אכן, מלך העולם

אי יווני, קסיוס קליי, מוחמד עלי, וספר אחד, גדול.

 

קיץ

מי שלא טורח לצפות במהדורת החדשות המקומיות והעולמיות, יכול לחשוב שצלילותו של הים האגאי הוא הפרצוף האמיתי של יוון בקיץ 2011.

אבל אירופה, אולי העולם כולו, נושא עיניו אליה, אולי בעצם משפיל עיניו, כי היא שוכבת על הרצפה הכלכלית העולמית, כדי לראות אם היא תהיה החלק הראשון בדומינו כלכלי עולמי.

לו התכול, החול, והחולין האגאיים היו מכירים את חנה סנש, היו בוודאי לוחשים לאומות העולם: "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם. החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים, תפילת האדם".

היסטוריה

סביב הבריכה במלון באי היווני נשכבות על מיטות השיזוף תיירות פולניות שלא למדו שום שיעור על קלישאות ישראליות על מוצאן או על צורך באינצ'ים מינימליים של בד בתקופת הקיץ.

תיירים מזרח אירופאים הם כבר מזמן לא מחזה נדיר, אבל למי שנשאר ער בלילות הטלוויזיוניים של 1989-1991, כשחומות קרסו ורודנים הודחו, מדובר בסוג של היסטוריה מהלכת, גם אם היא בלונדינית, צרובה מהשמש, ולא לובשת חזייה.

הספר

שבועיים קודם לכן, בצלילות המזגן של קניון שדלתותיו מנחשות את כולם ונפתחות מעצמן, בדוכן עודפים של רשת חנויות ספרים שמוכרת בחנויותיה, מלבד ספרים, גם פאזלים, משחקי קופסה, ודיסקים עם הופעות של "כוכבי ילדים", מצאתי, 20 ש"ח החתיכה, את ספרו של דייויד רמניק, עורך המגזין הניו יורקר, על מוחמד עלי, "מלך העולם" (בתרגומו המחכים של ירון בן עמי).

לומר שזה ספר על ספורט יעליב את הרוזן דה קוברטאן. לומר שזה ספר על כתיבה יעליב את יוהאן גוטנברג, ממציא הדפוס. לומר שזה ספר על היסטוריה יעליב את יוספוס פלביוס. לומר שזה ספר על עיתונאות יעליב את ג'וזף פוליצר. אפשר פשוט לומר שזה ספר חובה למי שמתעניין באחד התחומים האלה.

הודעה

לכל מי שגדל כמוני בשנות השמונים וחי בתחושה אקזיסטנציאלית שהוא הוא העשור המשמעותי של המאה העשרים רק בגלל שהיינו סוף סוף מבוגרים מספיק להבין מה קורה סביבנו, יש לי הודעה שמחה ועצובה כאחד. לו הייתם גדלים בשנות השישים בארה"ב הייתם יכולים לומר את המשפט הזה והוא באמת היה נכון. מצד שני הייתם מבוגרים בעשרים שנה היום.

זיווג

לחשוב מה היה קורה לו וילמה רודולף, האצנית האמריקאית האגדית, הייתה נענית לחיזוריו של עלי, אז קסיוס קליי, באולימפיאדת רומא ב 1960. לחשוב על הספורטאי האימתני שיכול היה להיוולד מהזיווג הזה. שלא לדבר על כך שאולי רודולף הייתה מסיחה את דעתו של קליי מ"אומת האיסלאם" וכל החרא הזה.

אבל רודולף הייתה מאורסת לאצן אחר. ולאחר האולימפיאדה, בה זכתה בשלוש מדליות זהב, כשבאה מטנסי לבקר את קליי בלואיוויל והשתתפה איתו בתהלוכת ניצחון, התעקש מי שקרא לעצמו בכל הזדמנות "הגדול מכולם", שרודולף תעמוד לידו בקאדילק הפתוחה והכריז "היא הגדולה מכולן".

מועצות עיר

בשנת 1978, מועצת העיר לואיוויל, קנטקי, עיר הולדתו של קליי, החליטה לשנות את שמו של רחוב וולנוט לשדרות מוחמד עלי. ברוב של שישה נגד חמישה.

פחד

אפשר לסלוד מהזהות הפוליטית בה בחר עלי. אבל כמו שציין מספר פעמים רונן דורפן, ספורטאי על עם מודעות פוליטית הוא מחזה שלא ניתן לראות היום. סביבנו שממה של קלישאות הנתונה כולה לספונסר, ליחסי הציבור, לחוזה הבא, לבורות, לחוסר האכפתיות. האם ניתן לדמיין ספורטאי שהשירות החשאי של מדינתו יאזין לשיחות הטלפון שלו, כמו שהאזין ה FBI לשיחות בין מרטין לותר קינג למוחמד עלי?

כשאני קורא על סרבני מצפון המסרבים לשרת בצבא הישראלי, הטוקבקיסט העצבני אצלי מתעורר. איך הם לא מתביישים, איך הם לא מבינים, איך הם מצטרפים אל אלה, שונאינו. אין בי גרם של סנטימנט אליהם. אין בי חלקיק של הבנה. בוז, טינה, תיעוב, הם חלק מהרפרטואר המחשבתי שלי באותם רגעים.

ואז אני קורא על מוחמד עלי, השחור, המוסלמי, שסרב להתגייס לצבא האמריקאי שנלחם בוויטנאם. לא משהו שלא ידעתי. אבל אז נכנסים הפרטים. ובמרחק של שנים, כל מי שאוהב, או לא אוהב, את ריחו של הנפלאם על הבוקר, יודע עד כמה המלחמה הזו הייתה אווילית ומיותרת. ונכון שעלי, שתחילה לא עבר את המבדקים המינמליים של הצבא וקיבל 78 במבחן IQ ("תמיד טענתי שאני הגדול מכולם, לא החכם מכולם"), עד שהורידו את הרף בגלל הצורך בגיוסים נוספים, הצהיר בלשכת הגיוס שהוא פטור מגיוס עקב היותו "כוהן דת מוסלמי". והוא שילם מחיר כבד על סירובו, בעיקר בכסף ופופולריות. וגם אז היו אימהות של חיילים שצרחו עליו שבנם משרת שם בעוד שהוא נהנה כאן.

ואני שואל את עצמי, בפחד, באימה, אם מוחמד עלי צדק בסירובו להתגייס, ממניעים אגואיסטיים או עקרוניים, מה אם הסרבנים הישראליים צודקים? ואני יודע, כן, מצבנו, והשכנים שלנו וכל החרא הזה. אבל מה אם הם צודקים?

טראש טוק

האם אתם יכולים לדמיין לעצמכם ספורטאי בימינו שיארגן אוטובוס, יעמיס עליו את הפמליה שלו ונספחים אחרים, יכתוב על דפנותיו שהוא "הגדול מכולם" ועוד שלל מחמאות, ולפני משחק או קרב עם יריבו ייסע מאות קילומטרים לביתו של היריב כדי להעיר אותו באמצע הלילה כדי לספר לו מה הוא עומד לעשות לו. כדי להתגרות בו, להוציאו משיווי משקל, לשחק את דמות הברברן הקולני, המשוגע. זה מה שעשה קליי/עלי לסוני ליסטון לפני שנישל אותו מתואר אלוף העולם.

הזירה המרכזית

אם אתם מצקצקים אל מול גילויי השחיתות בכדורגל הישראלי המעאפן, לשונכם תידבק לחיכם אחרי שתקראו על השליטה המוחלטת של המאפיה בענף האיגרוף במשך עשרות שנים. שליטה במתאגרפים, בתוצאות, בסיבוב בו תתרחש הנפילה. בסירחון הכללי שנדף מהענף הזה, תומר סיני לא היה זוכה להחזיק את הדלי בו המתאגרפים היו יורקים בין הסיבובים. עד שהגיע עלי שנשלט על ידי קיצונים איסלאמיים שהשתלטו על סדר היום שלו.

עמוס X

קסיוס קליי, יום אחד לאחר שזכה באליפות העולם לאחר שסוני ליסטון סרב לקום מהשרפרף שלו לאחר הסיבוב השישי בטענה שהכתף שלו הורגת אותו, הפך למוחמד עלי ונחשף הקשר שלו עם "אומת האיסלאם" ומנהיגה הקיצוני אלייג'ה מוחמד.

מלקולם X, בכיר בארגון שלאחר מכן הסתכסך עם אלייג'ה מוחמד וכנראה אף נרצח בהוראתו, אמר לאחר הקרב: "ג'קי רובינסון היה גיבור של הלבנים. העיתונות הלבנה רצתה שמוחמד עלי יפסיד. הם רצו שיפסיד משום שהוא מוסלמי". הוא כנראה צדק, לפחות חלקית. אבל אני קראתי את המשפט הזה ועלתה מולי דמותו של עמוס לוזון.

טיפ למאמנים

אני תמיד קורא בראיונות עם כדורגלנים ישראלים שמעידים שעקב חתונתם, גם בגיל 22, הם התבגרו ויש להם "יותר שקט". אני לרוב מגחך מול האימרות האלה. נישואים, ילדים, משכנתא, שקט? יה רייט.

אבל אנג'לו דאנדי, מאמנו של עלי, אמר, שנים לאחר מכן, על המרת הדת של חניכו: "דבר אחד שלא מתעסקים איתו אצל מתאגרף זה הדת שלו וחיי האהבה שלו. לא מתעסקים עם אף אחד מהם. איך לתת מכה שמאלית – יותר טוב להיצמד לדברים האלה".

פמיניזם

בביקורו באפריקה עלי התלוצץ עם הכתבים שליוו אותו, וסיפר שהגיע לאפריקה על מנת למצוא ארבע רעיות: "אחת לצחצח את נעליו, אחת להאכיל אותו ענבים, אחת לעסות בשמן את שריריו ואחת שיקראו לה Peaches".

תקשורת

הקרב השני שלו מול סוני ליסטון נערך במיין, בעיירה שכוחת אל. מחוץ לאולם חיכו שליחים של חברת ווסטרן יוניון, כן, אלה שמעבירים כסף, שהיו אמורים לשדר משם כתבות. סוכנות ידיעות אחרת שכרה את ארבעת האצנים המהירים ביותר של מכללה מקומית כדי שיעבירו את הכתבות מהזירה אל הקראוונים של ווסטרן יוניון.

הרמתי את מכשיר האנדרואיד שלי כדי לבדוק אם יש לי הודעות חדשות במייל.

רמניק מספר על עיתונאים מיתולוגיים, מעיתונים יומיים, על החדות שלהם, התשוקה, הרצון לספר סיפור, אבל גם על הבורות, הלעג, הדעות קדומות והסקת המסקנות הנחפזת מדיי.

אבל גם, וכאן קינאתי ואבלי על עולם מגזיני שעבר ולא ישוב עוד, ואף על פי שמעולם לא נמניתי עם קוראיהם, ריחם עולה באפי, עם שמותיהם, והם כלל וכלל לא מגזינים של ספורט דווקא, ששלחו נציגים לסקר את הקרבות – הארפר'ס באזאר, אסקווייר, ואניטי פייר. ונזכרתי באורי שרצקי ו"שם המשחק" ז"ל. 

צילום

כך תיאר הצלם הצעיר של ספורט'ס אילוסטרייטד, ניל לייפר, את הרגע בו הנציח את עלי מעל ליסטון בתמונה המפורסמת בה, כך אומר רמניק, עלי עומד מעליו "זועם ויפה". זה הדימוי ששרד מן הקרב הזה והיה הדימוי המתמשך ביותר של עלי בזירה:

"איגרוף, מבחינת הצלם, הוא עניין של ציפייה. עם הרוליפלקס ואורות הפלש היה לך צילום אחד ואחד כך היית מותח וממתין שלוש עד חמש שניות עד שהאור ייטען. עוד לא הייתה סופר טכנולוגיה אבל אפילו בימי עלי המוקדמים המצב של הצלם היה יותר טוב ממה שהיה שנים לאחר מכן. מסביב לזירה היו שלושה חבלים, לא ארבעה. היו פחות אורות, היה לך רקע שחור. לא היו פרסומות על וילון הזירה. אנשים עישנו אז היה לך ערפל דרמטי. פשוט הייתי במקום הנכון. ברגע שצילמתי את התמונה ידעתי שזה מושלם. חוץ מדבר אחד. הם לקחו תמונה אחרת לתמונת השער ובתמונות שלי השתמשו בכתבה בפנים".

פרופורציה

פלויד פאטרסון, אלוף עולם לשעבר שיצא נגד עלי וניסה לשוות לקרב ביניהם מפגש של הנוצרי הטוב נגד המוסלמי הרע, ונמחץ בסופו של דבר על ידי עלי, העיד בזקנתו בפני דייויד רמניק: "אהבתי את עלי. בסופו של דבר ראיתי שאני מתאגרף והוא היסטוריה".

פרופורציה 2

"אבא, יש לי קקי", נשמעה זעקה בעברית מבריכת הפעוטות.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

דה באזר בפייסבוק

נהר של דמעות
יותר חכם מכולנו / דרור רייכר

27 Comments

אדם 27 ביוני 2011

א. אחלה פוסט.
ב. ברור שהסרבנים צודקים.
ג. מדהים שעלי הגדול מכולם למרות שלא יכול היה להתחרות בשנות השיא שלו, מגיל 25 עד 29 (?).
ב. הקרב הגדול ביותר שעלי השתתף בו הוא דווקא קרב שהפסיד בו – לג'ו פרייזר, מגיבורי ילדותי, ב-1971.

נעל קרועה 2 ביולי 2011

בטח ,למה למות בהגנה על המדינה,כשיש מתנחל ששומר עליך בלילה?

גיל 27 ביוני 2011

פוסט מצוין, אבל על דבר אחד אנחנו חלוקים: שנות ה70 היו הגדולות ביותר מבחינה תרבותית. מבחינת להקות, זמרים וקולנוע אין על העשור הזה.

צור שפי 28 ביוני 2011

גיל – קח עוד עשור אחורה, או למעשה חצי עשור. הביטלס מתפרקים ב-1970 וזה אומר שאין דרך שבעולם שהסבנטיז טובות מהסיקסטיז. וודסטוק זה 1968, סרג'נט פפר 1967. יחד עם זה בחצי הראשון של הסבנטיז עדיין יש תופעות אדירות כמו לד זפלין ופינק פלויד בשיאם, שני החלקים הראשונים של "הסנדק" ועוד. לתמצת – מבחינתי השנים בהא' הידיעה הן 65-75. אח"כ הכל הופך להיות דיסקו ונצנצים.

איל 1 ביולי 2011

אני עם גיל לגמרי. בסיקטיז זרעו את הזרעים. בסבנטיז זה הבשיל וטרם נרקב. שנים מדהימות.

בני תבורי 27 ביוני 2011

קרמר, האייטיז? ביג אין ג'אפאן וכאלה? תשמור אלוהים…

דורון קרמר 27 ביוני 2011

ולנשק את הילית שולמן על רקע careless whisper הרגיש ביג אין יזראעל.

שמוליק 27 ביוני 2011

קרמר,ליאור לוי פרש,ותראה מה הוא אומר עליך בראיון הפרישה:
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4083089,00.html

והשחקנים שהכי קשה היה לשמור עליהם?
"גוני יזרעאלי ושמוליק ברנר הם סיוט בתור מתקיפים, גם מול דורון קרמר היה לי קשה".

דורון קרמר 27 ביוני 2011

שמוליק, תמיד אמרתי שליאור לוי היה שחקן חכם ובן אדם שידע לזהות דקויות.

מנחם לס 27 ביוני 2011

אני הכרתי את קסיוס קליי אישית. בשנת 1961, עוד כשגר בלואיוויל, ולי היה חבר בת גלימי שלמד שם, התקשרתי אליו ודברתי איתו. הוא רק הצהיר על עצמו כמקצועני. שנים אח"כ במסיבות העתונאים אחרי קרבותיו (הייתי בשלושה קרבות) הייתי מרים יד לשאול והוא היה תמיד מגיב שכולם ישמעו "דיס איז מיי פרנד פרום דה הולי לנד". הוא שאל אותי פעם אם זה נכון שבמזרח התיכון ישנן הנשים היפות בעולם בגלל שהן שותות שמן זית ואוכלות תמרים וחרובים (CHEROBS)

החסידה 27 ביוני 2011

תגיד לו שבמזרח התיכון יש את החסידות הכי יפות

איתן בקרמן 27 ביוני 2011

מרשים, מנחם… אתה יכול לספר עוד על המפגשים איתו?

מתן 27 ביוני 2011

בשבת,הקרב על התואר העולמי במשקל כבד:

דייויד היי נגד ולדימיר קליצ'קו
http://www.youtube.com/watch?v=K1JGf4ZfdyA&feature=related

שי הדור הבא 27 ביוני 2011

אין עוד אנשים כאלה.

תודה על הסיפורים וההשראה.

גלן 27 ביוני 2011

1. אמת היסטוריה אבל בודאי לא המתאגרף הגדול בכלם. אין מישהו רציני בתחום שחושב כך. יש המסמנים אותו כשלישי בטיבו. אני עם אלו שרואים בו כרבעי.
והכל שטויות ונאו ליברליזם במיטבו כלומר להתעלם ממה שכואב ממה שמציק. זה עלי הטוב היפה המצפוניסט. ואולי שכחתם את זה שנתן לגיטימציה למובוטו סהסהקו ופרדנינד מרקוס. הראשון התייחס לשחורים יותר גרוע מהאמריקאים והשני גם כן התעמר בעמו. ולכן המצפון שלו פגום פגום ופגום. זה של מייקל גודאן והאחרים טוב ממנו. זה רק הרעב לאידיאולוגיה באשר היא (ממאו לטרוצקי ובחזרה) שגורם לכם לראות בו איזה איש מצפון.

דורון קרמר 27 ביוני 2011

נדמה לי שרואים בו איש מצפון ביחס לספורטאים אחרים. אף אחד לא השווה אותו לאמא תרזה או ל MLK אבל כספורטאי הוא בהחלט נקט עמדה. טובה או רעה זה כבר עיני המתבונן וכו'.

גלן 27 ביוני 2011

מייקל גורדן…

איתן בקרמן 27 ביוני 2011

הנה דוגמא לאדם שהיה יכול להפוך את העולם, אבל העדיף להמר ולזיין. וחלאס עם הדמגוגיה, שנתחיל לספר איפה ומה עשה השלטון הלבן של ארה"ב בשנות השבעים?

גלן 27 ביוני 2011

טוב, כמובן שנאלצתי לפתוח מילון ולראות מה זה דמגוגיה. ובכל זאת אסביר בניחותא-אולי גורדן לא עשה הרבה (ומה בדיוק חשבת שזה יעשה?) אבל לפחות הוא גרם לא גרם נזק. אמריקה בשנות ה70- בדיוק. הקרב של עלי בזאיר היה נפלא לאמריקה שלפני גימי קרטר, זאת שתמכה ברוצח ובמשטרו במסגרת המלחמה הקרה. אותו איש שהיה יוצא למסעות קניות ראוותנים בפריז לאחר שרצח והתעלל כשהוא משכיר את הקונקורד והשאיר את עמו לעוני. אז האמת קשה. זה מותר . וקריאות "דמגוגיה" (חשבתי שזה פאסה כבר בישראל אבל כנראה שאני לא מעורה) זה בדרך כלל שדברים לא קרו או למשל הם לא היו ידועים. עלי וכמובן דון קינג רצו 5 מליונים זה הכל . לא יותר ולא פחות. והם ידעו הכל ועברו ממצורע אחד לאחר. מה שכן בטוח שעל זה רמניק לא יכתוב ספר. הוא נעצר בשלב הרומנטי האהוב על הליברלים פה. לא בשלב המסכם.

מאשקה 27 ביוני 2011

אחלה פוסט קרמר – תודה

דורון קרמר 27 ביוני 2011

חן חן

דחילו ורחימו 27 ביוני 2011

איזה עיתון בריטי עשה פעם את אחת הרשימות האלה שעושים מידי פעם, על צילומי ספורט. הנה הצילום שזכה במקום הראשון בהיסטוריה – גם של לייפר.

http://www.life.com/static/ugc/822/ugc1047822/watermarkcomp.jpg

את הדברים שציטטת בפוסט הוא לדעתי אמר על התמונה הזאת.

דורון קרמר 27 ביוני 2011

התמונה שנתת בלינק מצוינת אבל מזל שלדה באזר יש עורך שהוסיף את התמונה של עלי מעל ליסטון. אגב בגלל שעלי ניגש אליו בצורה הזו, הספירה החלה מאוחר וליסטון יטען מאוחר שהוא נשדד בגלל הספירה הזו.

הופ 27 ביוני 2011

נהדר.
ספורטאי שנוקט עמדה, בטח דיסידנטית, ישלם מחיר מיידי אך בתמורה ייכנס להיסטוריה. משתלם? רק למי שיודע לסבול בידוד ולדחות סיפוקים. וכאלה הולכים ומתמעטים.

קרקו 28 ביוני 2011

קרמק – שיחוק!

קרקו 28 ביוני 2011

קרמר.

איל 1 ביולי 2011

יפה מאד!

Comments closed