מעל הכתפיים

שלוש הערות על סדרת הגמר בין דאלאס למיאמי.

1. אם נתרחק לרגע מהתדמית, מההתנהלות התקשורתית הקלוקלת, ומאסון יחסי הציבור המהלך על שתיים הנקרא לברון ג'יימס, נגיע למסקנה שעומס הציפיות שהוא כורע תחתיו חייב לקבל טיפול מנטלי מקצועי ומקיף.

אני לא יודע מה הכלים המנטליים שמיאמי היט מעמידה עבורו, ואני בטוח שישנם כאלה, ואולי הם הטובים ביותר שניתן להעמיד עבורו בעולם הספורט כולו.

ואין ספק שאגו גדול מעורב כאן, ומלחכי פנכה שלוחשים לו שהוא באמת הגדול ביותר, סיטואציה קצת בעייתית כדי להודות שיש בעיה, אבל נדמה לי שג'יימס חייב לעלות מדרגה באימון המנטלי שלו על מנת להשוות את היכולות הפיזיות שלו, את הכשרון הבלתי עציר שלו, ליכולות מנטליות שיאפשרו לו להביא אותן לידי ביטוי כשקבוצתו זקוקה לכך ברגעי הכרעה של עונה שלמה.

"קינג", "כולנו עדים", "ההחלטה" – מילים טעונות המסתירות עולם ומלואו ומבטאות בעיקר את הwishful thinking של מחלקת הקריאטיב של נייקי הן חתיכת מעמסה שבן אנוש צריך לספק להן קבלות.

אף אחד לא יכול לקחת ממנו את שעות העבודה הרבות בהן עבד על הקרוס אובר, הקליעה, חדר הכושר ושאר האלמנטים של המשחק. אבל מה עם לטפל באזור שמעל הכתפיים?

לא בטוח שזה יעזור, הרי מדובר כאן בנפש האדם, אבל הוא חייב לתת לזה את ההזדמנות הטובה ביותר שהוא יכול להרשות לעצמו. שאקיל אוניל עבד עם טובי קלעי העונשין ויכל להשתפר עד גבול מסוים. מעצור מנטלי היא לא טכניקה סגורה כמו קליעת עונשין אבל במקרים רבים אפשר לתרגל אותה כמעט באותה מידה.

זה יכול להיות בשיטת ביו פידבק, הדמיות, שיחות מעמיקות עם פסיכולוג ספורט או אפילו פסיכואנליזה, אם יהיה פתוח מספיק לקבל על עצמו את האחריות לכך. אבל הדיסוננס הזה חייב להיפתר. ורעשי הרקע של השמחים לאיד וטהרני הספורט רק יתגברו ככל שיעבור הזמן.

והוא עוד לא בן 27. יש לו זמן.

2. הסדרה הזו מרתקת בגלל שלכל ריצת מומנטום של כל קבוצה בכל משחק יש סיפור. רובם סיפורים מקצועיים כמו האיזורית של דאלאס, הטיפול ההגנתי של מיאמי בפיק אנד רול, ההובלה של נוביצקי ימינה, הפיתיונות שמיאמי נותנת לבראה שלעיתים הוא נופל בהן, הכיווץ ההגנתי על הבידודים של וייד וג'יימס ועוד רבים וטובים.

תוסיפו לזה את הנזלת של נוביצקי, הירך של וייד, הקעקוע של הגביע שג'ייסון טרי קיעקע על זרועו לפני סדרת הגמר, השמחה לאיד כלפי ג'יימס והשנאה שמאחדת את אמריקה כלפי מיאמי, ובאד גריספן כבר היה עושה מזה מטעמים.

אם היינו צריכים להפוך מהלכי כדורסל לתסריט כתוב, הסדרה הזו הייתה נקנית על ידי HBO.

3. בספרו של הסופר הנהדר אמיר גוטפרוינד "בשבילה גיבורים עפים" (שלאחר מכן הפך לסרטו של אבי נשר "פעם הייתי"), מתואר טיפוס גמלוני שקורות לו תקלות קטנות, פיזיות ורגשיות, על בסיס יומיומי. חבריו היו מנחמים אותו במשפט: "לא נורא, זה יכול לקרות לכל אחד. אבל זה קורה רק לך".

השלשה של ג'ייסון טרי כשדאלאס הייתה בפלוס 4 ולמעשה הכריעה את המשחק הייתה אינסטינקט של שחקן יצרי, שבאותה מידה שנכנסה יכלה גם להיחשב כזריקה חסרת אחריות של שחקן חסר שיקול דעת. הדבר ה"נכון" כמובן היה ללכת פנימה כמו שבמתפרצת של שון מריון לקראת הסיום הוא "היה צריך" לעצור ולסדר סט אופנס.

אבל לעיתים האינטסטיקנט גובר. את השלשה של טרי כל אחד יכל לקחת. אבל רק לו היא נכנסה.

בייסבול משחק משעמם, מחניים עם מקלות
גאווה ישראלית

34 Comments

גיל 10 ביוני 2011

קרמר, מגלומנים לא לוקחים פסיכולוג לטפל בעצמם אלא שולחים אותו לטפל בהמונים שלא מבינים אותם.

הוא אמנם בן 27 אבל זה לא ממש צעיר לשחקן שמגיע מהתיכונים. ואגב, הוא בכלל לא עובד על משחק פוסט וזה משהו שהיה עוזר לו מאוד בסדרה הזו.

אלעד 10 ביוני 2011

גיל, תחשוב אבל שמגיל 15 כל אמריקה מטפטפת לו שהוא ג'ורדן הבא. ESPN שידרו בשידור חי משחק שלו מהתיכון. במשחק האימון הראשון שלו בקליבלנד כבר התחילו להיות מודאגים כי הוא לא קלע הרבה. במששחק ליגה הראשון שלו כולם נשמו לרווחה כי הוא נתן הצגה. אני זוכר שבמשחק אחד ניתחו את זה שהוא כסס ציפורניים בפסק זמן וישר הדביקו לו תווית של לוזר ( בעונה הראשונה שלו!!). אח"כ חגגו כשהוא סחב את קליבלנד לגמר. אבל זה היה יותר פשוט כי הוא היה אנדרדוג, ואף אחד לא ציפה מהם באמת לזכות. אח"כ הלחצים גברו.
באמת, אני לא סניגור שלו, אבל לא זכור לי ספורטאי שנאלץ לעמוד בכאלו לחצים מהתחלה, וזה עוד לפני שהפך למקצוען, ולא באשמתו. אפשר להבין למה זה עלה לו לראש ולמה הוא נהיה מגלומן, כהגדרתך.

גיל 10 ביוני 2011

אתה מדבר על זה כאילו זה נעשה בצורה חד כיוונית. הוא נהנה מאוד מהמעמד שלו ועשה הכל כדי להגדיל את המגלומניה. להזכיר לך את התוכנית על ההחלטה?

אני מסכים שהוא בסך הכל עומד בלחצים גדולים מאוד כל הקריירה אבל האישיות שלו אגואיסטית ואפשר לראות את זה בהצהרות על הלא חמש, לא שש, לא שבע..וכל הטוויטים שלו בסדרת הגמר.

אלעד 10 ביוני 2011

אני לא אנתח את כל השתלשלות העניינים, אבל ההתחלה הייתה חד-כיוונית לדעתי. אח"כ אני מסכים איתך שמהחד-כיווניות צמחה "מפלצת" והתחילו כל השטויות של ה GLOBAL ICON וכו'. אבל באמת – מגיל 15 הכתירו אותו כטופ 5 של כל הזמנים… זה גובל בהתעללות בילד

גיל 10 ביוני 2011

לא צריך להגזים. הכתירו אותו כשחקן הכי טוב בתיכונים אבל הביג דיל התחיל כשהוא החל לשחק בנבא.

אסף 10 ביוני 2011

אני זוכר כתבת עמוד ב"הארץ" כשהיה בן 16, שהשוותה אותו למייקל ג'ורדן.
מצד שני, אנחנו מדברים על תחילת שנות ה 2000 – כל מי שידע להקפיץ כדור וללעוס מסטיק בו זמנית הוכתר כג'ורדן הבא.

אבי 11 ביוני 2011

תמיר גודמן, ג'ורדן היהודי!

גיל 11 ביוני 2011

יכול להיות, אבל הוא בסך הכל עמד בציפיות הללו בכבוד בשנים הראשונות. אם הלחץ היה הורג אותו הוא לא היה זוכה פעמיים בMVP.

אלעד 11 ביוני 2011

הוא עמד בלחץ כל עוד היה אנדרדוג. לא ידע איך להתמודד איתו כפייבוריט. והרי אומרים שיותר קל להגיע לפיסגה מלשמור עליה

נמו 11 ביוני 2011

מגלומן זו לא הגדרה של גיל, אלא של לברון ג'יימס עצמו. אני לא יודע אם אתה מודע לכך- אבל אשכרה יש לו על הגב קעקוע "chosen 1"
איזה שחצנות, לא יאמן.

קרמר 10 ביוני 2011

גיל – 27 זה עדיין צעיר לשחקן שהגיע מכל מקום. איך אתה יודע שהוא לא עובד על משחק הפוסט שלו?

גיל שלי 10 ביוני 2011

אולי בגלל שאין לו ולו תנועה אחת עם הגב לסל. הוא היה אמור לחגוג על קיד למטה באותיות

דורון קרמר 10 ביוני 2011

להיות חיית לואו פוסט זה סוג של אופי, לא של סנטימטרים או שרירים.

גל ד 13 ביוני 2011

מה?

ג'ו 13 ביוני 2011

זה לא ברור לי. כמה קשה לפתח תנועה עם הגב לסל?

גיל 11 ביוני 2011

אני מסכים שזה עדיין צעיר בגיל, אבל רבאק, הוא כבר 8 שנים בליגה.

גיל שלי 10 ביוני 2011

פסיכולוג לא יכול להחליף אישיות. לברון לא מסוגל להתמודד עם קושי, ואין פסיכולוג בעולם שילמד אותו להתמודד עכשיו. הבעיה היא לא בלברון אלא בנו. הפרדוקס הוא שדווקא בגלל החבילה הפיסית המושלמת שקיבל, לא יצא לו להתמודד עם קושי בגיל צעיר. לכן כיום קשה לו להבין איך זה יכול להיות שיש מכשולים העומדים בדרכו. הגיע הזמן שכולנו נבין שהחיים מורכבים מדי. גם לקבל הכל זו מגבלה. דווקא החבילה הגופנית המושלמת יוצרת אישיות מתאימה.

ירון 10 ביוני 2011

כתבתי כבר בתגובה לפוסט של ד"ר לס, הדבר הכי עצוב כאן הוא שכנראה שאין בין כל עשרות האנשים שמקיפים את ג'יימס (ומתפרנסים ממנו) אפילו אחד שהבחור חשוב לו מספיק ברמה האישית כדי לומר לו את האמת בפנים, גם על חשבון המותג.

אולי אני מגזים, אבל לדעתי התרסקות של המותג הזה (מה שיקרה אם דאלאס יקחו את האליפות בעוד תצוגת נפל שלו), תוביל לחשבון נפש במערכות השיווקיות של הליגה ובכלי התקשורת.

ירון 10 ביוני 2011

ועוד דבר, עניין הגיל לא ממש רלבנטי במקרה הזה, הציפיות ממנו הן (היו?) כל-כך עצומות, עד שקשה לראות תרחיש הגיוני שמביא אותו לעמוד בהן.

מה שיותר גרוע, גרמו לנו (ונראה שגם ללברון בעצמו) להאמין שלא מדובר בכלל בציפיות, אלא בעובדות גמורות שזה רק עניין של זמן עד שיקרו במציאות. מה לעשות, כמו שגיל כתב מעליי, שהמציאות נוטה להיות מורכבת יותר…

שמוליק 11 ביוני 2011

קרמר,אתה לא כותב פוסט על מייק מיצ'ל שנפטר?

מנחם לס 11 ביוני 2011

"ראיתי את האוייב והאוייב הוא אנחנו". במקרה של באזר אתה, דורפן, איציק אלפסי, אברהמי (3 או 4 פעמים), לוינטל, יניב גרנות, ומל לס (3 או 4 פעמים).
אנחנו, המדיה, טמטמנו את לברון, ועדיין מטמטמים אותו. אנחנו גרמנו ללחץ, להופלה, לטרוף. ספורטס אילוסטרייטד התחיל בזה כשהיה בן 14 ותמונתו כיסתה את שער המגזין.

הוא צריך טרפיה? אני לא יודע. אבל הוא נולד לאם לפני שהיתה בת 16. אביו נעלם. האם ניזקקה לסבתא שלה שתעזור, והיא הפכה לאם שנייה. היא ניפטרה כשלברון היה בן 5. בתי אפרת היתה בת 3.5 כשאמה רינה ניפטרה (סיגל היתה בת 6.5). שתיהן זוכרות פרטים שמדהימים אותי עד היום. דאגתי להן ל-PSYCHOTHERAPY מייד ממש אחרי שרינה ניפטרה, ושתיהן ביקשו לדבר עם פסיכולוגית שוב כשהיו TEEN AGERS כי בילדותן הן היו קטנות מדי מכדי להתאבל, והכל היכה בהן שנית כשהיו בנות 12 ו-15. למזמן אשתי גייל הפכה לאם נפלאה מהרגע הראשון והן גדלו להיות נשים נהדרות, אמהות נהדרות, ונשות מקצוע מהטופ במקצוען.

ללברון לא היה דבר מכל זה. אחרי שסבתו ניפטרה, אמו שעבדה בשתי משרות , לא הרוויחה מספיק לשלם את המשכנתא. לברון היה בן 5 כשראה במו עיניו כיצד עיריית עקרון מביאה בולדוזר ומגלחת לו את הבית שהוכרז כ-"אזור מסוכן". אמו והוא (בן 5) גרו בחדרי מדרגות, וישנו בחוץ יותר מפעם ופעמיים. עד גיל 8 (3 שנים!) אמו והוא עברו דירות שכורות 12 פעמים. הוא עבר 7 בתי ספר שונים. בכל מקום להתחיל הכל מחדש. בגיל 8 אימו לא יכולה היתה יותר, ולמזלה מצאה משפחה, פם ופרנק וולקר, שהסכימו לגדל אותו. את אמו ראה רק פעם בשבוע. רק בגיל 14 אמו הרוויחה מספיק לשכור דירה נורמלית והוא עבר חזרה לגור עם אמו, אבל כבר מכתה ח' למד לבשל לו ולאימו, לדאוג הרבה לעצמו. למזלו פרנק היה מאמן כדורסל, ומגיל 11 הוא התחיל לשחק. בגיל 14 הוא כבר היה כוכב כדורסל.

השאר הסטוריה.

אני לא מצדיק שום דבר במגלומניה. אבל לברון עבר ילדות קשה ביותר שרובנו כאן באתר אפילו לא מתארים לעצמנו.

קרמר 11 ביוני 2011

מנחם ציטוט פנטסטי ליום הציטוטים הלאומי אבל לא כל כך רלבנטי. לא נורא, זה בסדר.

השתלשלות העניינים כפי שתיארת, נדמה לי שרק מעצימה את הצורך שלו בטיפול, בלי קשר לכדורסל, אלא בשביל החיים. יכול להיות שבמקרה שלו זה אותו הדבר בדיוק.

יואב ר 11 ביוני 2011

"לברון היה בן 5 כשראה במו עיניו כיצד עיריית עקרון מביאה בולדוזר ומגלחת לו את הבית" – הופך בעיני את "ההחלטה" למוצדקת לא רק בתוצאה (לגור במיאמי ולא בקליבלנד, לקבל שכר יותר גבוה…) אלא גם בדרך (בעיקר הפגיעה בתושבי האזור)

S&M 12 ביוני 2011

מנחם, אתה לא בסדר. עד שגמרתי אומר לתעב את לברון, פתאום לא נוח לי עם עצמי. וואו, חתיכת קורות חיים יש למסכן הזה.
בטח מכונת היחצנות של נייקי לא יכולה להתמודד עם זה שהוא יזדקק לטיפול נפשי. לא פלא שהוא קורס תחת עומס הציפיות.
יהיה מעניין לראות אותו מתמודד במשחק השישי. בעיקר אחרי ההדים של הווידיאו עם וויד על השיעול של נוביצקי.

moby 11 ביוני 2011

למה אנחנו מדברים על שחקן שבסדרה הנוכחית הוא מספר 5-7 בחשיבותו?
צ'נדלר נותן משחקים נהדרים, קיד עושה נפלאות בהגנה, האסלם הצליח לעצור את הגרמני בשני משחקים. בוש הבין את חשיבותו ודופק מספרים יפים וטובים (מול סנטר מצוין). וויד ונוביצקי מתחרים על ה- MVP.
גם אנחנו נגררנו למכונת התדמית והשיווק?.
בלי קשר.
טרי וקיד דאגו להאכיל אותי את המקלדת ולהראות לי שאולי הם לא ידיות כמו פקסון וקר. אבל הם שחקני כדורסל שלמים יותר, טובים יותר, ויש להם את זה, גם כשהשעון יורד מה-7 דקות לרבע האחרון.

חובבן 11 ביוני 2011

מובי, אתה מגזים. הירידות על ג'יימס הם בגלל גודל הציפיות.
באיזה פרמטר בדיוק קיד (שאני מאד אוהב) התקרב אלו בסידרה?

MOBY 12 ביוני 2011

מצטער על האיחור.
קיד שומר על לברון… הוא עוצר אותו ברבע הרביעי (גם הראש)אם הייתי אומר את זה בתחילת הסדרה הייתי חוטף (בצדק) מכל הכיוונים.
קיד עושה משהו שלא מצפים ממנו.
לברון לא עושה מה שמצפים (על פי יכולתו).

גל ד 13 ביוני 2011

כן, בטח, הצוות המקצועי של דאלאס מתייחס ללברון כאל השחקן החמישי בחשיבותו בסדרה כשהם מכינים את ההגנה.

בוא, תעשה טובה. תכתוב "כן, הגזמתי, אני לא יודע מה עבר עלי. אין ספק שההשפעה של לברון גדולה מזו שהמספרים היבשים מספרים, גם אם הוא בכל זאת מאכזב." ואנחנו נשתדל לשכוח שכתבת כאלה שטויות.

דורפן 11 ביוני 2011

מנחם – אני בהחלט מסכים איתך. יש האדרה של הגטו האמריקאי כמצמיח כדורסלני על. אבל האמת היא שארבעת הכדורסלנים הטובים של סדרות הגמר ב-15 השנים האחרונות – ג'ורדן, שאק, קובי ודנקן – הם לא ילדי גטו. הם ממשפחות מאד יציבות וחזקות (למרות שדנקן איבד את אימו לסרטן). ואצל אלו ברמות העל שהם ילדי גטו, לפעמים יש צ'יפ מנטלי – כמו אייברסון. יש כאלו שלא – גארנט ורוז – אבל השפעות ילדות בהחלט ניכרות.

צור שפי 11 ביוני 2011

"פעם הייתי" רחוק מאוד מלהיות הגירסה הקולנועית של "בשבילה גיבורים עפים". הסרט מהווה פיתוח של אחת מעלילות המשנה בספר הנפלא של גוטפרוינד. כשלעצמו הוא סרט סביר אבל לפני שנכנסים אליו צריך למחוק מהזיכרון את הספר וכל מטען של ציפיות שעלול לנבוע ממנו כי אחרת התוצאה תהיה אכזבה.

שי לחג 11 ביוני 2011

ואני לא קונה את כל הסיפור המנטלי. כשדאלאס עוברת להגנה אזורית, לברון לא יכול לעשות כלום. פשוט אי אפשר לשבור אזורית טובה. אם היה לו משחק פוסט זה היה יכול לעזור… הבעיה של מיאמי היא ההתקפה הקבוצתית שלה…

איל 12 ביוני 2011

ואני לא קונה את זה שבשבילה גיבורים עפים הוא ספר נפלא. הספר החלש ביותר של גוטפרוינד עד עכשיו, by far, והקודמים שלו היו מצוינים. ניסה לעשות משהו מגלומני ויצא לו קיטש ישראלי דביק, צפוי ומבאס.

תום א 12 ביוני 2011

תיקון קטן: טרי קיעקע את לוגו סדרת הגמר בקיץ הקודם, לפני שהעונה בכלל התחילה. הקעקוע הזה יהיה אחלה סיפור אם הוא יקח אליפות…

Comments closed