ללא מזל, שור

אלופת העולם בכדורגל, אימפריה בכדורסל, טניס, אופניים, כדוריד. אבל הענף בו צריך לנעוץ סכינים בשוורים מותשים הוא התגלמות בהמית של תאבי דם.

1. לא מעט פעמים חשבתי שאלה שמעלים לפייסבוק תמונות של חיות שעברו התעללות הם טרחנים מעכירי מצב רוח המלכלכים לי את הקיר.

2. ערוצי הטלוויזיה הספרדית במלון המדרידאי לא חוסכים בתמונות הזוועה המגיעות מסוריה. אם בארץ תמונות הילדים מפוקסלות ולמרות שאתה מנסה לא לדמיין את מה שמנסים להסתיר ממך, אתה בכל זאת מדמיין מה מתחבא מאחורי הפיקסלים, כאן אין לאן לברוח. ילדים מתים. בערימות. מורמים לקלוז אפ של הצלם, שיראה העולם. נראים כאילו הם ישנים, וצרחות אביהם שעומד מעליהם לא מעירות אותם. "בוקר טוב, חמודים".

מי יתנני כיסוי עיניים.

3. כמו של הסוסים בזירת "קרבות השוורים" בלאס ונטאס. איצטדיון נאה, רוח נעימה של סוף מאי, וזעקת השור הנלחם על חייו, כי חייב, השור.

הנה הוא, נכנס לזירה גאה, (ולפני שנכנס משקלו נישא על שלט גדול במרכז הזירה המטופחת), אלפי תיירים ומקומיים באו לחזות בו, גם בתו של המלך, הנסיכה הלנה, ביציע. והוא, חסר מודעות היסטורית לגורל הצפוי לו. עוד כמה דקות, לאחר שיתשו כוחותיו, הוא ימות בנעיצת סכין ארוכה בעורפו. יקרוס, כושל, אל רגליים מכוסות בגרביים בצבע ורוד ומכנסיים מנצנצות. עיניו פעורות, מהפער בין הגאווה למוות הפומבי שלו. ממלך האחו לבהמה מושפלת בפני אלפי עיניים לא מכוסות.

4. זה לא באמת "קרבות שוורים". אין כאן שום קרב אלא המתה ממושכת. אונס קבוצתי המנצל את מקומות התורפה של חיה תמימה.

שישה סיבובים, שישה פרים. תחילה מריצים אותו, מעצבנים אותו, אחר כך שני רוכבים על סוסים עם חנית ארוכה משפדים אותו, לרוכבים אסור להיכנס למעגל הפנימי, בכל זאת צריך להקשות עליהם או למשוך קצת זמן, והסוסים מכוסי עיניים ומוגנים במגנים, אחרת היו בורחים. מי לא היה בורח?

כל האסתטיקה מסביב, כל האסטתיקה בעולם, לא יכולה להסתיר את מה שקורה בזירה.

נדמה שאלה שמוחאים כפיים לביצועים של הפחדן שעומד במרכז הזירה עם הכובע המצחיק גם מכוסי עיניים. אחרת, איך אפשר למחוא כפיים למופע הברברי הזה?

לאחר מכן שני סכינאים מנתרים לעברו ומשפדים אותו עם עוד סכינים בעורפו, ולגראנד פינאלה, לאחר שהתישו אותו, שיפדו אותו, לשונו מתנדנדת, וכולו תהייה איך חייו הנוחים והמפנקים מסתיימים באלימות שכזו, מדמם והמום, עולה הרב פחדן, יש המכנים אותו מטאדור, ולמרות שיש לו גרביים בצבע ורוד, יש לו גם פאסון של חלוץ מרכזי שחתם על הארכת חוזה.

באיצטדיון המאוכלס ב24 אלף אנשים משתרר שקט. הוא עומד על קצות אצבעותיו מול השור המדמם. מכוון את הסכין הארוכה, נועץ אותה, ומייד קופצים הפחדנים האחרים כדי להסב את תשומת לבו של השור מהפחדן נטול הסכין. אם הצליח להחדיר באיבחה אחת את כל אורך הסכין לעורפו של השור, הצליח במשימתו. והמשימה מצליחה. הנסיכה הלנה מוחאת כפיים. המטאדור זורק לעברה את כובעו. עגלה עם סוסים גוררת את גופת השור הגאה החוצה.

אני צריך כבר לעלות למעלה להשקיף. כאן בצד זה כל הזמן הולך ומחריף.

5. שישה סיבובים, יאללה כפיים. יצאתי בסיבוב השלישי כשהתוצאה הייתה: אכזריות 3 – בעל החיים 0. נדמה לי שגם הפעם זה נגמר בתוצאה של בני לוד – אחי נצרת.

בסוף, השור מת. לא הייתה כאן שום חדווה של אירוע ספורט. שום בניית מתח. שום ציפייה ללא צפוי. הכל צפוי. יאללה חבר'ה, תהרגו אותו ותגמרו עם זה כבר. חראם.

וזה מה שרונן דורפן כתב על זה

לא בשביל הסקרנות האינטלקטואלית. לא בשביל אירוע הספורט (כי אז גם שחיטת תרנגולות היא ספורט), לא כדי להבין את התרבות והמסורת המקומיים. לא בשביל כלום. רק אם אתם בקטע של להכאיב.

בתחת שלי. הסקרנות, התרבות, המסורת. ומעכשיו בטלוויזיה – רק תוכניות בוקר.

הסוס השחור
חזרה לנוסחה הישנה

32 Comments

אנטיערוץ5 28 במאי 2012

ערוץ 5 מזליג תכנים. הוא ערוץ רע וחלש. לא משדר כלום ומה שכן אז בערוץ 5 פלוס לייב גולד פרימיום איקס בריבוע תביא עוד כסף

ארנון 28 במאי 2012

כל מילה, קרמר.
למה ואיך נשארת שלושה סיבובים?

דורון קרמר 28 במאי 2012

הייתי אורח של מישהו.

יהלי 28 במאי 2012

אין לי שום קושי עם התוכן של הכתבה אלא עם הפער הבלתי נתפס בין הזוועה שאתה חש, בצדק, כלפי מלחמת השוורים לבין הנכונות שלך לקחת חלק בה. אם המארח שלך היה מזמין אותך להוצאה להורג היית גם בא מתוך נימוס? אני מניח שאוטו דה פה היה חלק מהכנסת אורחים מקובלת בספרד עד אמצע המאה ה-19. אני גם מניח שהיית יכול לדמיין פחות או יותר מה תראה שם עוד לפני שהגעת.

אני מצטער שאני תוקף אותך בפעם הראשונה שגרמו לי להגיב בדה-באזר, ועוד בכתבה שהכוונה שלה כל כך טובה. אבל בעיני הכתבה היא ביטוי דווקא לסתירה האדירה בין ההזדהות עם הסבל של בעלי החיים לבין ההתנהגות שלנו בפועל.

אזי 28 במאי 2012

הכתבה הזאת היא סתירה אדירה בין מה שבנורמה למה שנורמאלי.

אין הבדל בין מלחמת שברים לבין הוצאה להורג, חוץ מזה שאחד נחשב אירוע פולקלורי להמונים והשני נחשב אכזריות פרטמיבית.

כמו שכתבתי בפוסט על העובדים הזרים.
היום, הכל זה בשיווק.

רועי מ 10 ביוני 2012

יש מקומות שהסדר הפוך והוצאה להורג זה רגע של פולקלור.
ואני לא מדבר על השכניםנודוקא.
אלא על דינה נאו לפי מה שחלק אומרים.

דורון קרמר 28 במאי 2012

יהלי – קצת הלכת רחוק מדיי. למרות שידעתי מה קורה שם, לראות את זה בפועל הפך אותי להרבה אקטיבי בנושא, לשבת ולכתוב את שני הסנט שלי כדי לעזור ולהציף מודעות לסבל של בעלי חיים.

נדמה לי שזה יכול להקטין את הסתירה שציינת. ואם זה יקרה אצל עוד קורא או שניים, כולנו הרווחנו.

יהלי 28 במאי 2012

דורון,

לא התכוונתי לביקורת אישית, גם אם היא נשמעת כך. אני חושב שהבעייה הזו רחבה וכמעט גורפת. יש בעיה מובהקת ביחס לבעלי חיים של רחוק מהעין רחוק מהלב ודווקא הנקודות האלה, היפות, של החמלה המקומית מנציחות ומדגימות את האבסורד של האדישות האדירה לסבל האין סופי שעובר על חיות כל יום בעולם שלנו.

ניינר 28 במאי 2012

רק בגלל המנהג הבזוי והפחדני הזה מגיע למדינה הזו להגיע אל פי פשיטת רגל וכאוס כללי.

סימנטוב 28 במאי 2012

…כמעט מסכים יש בזה משהו

בני תבורי 28 במאי 2012

לא כמעט, מסכים לגמרי! תעשיה בזויה.

אי טי 28 במאי 2012

מודעים לעובדה שבישראל הורגים מליוני פרות בשנה, נכון?

בני תבורי 28 במאי 2012

בוודאי, ואני צרכן מושבע של בשר. מצד שני, אני גם מזיין. מבין לאן אני הולך?

אי טי 29 במאי 2012

כן, רק ש"שחיטה כשרה" היא לא הרבה פחות אכזרית מהמתואר פה.

אי טי 29 במאי 2012

ראה את הסעיפים על שחיטה כשרה:

http://www.hofesh.org.il/kashrut/index.html

רועי מ 10 ביוני 2012

דבר ראשון לא הורגם מיליוני פרות בישראל
כחצי מיליון מתים בארץ כאשר 60 אחוז מהם בכלל מגיע מדרום אמריקה.
ויש הבדל לדעתי בין שחיטה כשרה במשום מסודר לבים הררג לשם שעשוע.
אני תמיד נענע כאשר השור נוגח.

סימנטוב 29 במאי 2012

האמת בני אתה צודק (להוריד את שלוש הנק'ודות ואת הכמעט)

פאקו 28 במאי 2012

פוסט מצויין. מסוג הנושאים שלא משנה כמה שיטחנו אותם, עדיין אסור להרפות.

הופמן 28 במאי 2012

אני חושב שיש לי תשובה:
מחול המוות עצמו מזעזע, אבל תיאורים (טובים) שלו, כמו זה, הופכים אותו לאפשרי ואפילו לנערץ. המיתוס שנבנה סביב החגיגה הזאת, שפוסטים יפים ופיוטיים כמו זה בונים אותו (זו לא האשמה כמובן, רק מחמאה. אותם דברים תקפים גם לגבי המינגווי), הוא מה שמאפשר לדבר הזה להמשיך ולהתקיים ולצבור עוד הילה רומנטית, גם זמן רב אחרי שהבנו את הסבל שזה גורם וכמה זה מיותר ולא מוסרי.

הופמן 28 במאי 2012

(ובמובן הזה, דווקא צפיה בזה יכולה להיות יעילה יותר. כי נראה לי שכל בן אנוש מודרני שיצפה בזה יתחלחל ויהפוך למתנגד)

דורון קרמר 28 במאי 2012

אכן, וחיפשתי רומנטיות באירוע ובטקסט שלי, ולא מצאתי.

הופמן 28 במאי 2012

אח, הטקסט שלך מלא רומנטיקה. אני לא חושב שאתה יכול לכתוב אחרת. אני אישית אוהב את זה מאוד.

דורון קרמר 28 במאי 2012

אל תספר לאשתי.

עמית 28 במאי 2012

התשובה נמצאת בספר הנפלא של מונרו ליף- סיפורו של פרדיננד.

עפר ויקסלבאום 29 במאי 2012

פוסט חזק , קרמר,
בעיקר הפיסקה השנייה.
לא הבנתי אם הכללתה כאן נובעת מזעקתך על סבל העולם,
או על אדישותם של הספרדים לסבל.
כל סבל.
אצלנן התמונות מפוקסלות.
אחרי הרבה שנים שהתקוממתי נגד זה,
היום אני יותר פתוח לאפשרות שיכול להיות שיש משהו בעניין הזה,
של " עם סגולה "

צור שפי 29 במאי 2012

מצטער על התגובה המאוחרת: מרבית בעלי החיים שאנחנו אוכלים – בקר, חזיר, עופות, דגים, סובלים בימי חייהם הרבה יותר מאשר השור בזירה. חד משמעית. תעשיית הענק של גידול בעלי חיים לצריכה מבוססת על עקרונות שמבחינת החיות מהווים גהינום – צפיפות נוראית, פיטום מטורף, תוחלת חיים מזערית ועוד ועוד (למעוניינים – ספר המופת בנושא "לאכול בעלי חיים" של ג'ונתן ספרן פוייר). לשוורים האלה היו חיי רווחה עד לרגעיהם האחרונים בזירה. למרות שמדובר במופע אלים וחד צדדי (אם כי מדי פעם השור מנצח) הרי שבהזדעזעות ממנו אל מול שלוות הנפש מטבח מיליוני החיות רק לסיפוק התיאבון שלנו יש יותר מקורטוב של מוסר סלקטיבי, שלא לומר צביעות.

austaldo 29 במאי 2012

לגמרי צביעות.
כשאומרים לי "למה אתה צימחוני? הרי לאכול בשר זה טיבעי, גם אריות אוכלים בשר" אני אומר שאין לי בעייה לאכול בשר של חיה שגדלה בחופש וצדתי בעצמי. לאכול בשר של בהמה שכל חייה האומללים עמדה בתוך כלוב, מבוססת עד הבטן בחרא שלה ואכלה תערובות של תירס וכימיקלים שבאופן טבעי בחיים היא לא היתה אוכלת (ובגלל זה החיידקים שנימצאים בקיבות שלה באופן טבעי ועוזרים לה לעכל עשב מתפתחים לכל מני מוטציות מזיקות ולכן אותה בהמה מקבלת כמויות אדירות של אנטיביוטיקה) זה הכל חוץ מטיבעי.

צור שפי 29 במאי 2012

כל הכבוד לך. הספר ההוא שהזכרתי למעלה הבהיר לי הבהר היטב שלהמנע מאכילת בעלי חיים זו התנהגות נכונה גם מוסרית וגם בריאותית. אני בעוונותי חלש אופי ולא תרגמתי את התובנה הזו לשפת המעשה.

בר שושני 30 במאי 2012

טום להרר, הסטיריקאי האמריקאי המבריק היה מספר על טיול שהוא ערך למקסיקו ועל קרבות השוורים שם, ומסביר, ברגע שהשור מת, ש"הוא לא נהנה ככה מאז שדרסו את הכלב של אח שלי, רובר". ומסביר שהכלב נדרס על ידי פונטיאק, ושזה נעשה באופן כ"כ אסתטי ומלא השראה, שהצופים העניקו לנהג את שתי האוזניים והזנב.

"אבל" הוא אומר, "אני סוטה מהנושא".

אלעד 1 ביוני 2012

ראיתי פעם תחרות כזו באקוודור. מזעזע, כן, וגם משעמם. ארבעה סיבובים שכפי שכתבת מתנהלים באותה צורה, לפי אותו סדר, עם סיום ידוע מראש.
את ההפתעה היחידה סיפק השור השלישי, שלאחר אינספור נעיצות ודקירות, הצליח להתאושש ונכנס במטאדור. כמובן שמייד התנפלו עליו העוזרים ועזרו לחסלו. במה זכה השור האמיץ לאחר מותו? במקום שהעגלה תגרור אותו ישר מחוץ לזירה, עשו איתו כמה סיבובים סביב לזירה, מטאטאים עם הגופה שלו את האדמה, כאילו לאות כבוד על הקרב האמיץ שנתן.

בר שושני 1 ביוני 2012

ככה עשו גם להקטור, אז הוא בחברה טובה.

Comments closed