שיש התפוצצות כזאת ללא הסבר ברור.
              דור הזהב של הסופרים הרוסים קרה בזמן שרוב המדינה הייתה אנאלפבתית

            • אריאל גרייזס (פורסם: 19-5-2017 בשעה 07:40)

              אני חושב שהקטע עם סיאטל זה לא רק המזג אוויר אלא גם הבידוד התרבותי יחסית. הפאסיפיק נורת'ווסט הוא איזור יחסית נידח בארה"ב. הרבה מאוד טבע ומעט ערים. זה לא ניו יורק שיש לידה עוד הרבה מטרופוליטנים או קליפורניה.
              יחסית לגודל שלה, סיאטל היא כנראה העיר הכי פרודקטיבית בארה"ב. תראו כמה חברות ענק יצאו משם – מייקרוסופט, בואינג, סטארבאקס, אמזון ואפשר להוסיף להם גם את נייקי שהגיעה מפורטלנד שזה בערך אותו איזור (ובטח שכחתי עוד כמה). אני חושב שיש לזה סיבה.

  6. אריאל גרייזס (פורסם: 18-5-2017 בשעה 12:21)

    את סופראנואן קיבלתי מחברים כמתנה לגיוס. הוא ליווה אותי כל הצבא וגם אם אני מקפיץ תמיד את black hole sun כל פעם (גם כי הוא נהיה מאוס לגמרי וגם כי ספונמן המעולה מגיע ישר אחריו), לא עובר חודש בלי שאני שומע אותו. הוא לא קוביין, הוא פשוט נהדר.

    להגיב
    • רופו (פורסם: 18-5-2017 בשעה 17:45)

      אז ככה, אני גם אוהד כפר סבא וליברפול… אבל עכשיו בזכות מה שכתבת פה אני בכלל מאוהב בך…
      שומע סאונדגארדן עוד מהימים של לאודר דן לאב.
      למזלי היה לי גם העונג לראות אותם ברדינג רגע לפני שהם שחררו את superunkown
      וגם לפני שנתיים כהופעת חימום של בלאק סאבבאת' ( חייב לציין שלידם סאונדגארדן נראתה כמו להקה של תיכוניסטים)
      בקיצור, גם ירדנו ליגה, גם יש מצב שנחרבן את ראשון כי…. ועכשיו זה.

      להגיב
      • אריאל גרייזס (פורסם: 19-5-2017 בשעה 07:40)

        אז, לחפש אותך בטינדר?
        לא נחרבן את זה ביום ראשון. יהיה בסדר

        להגיב
        • אמיתי (פורסם: 19-5-2017 בשעה 07:48)

          בטינדר לא מחפשים אהבה..

          להגיב
  7. Ollie Williams (פורסם: 18-5-2017 בשעה 12:49)

    כוס אמק.

    להגיב
  8. יואב (פורסם: 18-5-2017 בשעה 13:03)

    נפטר ביום מותו של איאן קרטיס…

    להגיב
  9. צור שפי (פורסם: 18-5-2017 בשעה 13:33)

    מוות עצוב והספד מאוד ראוי. תודה.

    להגיב
    • Matipool (פורסם: 18-5-2017 בשעה 14:58)

      לגמרי. מצטרף.

      להגיב
  10. זה משנה (פורסם: 18-5-2017 בשעה 13:48)

    יופי של טקסט ערן, תודה.
    עצוב מאוד על קורנל.

    להגיב
  11. דורון (אחר) (פורסם: 18-5-2017 בשעה 14:15)

    כתבת יפה.
    אף פעם לא התחברתי יותר מדי לקורנל, השירה שלו יותר מדי דרמטית בשבילי
    אבל כמה מחברי הטובים ביותר הם מעריצים גדולים, כך שאני עצוב במיוחד בשבילם, ובשבילך.

    להגיב
  12. נדבושקה (פורסם: 18-5-2017 בשעה 14:27)

    עצוב…חבל.

    אני דווקא יותר התחברתי אליו בפאזת אודיוסלייב שלו, עד אז הייתי מעריץ שרוף של לRATM וסאונדגארדן נשמעו לי…איך לומר… קצת…ליד.

    להגיב
    • Ollie Williams (פורסם: 19-5-2017 בשעה 09:22)

      אוף טופיק – אם אתה בקטע של RATM אולי תתחבר ל prophets of rage אם עוד לא שמעת

      להגיב
  13. ניינר / ווריור (פורסם: 18-5-2017 בשעה 14:56)

    הכי אני אוהב את FELL ON BLACK DAYS , כמה חבל שהוא כל כך מתאים היום :(

    להגיב
  14. תומאס נוימן (פורסם: 18-5-2017 בשעה 15:33)

    אחד המוזיקאים הגדולים ב-30 השנים האחרונות.
    אחד מקולות הרוק הטובים בהיסטוריה.
    היו לו כמה פסגות מופלאות גם באלבומי הסולו.
    חבל חבל חבל.

    להגיב
  15. יואב (פורסם: 18-5-2017 בשעה 15:35)

    בעיני, אחראי לפתיח בונד הטוב בהיסטוריה. שיר שהיה בונדינג חזק ביני לבין הילד שלי):
    עצוב rip

    להגיב
    • עומרי (ירוק) (פורסם: 18-5-2017 בשעה 21:19)

      גם הסרט עצמו היה ממש אחלה..
      אני עדיין לוקח את you only live twice לפניו

      להגיב
      • אלכס(אחר) (פורסם: 18-5-2017 בשעה 22:43)

        השיר המופלא של ננסי סינטרה, או הסרט הנהדר עם דונלד פלזנס כ-בלופלד?

        להגיב
        • עומרי (ירוק) (פורסם: 18-5-2017 בשעה 22:56)

          השיר, השיר
          עם הופעה בלתי נשכחת בסוף עונה 5 של מד מן

          להגיב
  16. Ollie Williams (פורסם: 18-5-2017 בשעה 16:53)

    בגלל שכל הפייסבוק שלי מלא בשירים שלו חשבתי צורך להכנס לפה שוב רק כדי להוסיף:
    איזה זין.

    מנק מבט אישית, ההופעה שלהם בבלומפילד ב 2014 הייתה אדירה ומהטובות שראיתי בארץ. קצת חלום שהתגשם. עם בונוס שכך זכיתי לעמוד בנקודה ממנה ערן השחיל לקליימן את השלישי רק 3 חודשים קודם לכן.

    איזה זין.

    להגיב
  17. Bob (פורסם: 18-5-2017 בשעה 18:11)

    זה כל כך מחורבן,
    אחד הדברים (המוזיקליים) שהכי חיכיתי לו היה איחוד של אודיוסלייב,
    למי שלא מכיר הרכב שלו עם נגנים מ rage against the machine, מתחילת שנות האלפיים.
    אולי מאחד הרכבי הרוק הכי גדולים בעשריםם השנה האחרונות, ממליץ בחום על שלושת האלבומים שלהם.

    להגיב
    • צור שפי (פורסם: 18-5-2017 בשעה 18:13)

      בוב, תוכל להמליץ על אחד מהשלושה?

      להגיב
      • גלעד (פורסם: 18-5-2017 בשעה 22:43)

        הראשון.

        להגיב
      • Bob (פורסם: 18-5-2017 בשעה 23:49)

        מה שגלעד אמר, אבל אני באמת חשוב שכולם מצויינים

        להגיב
        • צור שפי (פורסם: 19-5-2017 בשעה 08:37)

          תודה לשניכם

          להגיב
  18. יואב (פורסם: 18-5-2017 בשעה 20:17)

    פאק הוא תלה את עצמו):
    כמו איאן…

    להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 19-5-2017 בשעה 06:38)

      דכאון זה דבר נורא

      להגיב
  19. יוסי (פורסם: 18-5-2017 בשעה 20:20)

    יצאה הודעה רשמית שהוא התאבד בתליה. WTF??
    http://www.spin.com/2017/05/chris-cornells-death-ruled-suicide/

    להגיב
  20. באבא לילות (פורסם: 18-5-2017 בשעה 20:43)

    כואב הלב. באמת אחד מהגדולים, ולצערי אין לי מילים מספיק טובות כדי להביע עד כמה. לפחות המוזיקה תחיה לנצח, כמו שמגיע לה – ולו. RIP.

    להגיב
  21. יניר (פורסם: 18-5-2017 בשעה 21:57)

    כמה חבל,
    כילד האחים הגדולים שלי החדירו לי את סאונדגארדן וטמפל למוח. את אודיוסלייב כבר גיליתי לבד.
    כמו שאמרו פה אחרים, ההופעה ב2014 היא אחת הטובות שיצא לי לראות בישראל. הוא היה בן 50 אז אבל עם מראה ואנרגיה של בן 35. גם היה נראה שההתמכרויות והדיכאונות שאופייניות לחברה של הגראנג' מאחוריו, אבל אף פעם אי אפשר לדעת…

    להגיב
  22. Dan Dan (פורסם: 18-5-2017 בשעה 22:24)

    אבידה גדולה. כמה חבל.

    להגיב
  23. Dan Dan (פורסם: 18-5-2017 בשעה 22:28)

    מדהים שאפילו בנושא כזה, שלא קשור לספורט, מצאתי בדה באזר הכי הרבה תוכן שנוגע ומחשבות משותפות עם 80% מהתגובות כאן (ולא בפעם הראשונה).
    אתר מיוחד במינו, אין מה להגיד.
    ולחשוב שהגעתי אליו רק כי חיפשתי מקום שכותב על פוטבול….

    להגיב
  24. אוהד (פורסם: 19-5-2017 בשעה 00:30)

    אני בן 33, ונכנסתי לגראנג' בתחילת התיכון, סביב שנת 99, 2000 בערך, שניה אחרי שהגראנג' הפסיק להיות מגניב, ושניה לפני שזה היה ברור לכולם שזה כבר ממש לא (לכאורה כמובן, אף אחד לא ישכנע אותי בחיים שזו מוזיקה פחות ממדהימה). קורט קוביין כבר נפטר, ליין סטיילי היה בערך שנתיים לקראת, סאונדגארדן בדיוק התפרקו, וכריס הוציא אלבום סולו ראשון מוזר ומקסים.. הייתי בדיכאון נוראי, הייתי מבריז שבועות שלמים מבית ספר, שורף המון זמן לבד בחדר עם המחשב, שומע את סופר' ואת באדמוטופינגר בלופ, וחושב (טיפה יותר מידי ברצינות, בדיעבד) אם אני רוצה או מסוגל להמשיך לחיות, בדרמטיות פומפוזית ומוגזמת, שמאוד אופיינית למוזיקה שלהם, ושל אליס אין צ'יינז, ונירוונה וכל החבר'ה האלה. לכאורה זה מוזר שמוזיקה כזאת דיכאונית וכועסת כל כך עזרה לי להתמודד עם הכעסים והחרדות שלי, אבל אני חושב שהתשובה הפשוטה והקלישאתית לכך היא שהמוזיקה הזו נתנה לי באמת להבין שאני לא היחידי שמרגיש ככה, וההצלחה שלהם לימדה אותי שהעולם (או לפחות חלק ממנו) לפעמים מעוניין להכיל ולקבל אנשים שמרגישים ככה ולא מחביאים את זה.

    אם המוות של קורט קוביין היה עובדה מוגמרת מבחינתי, וזה של ליין סטיילי היה תוצר צפוי ובלתי נמנע של האווירה והתוכן עליו אליס כתבו ושרו, דווקא ההתאוששות, השינוי , ההתבגרות של כריס קורנל לאורך השנים, סימלו עבורי כל החיים את זה שאפשר להיחלץ מכל בור שחפרת בתוך עצמך, בלי לאבד את מי שאתה.
    קשה לי מאוד עם המוות הזה, עם הרעיון שהוא בחר למות (מבלי לשפוט אותו על כך), עם העובדה שלא נראה עוד הופעה מעולה כמו זו של 2015, שלא נקבל עוד פנינה מדהימה כמו ROWING, שבן אדם שבורך בכישרון, אנרגיה יצירתית, כריזמה, ואפילו יופי חיצוני, ככה כבונוס, רוק סטאר אמיתי, בין האחרונים, מת קצת מוקדם מידי..

    להגיב
    • אלעד כץ (פורסם: 19-5-2017 בשעה 08:09)

      יפה כתבת.

      להגיב
    • Ollie Williams (פורסם: 19-5-2017 בשעה 09:18)

      +100

      להגיב
    • ב"פ (פורסם: 19-5-2017 בשעה 10:58)

      הסיבה שגראנג' הוא כבר לא, זה בגלל שהוא תמיד היה פיקציה כז'אנר. הוא הגיע מאותו אזור ובאותם שנים, שנים שהרוק המיינסטרימי היה במשבר, ואנשים כרכו אותם כז'אנר יחיד. אבל בדיעבד, קשה מאוד להכליל את כל מה שיצא אז כז'אנר אחד. טן של פרל ג'אם הוא אלבום רוק אנ רול קלאסי לגמרי, ואין לו אפילו את המוטיבים המלנכוליים שיש לשאר החברים שלו בז'אנר. פייסליפט הוא אלבום מטאל מטובל בהרבה דיכאון, שאם הוא לא היה קשור לגראנג' היו מקלגים אותו כסלאדג'-דום וגמרנו. נברמיינד הם רוק פופ עם נגיעות של פאנק. וסאונגרדן הם בן דוד של אליס אין צ'יינז רק עם השפעות זפלניות במקום מטאליות. אילו הם היו יוצאים בשנים אחרות ובאזור גיאוגרפי אחר אף אחד לא היה מכליל אותם כז'אנר אחד. אגב, זה טיפוסי מאוד לחלוקה של ז'אנרים באופן כללי, הרבה פעמים לגיאוגרפיה או תקופה יש אחריות לתווית הז'אנר לא פחות מהסגנון המוזיקלי

      להגיב
  25. אריק האדום (פורסם: 19-5-2017 בשעה 17:04)

    קאלימי…. אינעל השורלק… פעם בכמה פוסטים אתה פוער לי חור בלב..
    איך אתה לא אוהד הפועל תל אביב? איך?

    להגיב
    • עדי אבני (פורסם: 20-5-2017 בשעה 11:38)

      לגמרי לא מובן איך הוא לא אוהד הפועל

      להגיב

ספר לנו מה דעתך על Matipool

ביטול