לאן אתה הולך, דירק?

1. זה היה קצת מוזר, אתמול בבוקר. דאלאס היו ביתרון של שלושה פוזשנים, סביב שתי דקות שנותרו לשחק, והנה חלחלה לפתע הידיעה – היא אלופה! למרות שידענו שהיא משחקת בסדרת הגמר, והיא רחוקה רק משחק אחד מאליפות, לא באמת יכולתי לעכל את העובדה הזו עד שהיא תפסה אותי בגרון.

כתבתי גם לעיתון היום, שבדרך כלל שתי דקות אחרונות של משחק NBA לוקחות ברוטו בערך רבע שעה, אדרבא בסדרת גמר של משחק יחסית צמוד. אבל שתי הדקות האחרונות של משחק מספר שש נמשכו שתי דקות בדיוק.

זה לא שמיאמי נכנעה בלי קרב. זה רק לא היה הקרב שחשבנו שתנהל קבוצה שנלחמת בבית נגד, מילולית, כל העולם. חשבתי שיהיה קצת שורט יותר, נואש יותר, מנסה לשרוד יותר. אבל הנואשים היחידים היו אוהדי מכבי, סליחה מיאמי, שעזבו בערך באותו זמן את האולם.

2. גם החגיגות של דאלאס התאימו לאווירה. מה נוביצקי ברח לחדר ההלבשה שניות אחרי שהוא מגשים את חלומו? למה לא להישאר על הפרקט כדי להנות מזה? מה היה דחוף שם? זה נראה כמו אינסטיקנט או הרגל שנוביצקי סיגל לעצמו ב-12 השנים הראשונות שלו בליגה. העונה נגמרת בחודש מאי או יוני ובמשחק האחרון של העונה צועדים בלי שום טקס בישבן אל עבר חדר ההלבשה.

"דירק, ניצחנו", היה נדמה לי ששמעתי את ג'ייסון טרי צועק לעבר גופיה מס' 41 שהתרחקה בגמלוניות אל תוך המסדרון.

3. זה רומנטי מדי, הוליוודי מדי, אבל זה מסר לכל מורה לחינוך גופני, מאמן או כל מי שקשור לספורט: תפתחו את העיניים ותסתכלו על הילדים סביבכם. כשאתם הולכים ברחוב שימו לב לפרטים. תפנו מבט אל עבר מגרש המשחקים.

וכשתראו ילד כזה, שהאינסטיקנט הספורטיבי שלכם יזהה משהו שלא תוכלו להגדיר במילים – תסתכלו על אורך הגפיים, על מספר השערות ברגליים, תשאלו מה הגובה של אמא ואבא. כי גם אתם, ממש כמו הולגר גשווינדר, יכולים לגלות את דירק נוביצקי הבא.

4. דאלאס חיכתה ללברון בצבע לאורך כל הסדרה. הציפוף עליו הפך את החדירה שלו לחצי חדירה עם אופציה אחת בלבד – מסירה. הוצאת הכדור מהידיים שלו וקבלת החלטות של אחרים – ניצחון קטן וקריטי של קרלייל.

והאופציה הזו הגדירה את ג'יימס בסדרה הזו. הוא מסר גם כשצל הרים נדמה כהרים. כשזה קרה ברבע הרביעי ראו באופציה הזו כבריחה מאחריות. בפעמים הבודדות בהן חיפש מגע הוא הסתבך בעבירות תוקף, גם על באריאה. הג'אמפים מהטווחים הבינוניים נראו כאופציה הסבירה, אבל עד כמה שזה יישמע מוזר, יכול להיות שהקבוצה הייתה צריכה לעבוד עבורו יותר. למצוא פתרונות בחסימות או בריווח, עם שימוש במילר ובאדי האוס בשלב הרבה יותר מוקדם.

בהתקפה לקראת הסוף, כשעוד היה משחק, לאורך 6 או 7 פוזשנים דאלאס הלכה לshooter play עבור ג'ייסון טרי, שבוודאי הועתק למחברות ישראליות, כשהאופציה השנייה אם אין קליעה לטרי הייתה פיק אנד רול בינו לנוביצקי. הפתרון ההגנתי של דאלאס לזה היה רופס. ספק חילוף, ספק help and recover. דאלאס הענישה בחדירות, הורידה שניות קריטיות וסחטה עבירות.

בסוף נוביצקי קלע ג'אמפ שצלל כל כך עמוק לתוך הרשת, שהצ'אקה שהרשת שיחררה כשהכדור חדר לתוכה הייתה אביונה של חוטים.

5. קרלייל, קיובן וג'ייסון קיד רמזו באנדרסטייטמנט של ניצחון שלאורך העונה היו חילוקי דעות קשים בין קיד לקרלייל. קיובן אמר שהם הצליחו להתעלות למרות "הנטייה של שחקנים ותיקים לנסות לכפות את צורת המשחק מהניסיון שלהם". קרלייל אמר שאחת הסיבות המרכזיות להצלחה הייתה ש"קיד קיבל את השיטה". את קיד לא שמעתי מתייחס לנושא. אולי רק בכך שהוא אמר שהוותק של השחקנים היה מרכיב קריטי.

בלי לדעת את הפרטים זה נשמע שקרלייל החליט ללכת עם הדרך שלו גם אם זה יעלה לו במאבקי אגו עם שחקן ותיק ומוכח. כן, יכול להיות שמאמן NBA ניצח בקרב אגו מול שחקן שלו. לא משהו שניתן לזלזל בו.

6. מרוב שכולם אוהבים את דאלאס תכף יהיו כמה שישנאו אותה רק כדי להרגיש מיוחדג'ים.

*

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

טרמינל (מאיר אריאל) / יובל בנאי