שבוע שעבר בדרך לעבודה שמתי לעצמי את סאונגרדן באוזניות. אני הולך ברגל, ויש משהו הולם בשילוב של הרעש המהמם שלהם והבס המהמם שלהם עם רחוב המסגר ועם מחלף לה גארדיה. כרגיל עם האלבום הזה מיד שמתי את סופראנקנואון בריפיט עד שהגעתי לכיתה, ואז הורדתי את האוזניות אחרי 40 דקות הליכה עם השיר באוזניים. והשקט של המזגן בכיתה תמיד נשמע קצת לא אמיתי וזה מכניס לדיסאוריינטציה, שזה מצב נפלא ללמד בו.

 

 

בימי שישי אני מבשל בדרך כלל, תמיד מוזיקה ברקע. סאונדגרדן הם הפסקול המושלם להכנת בצק (נגיד, ניק קייב זה כשאני מנסה להכין משהו חדש מחומרים שאני לא מכיר). יש שם קצב וזיעה ולב טוב מתחת לכל המלנכוליה, כל אלו תכונות אדירות לבצקים. וכיף ללוש עם הקול של קורנל ברקע, הוא נותן לך עוד איזה 15% אפקטיביות.

 

 

כותב רון בן טובים שהוא מהמעולים שבאנשים, ומהאהובים שבעולם:

תקשיבו אנשי פייסבוק שרק מת אדם והם ״מעבר לזה״, ותקשיבו אנשי פייסבוק שלהם האדם המת היה מישהו, אני, לנוחיותכם, אספק כרגע את ההספד המדוייק ביותר, היעיל ביותר, ולמעשה היחיד שתצטרכו לקרוא בעקבות לכתו בטרם עת של כריס קורנל, הרוברט פלאנט של ילדי שנות התשעים. אספק למענכם שלבים להספד זה:

1. פתחו לינק זה, ושימו לב לעובדות הבאות:
1.1 – הרעש המוזר שהבס מלחש לו מתחת לריף עד בערך 00:24
1.2 העובדה שהריף נמשך יותר מדי זמן, כמו שילוב של ייאוש ועקשנות 00:24-00:30
1.3 קורנל נכנס ב:00:300. מרגע זה ועד לסוף השיר הוא לא הזמר של השיר, הוא התיאטרון שבתוכו השיר מתחולל
1.4 הטון של קורנל כשהוא אומר "but that was just a lie״.
1.5 ב 1:14-155 נכנסים התופים. זה ייראה לכם כמו רגע זניח, אבל זה לא. מהרבה סיבות. אבל הסיבה הפשוטה היא שמדובר בתצוגת התיפוף העייף/עצוב/עצום הגדולה בהיסטוריה. מרגע זה ומאילך שימו לב לכל תנועה של מאט קמרון, המתופף. הוא הכל פה, הכל.
1.6 קונרנל חוזר 1:288. הוא עלה למקום גבוה יותר, גם בזכות הקול השני שהוא מכפיל לעצמו. הוא נאבק במשהו, והמשהו הזה בלתי נמנע. ככה זה נשמע להיאבק במשהו בלתי נמנע.

עכשיו שניה כי יש את הקטע 1:45-1:47, וקורים בו הרבה דברים, אז שניה: גם העליה של הקול של קורנל, גם העליה בריף של קים ת׳איל (רגע מכונן, אין מילה אחרת) וגם, אולי הכי חשוב, ההכפלה שמאט קמרון עושה על פדאל הבס. ההכפלה הזה, שתחזור מאוחר יותר, היא השפיץ של חרב המופת שהיא השיר הזה. כמו לב שפועם באיוושה.

1.7 שמתם לב שכל השיר עכשיו כבר שש רמות ממתי שהתחלתם? שמתם לב?
1.8 אחרי הפזמון נופלים חזרה, נתקעים במצוק החד שהוא הריף העולה של ת׳איל, שוב ב-2:40, ואז נפילה כל הדרך למטה דרך הריף הארוך מדי (שוב, כמו בפתיחה) ב 3:24
1.9 ושוב ב3:45
1.91 4:044 – ואני שוב זוכר את הכל המתוק שלך. מה זו השורה הזו, מה זו ההגשה הזו. מרים את הטחול.
1.92 – שוב מאט קמרון הכפיל ב4:155 בערך, כמו שבטח שמתם לב. הוא הלב הפועם, שוב, הלב העקום, שוב, המקבילה הלא מודעת לכאב האגו של קורנל.

2.0 השיר נגמר ואתם בוכים.

 

 

הייתי בכיתה ט' או י'. אני חושב ש-י', כי אני זוכר את המוזיקה ששמעתי באוטובוס כשהייתי מבריז. בכל אופן, כרגיל היתה מישהי שאהבתי, כרגיל לא עשיתי עם זה כלום, כרגיך הסתובבתי עם מועקה בלב, כרגיל סבלתי, כי הילדות והנעורים הם שחורים משחור, מלאים באלימות, אימה, שברונות לב, והאלבום הזה, סופראנקנואון, הציל אותי אז למשך כמה חודשים, בכל פעם שהייתי נזכר בלעג, בעלבון באהבה נכזבת, בכשלון חברתי, והו, כמה כשלונות חברתיים שהיו לי, אני יכול לכתוב מדריך לאיך להכשל, חזרתי אליו לאלבום הזה והוא חיבק אותי עם הגיטרות שלו, והקול הגבוה/חורק הזה ויכולתי להתפרק ולבכות את הדם שבכיתי אז, את הדם שבכיתי מאז בית הספר היסודי על שם א.ד גורדון עד שעזבתי את לבנון שנים אחר כך. ובכל פעם שאני צריך לדמם, זה האלבום.

 

ואחד מאלבום אחר. כוסומו, כוסומו, כוסומו.

 

דיון מעמיק באיך לעזאזל הליגה מונעת מבוסטון סלטיקס לקחת 27 אליפויות רצופות החל משנה זו.
בוקר טוב, היום גמר מפעל האליפות של מנהלת ליגת ווינר