עוד סדרה כזו ואיבדנו – על משחק 4

למה הסדרה בין מכבי ת"א לפנאתינקוס לא עושה חשק לעוד, כמה זה 1+1 של פובליציסטים, ממה נעלב קלאת'יס, מי השופט שיבין את נפש הגבוהים ואיך חוסכים מאות דולרים בשיחת טלפון אחת.

 

 

1. הסדרה.
בעד מכבי ת"א, נגד מכבי ת"א, נציגי האו"ם. זה לא משנה בכלל. הסדרה הזו מרתקת. הימצאותה של הנציגה המקומית היא גורם מחולל בהתעסקותנו איתה. זה מרגיש שגדלנו עם הסדרה הזו עוד כשהייתה בשא"ש. ליווינו אותה, ראינו אותה מתפתחת מול עינינו. היא זרקה אותנו למעלה והנחיתה אותנו למטה. לא רגשית. אלא דרמתית ומקצועית. והיא תכף מסתיימת. עוף (הביתה) גוזל.

בימים בהם הסדרה משוחקת היא הדומיננטית בהכתבת הלו"ז. היא "שקט בבית" גם אם הילד צורח, הסלולרי מצלצל והשיהאב 3 נוחת בשכונה. היא בית ספר משודר של התנהלות קבוצת כדורסל בתוך סדרה, של טיפול מנטלי, טקטי, פיזי ותקשורתי. מלבד האוהדים, היא חומר לימודי עבור שחקנים, עם ספציפיקציה על שחקנים בתפקיד שלהם, עבור מאמנים המריירים על הסיטואציה בה נמצאים אוברדוביץ' ובלאט, ומפנטזים איזה מהלך היו עושים במקומם, מאמני כושר המחפשים פיקים של כוח וכושר, מאמנים מנטליים המחפשים התפרקויות והתעלויות, פיזיותרפיסטים המחפשים טיפול בפציעות. הסדרה הזו היא שיחת עקוב אחריי מתמשכת.

אם הסדרה הזו הייתה בחורה שהיינו רוצים להרשים על ידי ציטוט מאלתרמן בוודאי היינו משתמשים במקדונלד'ס של ציטוטי אלתרמן והיינו אומרים עליה שיש יפות ממנה אך אין יפה כמוה, אבל איזו בחורה היום מתרשמת מאלתרמן. עוד ציטוט כזה ואבדנו. הסדרה הזו לא עושה חשק לעוד מהסיבה הפשוטה שאם יהיו עוד כמוה, היא כבר לא תהיה מיוחדת. עוד סדרה כזו ואיבדנו. את השינוי המתוק והמזעזע שהיא עשתה לנו בשיגרה.

2. הכותבים.
סדרות כאלה מספקות לא מעט טקסטים בעיתונות הכתובה וגם ברשת (עוד קוראים לאינטרנט רשת?). כל טקסט דטרמיניסטי חטף דאנק על הפרצוף במשחק שאחריו.

העניין הזה קצת מסובך. כותבים צריכים תזה. הם צריכים לבלוט, להשאיר חותם, להיות דיבור בטוקבקים, להיות שעשוע אינטלקטואלי או פרובוקציה לעומתית. זה גורם להרבה נפילות. לא מעט כותבים משוכנעים שה 1+1 שהם עושים יהיה שווה 2. זה לא עובד ככה. למציאות יש מחשבון אחר.

יש הרבה רגעים בכל משחק שנראים באותו רגע נורא משמעותיים. נורא מפתה להפציץ את המקלדת באותם רגעים, להסיק מסקנות, לתבן תובנות, להגדיר אופי שייקבע תודעה ציבורית, לעצב תדמית שהקשר שלה למציאות רופף, לאפיין קריירות שלמות מבלי להתרחק טיפה, ולקבל פרספקטיבת זמן. לרוב, העוגה הזו לא יוצאת אפויה.

3. העלבון.
רגע כזה למשל הוא השלשה הראשונה של קלאת'יס, שהייתה אחת הסיבות להתקפלות ההגנתית של מכבי ת"א. עד שהיא נכנסה, קלאת'יס היה כל כך חסר ביטחון בקליעה, שעם כל החטאה שלו, השומר שלו, בדרך כלל לנגפורד, הלך עוד צעד אחורה, עד שכמעט התיישב בשורה הראשונה ליד בני גנץ (ימי משה דיין חזרו?).

הטקטיקה הזו לא נבעה בגלל שמאמני מכבי לא חשבו שהוא יכול לקלוע, אלא בגלל שהם הימרו על המשך חוסר הביטחון שלו. לרגע היה נדמה שמוטי ארואסטי חזר להיכל. אבל העלבון היה גדול מדיי. המרחק שנתנו לו הפך, עם ההסתגרות בצבע, לאופציה מיידית ולעיתים יחידה בהתקפה של פאו. הוא היה חייב לזרוק כדי לשמור על האינטגריטי שלו כשחקן כדורסל. ועוד משחקן שקליעה מהשלוש היא חלק מהרפרטואר שלו, בלי קשר לאחוזים שלו לאחרונה, או העונה. כשזה נכנס משהו השתחרר בו. אלו היו חדשות רעות למכבי. כשהשלשה השנייה שלו נכנסה אפשר היה להכריז רשמית על שינוי קונספציה.

4. הפטרון.
נפשו של הביג מן מורכבת. לעיתים רגישה, לעיתים מופנמת, לעיתים אקסהביסיוניסטית. הם כל הזמן שומעים, לא משנה כמה זיעה יגירו, שלא הם אלה שבסופו של דבר מכריעים משחקים, אלא רק הגארדים. ויש את העניין הזה עם השופטים.

נדמה לי שרוב השופטים שיחקו כדורסל בילדותם ובנערותם, כנראה אפילו במועדוני כדורסל, עד שלקחו פנייה למקום שחשבו שיוכלו להישאר במשחק מזווית אחרת שלו.
הקביעה הזו לא מגובה סטטיסטית אבל נדמה לי שמרבית השופטים, כששיחקו, שיחקו בתור גארדים. וכך, דרך הזיכרון השרירי והתחושתי שלהם, הם חווים א המשחק. לא משנה כמה השתלמויות הם יעברו, כמה תדריכי וידאו, הם לא באמת ידעו איך זה מרגיש לתפוס עמדה, להחזיק את השומר, לעלות לסל כשנתלים עליך, לפחד להוריד את הכדור לרצפה, כשאתה מודע כל הזמן להימצאותם של גארדים שרוצים לחטוף לך את הכדור, לקבל כל הזמן מכות קטנות וגדולות שלא נשרקות רק כי אתה גבוה וחזק, להיות לעיתים חסר שליטה על הגוף הגדול שלך, חוסר שליטה שמתפרש אצלם כאגרסיביות יתר.

בפנטזיות הביזאריות שלי אני הופך לשופט כדורסל שהופך להיות הפטרון עם המשרוקית של עמדות ארבע וחמש. שורק לכל גארד שמציק להם. נותן להם קרדיט על כל מה שמתפרש אצל שופטים אמיתיים כהפרה.

ליבי יוצא אל סופוקליס סחורציאניטיס.

5. בלי דצ"ך עד"ש באח"ב 
משחק מספר חמש יוצא ממש לפני ליל הסדר. אנא – תחסכו מאיתנו – בלי השוואות על יציאת מצרים, בלי הצהרות על "לשמח את עם ישראל סביב שולחן הסדר" וכל החרא הזה.

6. שיחת הטלפון

יום חמישי, יום המשחק, שעה 14:00, האצבע כבר הייתה מוכנה ללחוץ SUBMIT.

באתר היורוליג נותרו כרטיסים לפיינל פור באיסטנבול ב 750 לירות טורקיות לכרטיס. השימוש בלירות טורקיות הוא ה default של האתר. מאוד ידידותי למשתמש הטורקי. בכל מקרה, עניין של 420$ לכרטיס. 1500 לירות טורקיות עמדו על הכף. 840$. כבר ראיתי את הרווחים. אמצא שני סאקרים צהובים, לחוצי פיינל פור עם ארנקים המחכים להתרוקן כמו שלפוחית רגיזה, ולאחר משא ומתן קר רוח אכפיל את ההשקעה.

אולי כדאי שאתקשר לאשתי.

אני: את שומעת…
היא: אתה לא ביזנס מן.
אני: שתיקה. כחכוח בגרון.
היא: נגד מי הם משחקים היום?
אני: קבוצה מיוון.
היא: הם טובים?
אני: הם האלופים אבל הפסידו למכבי בשני המשחקים האחרונים.
היא: כמה עולה כרטיס?
אני: 200$.
היא: חכה לערב.
אני: אבל…
היא: שתיקה. כחכוח בגרון.

לא התאפקתי. מילאתי ווינר.

דייויד בלו – אנדר/אובר 10 נקודות.
אני: אובר.
הוא: אנדר.

מייק באטיסט – אנדר/אובר 6 ריבאונד.
אני: אובר.
הוא: אנדר.

דיאמנטידיס/אוחיון +3.
אני: דיאמנטידיס.
הוא: אוחיון.

מכבי ת"א/פנאתיניקוס +1.
אני: מכבי ת"א.
הם: שתיקה. כחכוח בגרון.

ואגב, יוגב בינתיים שחקן בינוני
משל זן בודהיסטי

21 Comments

תומר חרוב 31 במרץ 2012

אם יש משהו שבאמת שווה בסדרה הזו זה שחזרת לכתוב.
אני לא מבין את פשר ההפסקה עד יום חמישי הבא, מי עושה שבוע הפסקה בסדרה?
הרגת אותי עם השקעת הספסרות שלך.

הופמן 31 במרץ 2012

+1
אני אהבתי במיוחד את "מקדונלד'ס של ציטוטי אלתרמן". וגם את "לתבן תובנות", ובכלל כל הפסקה על כותבי הספורט.

אפריים 31 במרץ 2012

מצטרף לתומר.

MOBY 31 במרץ 2012

מעולה

מאשקה 31 במרץ 2012

קרמר פוסט נהדר.
במיוחד ציטוט אלתרמן על כל השחקנים הזרים של מכב ת"א.
הרכבת הצהובה ממשיכה לנוע, גילה אדערי נשארה בבית.

בני תבורי 31 במרץ 2012

פסקה 4 הדליקה לי תובנה. אף פעם לא חשבתי אפילו משהו שדומה לכך. החלטות של שופט ספורט, כך מסתבר, הן סך הכל של חייו.

קורא אדוק 31 במרץ 2012

פשוט מעולה

איתן בקרמן 31 במרץ 2012

כתיבה דה בסט. הקטע על השופטים הגארדים הוא הברקה. אני מציע את יניב גרין לשיפוט.

אלעד ב. 31 במרץ 2012

תכל'ס…סעיף 4 זו הברקה של פעם בכמה שנים! אהבתי…

דורון 31 במרץ 2012

ישפוט עופר פליישר לאלתר, ויתקן עוולות של שנים.

תודה קרמר.

נינו 31 במרץ 2012

כל מילה – בונבוניירה.
ובסוף הזכרת לי את הטור שכתבת פעם ל"שם המשחק" על וויליאם צ'נדלר. מזל שהפעם זה היה רק בווינר

מיכאל 31 במרץ 2012

פוסט מבריק. גם אני בתחושה שסופו מקבל התייחסות של בריון שכונתי ולא של שחקן כדורסל

מנחם לס 31 במרץ 2012

דורון, אני מכניס את הפוסט לאתר שלי, כמובן עם קרדיט מלט לך ולדהבאזר

דורון קרמר 31 במרץ 2012

בשמחה.

אלעד ב. 31 במרץ 2012

אני חושב שמחמאה כזו ממנחם זה הטופ!

איתן 31 במרץ 2012

מצטרף לכל המחמאות דורון, פוסט נהדר.
וגם 2 שאלות: כאחד, שלא כמו כותבים אחרים מכיר את המשחק על גופו, איך אתה מסביר את הספסול של יוגב ברבע האחרון? וזה של פאפאלוקס לכל אורך העונה?

דורון קרמר 31 במרץ 2012

תודה איתן.
אני לא באמת יודע לגביי שניהם. אני בטוח שלבלאט יש רשימה של סיבות שהוא לא הלך עם פאפאלוקאס לאורך כל העונה אבל הוא לא יביע את זה ציבורית ובצדק.
לגביי הרבע האחרון – יכול להיות שזה עד כדי כך פשוט ואין סיבות נסתרות – אלה האנשים שהוא החליט שינצחו לו את המשחק. השלשה של מאלט נכנסה, זה נראה כמו חילוף משנה מומנטום וכשהמומנטום אבד הוא ניסה להאריך אותו. זה באמת מסקרן ומרתק לדעת אבל לך תדע.

גיא זהר 1 באפריל 2012

מה שיותר הכעיס היתה התגובה של בלאט לשלשה של פאפאלוקס שהיתה לגיטימית לגמרי ובוודאי חלק מהרפרטואר שלו למרות שהוא לא קלעי שלשות גדול. ועדיין, עם כל הכבוד אי אפשר לשחק ללא רכז (מבוגר אחראי), במיוחד בקבוצה שכונתית כמו מכבי

martzianno 1 באפריל 2012

מ-ע-ו-ל-ה!

יואב 1 באפריל 2012

נהדר.

סלטיקס מניו דלהי 2 באפריל 2012

בתור אחד שחטף מקרמר כמה וכמה מרפקים לשיניים אני יכול לאמר שסעיף 4 מדוייק ונכון ולהוסיף שאין לקרמר מה להתלונן כי הוא היה אחד המרביצים האלגנטיים (השופטים שעליהם הוא מתלונן לא ראו או שהעלימו עין עקב מעמדו בליגה הלאומית) והמכאיבים ביותר!

Comments closed