ג'סטין ואן אריק

אם רק ג'סטין ביבר היה יודע על הביקור המיתולוגי של האחים ואן אריק בכיכר של נתניה.

In כללי

נדמה לי שהשנה הייתה 1985, וכיכר העצמאות בנתניה הייתה עמוסה באנשים יותר מאי פעם. ביום העצמאות בנתניה הכיכר הזו צפופה, אך ביום ההוא היא הייתה צפופה יותר.

כשבגין נאם הכיכר הייתה צפופה מאוד, אך ביום ההוא היא הייתה צפופה יותר.

גם כשמכבי נתניה חזרה לליגת העל הכיכר הייתה צפופה, אך באותו היום הכיכר הייתה צפופה יותר.

היא הייתה צפופה יותר מאי פעם שראיתי אותה בעבר.

הכיכר, אם כן, הייתה צפופה.

הסיבה לצפיפות הזו הייתה ביקורם (?) של האחים המתאבקים ואן אריק. קווין, מייק, וקרי "לפיתת הברזל" ואן אריק. היישר מערוץ המזרח התיכון, ששידר את קרבות ההיאבקות של איזו ליגת היאבקות נידחת שהפכה כאן פופולרית לאור מגוון הערוצים המוגבל, וכך כל שבת בשש בערב, הכניסו אותנו לעולם שכולו דמויות סטריאוטיפיות שאהבנו לשנוא ולאהוב.

היה שם אפריקאי שחור ועצום שענה לשם קאמאלה שתופף על בטנו הענקית לפני שהסתער על יריבו כמו פיל בערבות הסוואנה. היה שם סוכן ערבי עם כאפיה בשם סקאנדר אכבר והוא היה הסטריאוטיפ הערבי כמו שהאמריקאים אהבו להציג, כלומר סכנה אמיתית לביטחון אמריקה, ואנחנו הישראלים, פחדנו ממנו אפילו יותר מהם.

היה את ה"מיסינג לינק", החוליה החסרה של ההתפתחות האנושית, קרנף אנושי עם פנים צבועות בירוק וסידור שיער מעניין – שפיץ של שיער בחלק הקדמי של הראש, ובחלק האחורי היה לו מספיק שיער שיצר קוקו, אותו היה אוחז בטירוף בכל פעם שקפץ על היריב ונגח לו בפרצוף או בחזה. עיניו היו פעורות בטירוף של מישהו תחת השפעה נרקוטית. הוא מעולם לא התראיין, ואנחנו באמת האמנו שהוא לא יודע לדבר, הרי הוא הוא, החוליה החסרה בהתפתחות האנושית שאיכשהו התגלגל לעסקי ההיאבקות הבימתית.

והיו את האחים ואן אריק. לבנים, חסונים, חלקם בלונדיניים, בנים גאים של טקסס, ובנים עוד יותר גאים של אביהם, מתאבק עבר שענה לשם פריץ ואן אריק. הם ייצגו את כל הטוב עלי אדמות, כלומר באמריקה.

ערכי משפחה. עבודה קשה. בראייה לאחור ניתן לומר שלו התנועה הנאציונל סוציאליסטית הגרמנית הייתה פותחת סניף בטקסס, האחים ואן אריק היו מועמדים לא רעים להופיע על הפוסטר שלה. הם היו גיבורי ילדות מז'ורנלים.

כשראית את האחים ואן אריק מתאבקים, כל הדיבורים של המבוגרים על כך שהכל הצגה אחת גדולה ומבוימת, נשמעו כמו דיבורים של מבוגרים שאף אחד לא מקשיב להם.

כמו שדורפן ציין בחידון האחרון שלו, הסיפור שלהם נגמר רע. שלושה מהם התאבדו.

אף אחד לא ראה אותם באותו היום בנתניה. בכל כמה דקות נשמעה צעקה "הנה הם", ותנועת המונים נעה כלפי כיוון הצעקה. יותר מאוחר הם התארחו באולפן של שוש עטרי ברשת ג'. רשת ג', לך תסביר היום לילדים, הייתה הדבר הכי מגניב בסביבה, כשעוד מותר היה להגיד מגניב.

ההיסטריה שמופגנת בימים האחרונים כלפי ג'סטין ביבר, חלקה אמיתית, חלקה מיוחצנת, וחלקה היא תוצאה של יצירת אווירה שזה באמת חשוב לראות כל צעד שלו, מזכירה לי קצת את היום ההוא בנתניה.

אבל אין מצב שהוא היה ממלא את הכיכר בנתניה כמו שהיא התמלאה ביום ההוא.

18 Comments

שי 14 באפריל 2011

מוצ"ש בשמונה לא בשש.
היום כל זאטוט מקבל את כל ההיסטוריה של הג'סטין החביב עליו בשלושה אנטרים ביוטיוב. את האחים ואן-אריק ראית רק אחרי מלחמה עיקשת עם אנטנת הטלוויזיה (אחד מסובב את העמוד, אחד עומד מול הטלוויזיה ואחד עומד באמצע ומעביר את צעקות "רואים?! לא טוב! עוד קצת!" בין שניהם)

moby 14 באפריל 2011

חיפה של המדרונות המערביים התקנאה בחיפה של המזרחיים. פתאום לשעתיים היה שווה לגור בנו"ש או רוממה. ושימותו הדנייתים.
ואז הגיעו הצלחות והאנטנות המוגבהות (גם אז אפשר היה לתקן "עוולות" בכסף). והשקט חזר לשרור ברחובות חיפה של שבת אחה"צ.

דובי מילר 14 באפריל 2011

קרמר – מוצ"ש בערב הייתה חוויה מכוננת ואולי הדבר הכי טוב שיקרה מזה שישראל נכנסה ללבנון..
בכל מקרה – קישרת בין משפחת ואן-אריק והמפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בגרמניה…סתם להשכלה כללית – אבי המשפחה, פריץ, נהג בתחילת קריירת ההיאבקות שלו להגיע לזירה מחופש לקצין נאצי…
אגב, שם המשפחה האמיתי שלהם הוא אדריקסון או משהו דומה וכאשר דיויד מת ביפאן הייתה אפשרות לקבל חוברת לזיכרו, כפי שפורסם ב-METV, דרך משלוח מכתב לקפריסין.
שלחתי וקיבלתי…חוברת מיסיונרית להתנצרות…עם תמונה של דיויד ואן-אריק על הכריכה.

קרמר 14 באפריל 2011

דובי – תודה על המידע, הייתה לי מין תחושה כזו בסאבטקסט של המשפחה הזו אבל לא ידעתי לגביי המדים.

שקטימאן 14 באפריל 2011

אני זוכר שהייתי, בגיל חד סיפרתי, בהופעה ביד אליהו מפוצץ ומרוגש. עד היום אני רואה בעיניים את הקרב האחרון – וואן מן גנג וקבוקי נגד קוין ואן-אריק וכריס אדאמס. קבוקי ניסה לנשוף אבקה ירוקה על קוין (שהתכופף) ופגע בוואן מן גנג. קוין קפץ עליו ו 10000 אנשים ספרו באקסטזה וואן טו טרי. אכן, היינו מפגרים

מה שאני לא זוכר בדיוק ואני לא רוצה להשמיץ, אבל נדמה לי שלילד הגדול מכפר יונה שליווה אותנו קראו דובי

דובי מילר 15 באפריל 2011

ח ח
מי זה ?

שקטימאן 15 באפריל 2011

כל הקטע בלבחור ניק ביזארי הוא האנונימיות, לא? :)

דובי מילר 15 באפריל 2011

אוקיי, אני יכול לעשות את שיטת האלמינציה..אבל לא חשוב.

matipool 14 באפריל 2011

הפסקה הראשונה בפוסט נפלאה ממש ויכולה בקלות להיות התחלה של ספר .
גם אני ומשפחתי היינו כרוכים אחרי הואן אריקים אי שם בחצי הראשון של האייטיז .

YG 14 באפריל 2011

פעם כתבתי על זה בוואלה

http://sports.walla.co.il/?w=/7/869607

בני תבורי 15 באפריל 2011

זוכר את הכתבה, מצויינת.

טל המנצ'סטרי 14 באפריל 2011

ריק רוד והשפם(כבר לא בין החיים)דינגו הכלב האוסטרלי,כריס אדאמס(כבר לא בין החיים) ואיך קראו לאמרגן הזה עם השיער והשפם הבלונדיני שתמיד היה האמרגן של "הרעים" ותמיד עזר להם עם איזה מכה בעזרת מקל ההליכה שלו או איזה כסא מזדמן ועוד ועוד שמות…אני זוכר שהם הופיעו ביד אליהו אבל לא זוכר למה לא ניסתי לשכנע את אבא שלי לקחת אותי והרי הוא היה שם איתי בסלון בכל מוצאי שבת לראות את זה.
יש קטע גדול בסרט של הגששים,הקרב על הועד שפולי "רופא השיניים" יושב בבית וצועק,תן לו,תן לו מול מסך הטלוויזיה,שנות ה 80 העליזות,כולם ראו את זה.

דורון 15 באפריל 2011

פרסי פרינגל?

בני תבורי 15 באפריל 2011

פרסי פרינגל השלישי.

בני תבורי 15 באפריל 2011

טל,
כריס "ג'נטלמן" אדמס היה טוב עד שחבר לג'ינו הרננדז הרע, אחר כך "עשה תיקון" ודפק לו מכות. ממה הוא מת?

איתי 18 באפריל 2011

כמו בכיכר בנתניה.. הם גם היו במלון פנורמה בישראל.. אני זוכר שאמא שלי לקחה אותי ואת אחי הגדול, ולא יודע אם זה זכרון שלי או כזה מסיפורים-
זכינו לראות רגל אחת עבה כמו גזע של קווין ון-אריק
ווהו!!!

איתי 18 באפריל 2011

מלון פנורמה בחיפה… תיקון.

Comments closed