הריעו לגוליית!

מוינסנט ואך גוך של 1880, לילדים של 2042, באמצע נכנסת סדרת הגמר של ה-NBA.

Image – nypost

"ולעיתים קרובות מונעות הנסיבות מבני אדם לעשות דברים, הם כלואים בכלוב נורא. וקיימת ישועה, אני יודע זאת, הישועה המתמהמהת. מוניטין שנהרסו בצדק או שלא בצדק, עוני, צירוף מקרי של פגעי גורל, כל אלה הופכים בני אדם לאסירים.

לא תמיד אפשר להבחין מהו הדבר שסוגר אותנו בפנים, שכולא אותנו, שקובר אותנו. ובכל זאת אפשר לחוש מחסומים מסוימים, קירות מסוימים, שערים מסוימים. האם כל זה דמיון, פנטזיה? אינני חושב כך. ואתה שואל את עצמך: אלוהים! האם זה יימשך הרבה זמן, האם זה לתמיד, לנצח נצחים?

אתה יודע מה משחרר אותנו מן השבי הזה? זהו רגש חיבה עז ועמוק מאוד. להיות חברים, להיות אחים, לאהוב. אלה פותחים את שערי הכלא בכוח עליון.

במקום בו נוצרת מחדש אהדה, מתחדשים החיים"

וינסנט ואן גוך במכתב לאחיו תיאו, 1880

(מתוך "מכתבים לתיאו", תרגום – עודד פלד ושמעון וגה)

כולנו או-עדים

מיאמי היט 2012. חברים. אחים. ( "יהודים!", היה מוסיף מנחם בגין).

לברון ג'יימס 2012 – נוצרה מחדש אהדה, התחדשו החיים.

רבים שמחים עכשיו בשמחתו של ג'יימס, שמחתה של מיאמי. רבים עסוקים במחילה, סליחה, חרטה, הכאה על חטא. זה אמיתי. ג'יימס הצליח לגעת בהרבה אנשים. אנשים שאוהבים סיפור ספורטיבי מתוסרט היטב, סיפור של גיבור שעובר גאולה, של סוף טוב.

כן, זה אמיתי. אם אתם לא מאוקלהומה סיטי או קליבלנד, אתם לא חשים תוגת הפסד. זו לא הזדהות אוטומטית עם המנצח, לא אפקט הטרמפיסט (הידוע גם בכינויו "כמה עברית שומעים בקאמפ נואו"), אלא ג'יימס הצליח להפוך את האוהדים הנייטרליים, אוהדי המשחק שהיו נגדו ונגד מיאמי כי כל אחד מרגיש קצת בעלות על המשחק, לשותפים. והכל בפחות משבועיים.

כמו שאמר פעם ביל ראסל, שהעניק לג'יימס את תואר ה MVP של סדרת הגמר, "אף אחד לא מריע לגוליית". אז עכשיו כולם מריעים לגוליית, שלפתע נראה קצת כמו רועה צאן ג'ינג'י.

אוהדים שהיו בעד אוקייסי כי הם שיחקו קבוצתי והיה להם שפם של חלב, שסימן את גילם אבל גם את רעננותם ותמימותם, הפכו לשמחים בשמחתו. ג'יימס, בכוונה או שלא, יישם את אחד הכללים הבסיסיים ביותר בהתנהלות עסקית (מתוך הרצאות הקואוצ'ינג המצוינות של אריה מליניאק): הוא הפך את הלקוחות לאוהדים.

כולנו אוהדים. או כולנו או-עדים.

T me up, Scottie

אני מתאר לעצמי שסקוט ברוקס מאוד מתוסכל. הקלאס שלו בסוף המשחק, הפאסון, הגאווה בשחקניו. מאוד clean cut.

אבל כשהוא מנתח בצורה קרה את הסדרה הוא שואל את עצמו מה קרה לקבוצה שלו, לאן היא נעלמה.

אבל לרגעים ארוכים הוא נעלם איתה. כשהמעמד (הארדן) או היריבה (דוראנט) מוציאים לך את העוקץ, זה הזמן לשבור את הכלים.

שימי ריגר, בצדק, שאל בשידור איפה האיזורית. אפשר לקחת את זה צעד יותר רחוק – הגנות מעורבות, שבירת הרוטציה והליכה לקצה הספסל בניסיון למצוא גיבור של רגע, חימום האווירה, עבירה טכנית, משהו.

הרי נשמעות טענות על קיפוח של אוקייסי מצד השופטים. יש לזה ביסוס, אבל אי אפשר להוכיח כוונת מכוון. אבל מברוקס לא תשמעו מילה, לרוב בצדק, הרי אין לו את הקלאס של פיני גרשון.

אבל כשדרק פישר מתייצב מול לברון ג'יימס במתפרצת, כמו מאבטח, עולה חדש שירד לפני רגע מהמטוס שהביא אותו לארץ, ועכשיו הוא עומד מול קהל ישראלי בפתיחה של חנות רהיטים מחו"ל, חייו של פישר עובריםמול עיניו.

ג'יימס נכנס בו, פישר עדיין על הרגליים. סוס. אמנם הוא לא סוחט עבירת תוקף, ועושה עבירת מגן לגיטימית, אבל מקבל מהשופט עבירה בלתי ספורטיבית, שריקה הזויה לחלוטין, ואף שערה מראשו של ברוקס לא זזה.

הרי איפה מתחבא חוסר קרדיט של שופטים לקבוצה שלך? בשריקות גבוליות, שהלכו סיסטמטית עם מיאמי.

אבל לעיתים שופטים נותנים לך הזדמנויות לשבור את הכלים ולייצר מומנטום. לפעמים זה יכול להרוס אותך ולקבור אותך עמוק יותר, זה הסיכון בהתעסקות איתם, אבל מה כבר היה לברוקס להפסיד. בצורה בה המשחק התנהל ההפסד כבר היה כתוב. אבל שום דבר מברוקס, רק עוד מאותו דבר. אותה רוטציה, אותו טראפ על ג'יימס שמייצר 13 אסיסטים (ודווקא הטראפ שהגיע מהבייס ליין ייצר איבודים), אותה מתכונת התקפית.

אלברט איינשטיין כבר אמר ש"אי שפיות זה לעשות את אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאה שונה".

אם לא ההצגה של ווסטברוק במשחק 4, גם שם זה נגמר 20.

כשהקיץ שלו מתחיל עכשיו, כדאי שברוקס יושיב את ווסטברוק לצפות בטיימינג המסירות של מריו צ'אלמרס. פעמיים מצא את ג'יימס במעבר עם מסירת הולכה דרך הרצפה. לא מסירה של מג'יק ג'ונסון אבל מסירה שרכז חפץ חיים חייב בארסנל שלו. לצ'אלמרס אין את היכולות של ווסטברוק. אבל הוא יכול להסביר לו שכaלפעמים מוותרים מעצמך, מקבלים יותר. למשל טבעת.

אחרי שיגמרו לצפות, ברוקס יניע את מכוניתו, וכשיגיע לפקק או יחלום בהקיץ תוך כדי נהיגה הוא יראה בדימיונו את סטיב נאש או ג'ייסון קיד משחקים ליד ראסל ווסטברוק.

אני מקווה בשביל ברוקס שהסדרה הזו תהיה עבורו פצע שלא מרפה. הוא לקח קבוצה ועשה איתה מסע מרשים. אבל כדי לחזור לשם, למצוא גאולה לעצמו, זה חייב להמשיך לגרד, עד זוב דם.

נמלול

אני מסתכל על אריק ספולסטרה ומעולם המושג המקומי שלנו אני רואה את דן שמיר. צעיר, לא מזיע, ואם מזיע לא רואים, שלא נתנו לו סיכוי בהתחלה, עם כרישים ותיקים שמפקפקים ביכולותיו, עד שהוא לוקח תואר. אצל שמיר אלו היו גביעים, אצל ספולסטרה – היהלום, "הפנתר הורוד" של עולם הכדורסל.

לא יודע, הבן אדם לקח אליפות NBA , אז למה הוא לא חוגג מספיק?

תארו לכם את פיני גרשון או צביקה שרף חוטפים באמפ לכתף מהכוכב שלהם, או "תעוף לי מהפרצוף" מהכוכב השני. סדרת חינוך. קנסות. קאט. ספולסטרה עשוי מטפלון. לדעת להשקיט את רעשי הרקע, את "מה אומרים", זו אומנות.

ואומרים שמאמנים צריכים לפעמים להיות חירשים או עיוורים. ספולסטרה מראה שהם צריכים להיות גם חסרי תחושה למגע. נמלולים, פיזית ותודעתית.

ההגנה שלו גרמה לאוקייסי להראות כל כך רע. כמובן שאנרגיות, ואינטנסיביות ושליחות של ג'יימס ושות'. אבל זו הייתה עוד הוכחה שהתקפה מנצחת משחקים אבל הגנה לוקחת אליפויות. הטיפול בדוראנט. ההתמודדות עם איבאקה ופרקינס, צמד גבוהים מרשים שאיבד את העוקץ שלו מול הרכבים של גארדים ולא הזיק בריבאונד בצורה יוצאת דופן.

*

אם מנתחים את תבנית ההתקפה של מיאמי רואים חדירה הוצאה, דריבל דרייב, המבוססת על ג'יימס, וייד וצ'אלמרס.  וכמובן פריסת קלעים. עם הכימיה והפרגון הגיעו לשיאם בדריבל דרייב בהתקפת מעבר, אחד הדברים היותר אסתטיים בכדורסל,  ג'יימס מוצא את מילר, מילר מוצא את הרשת.

מה עוד? פיק אנד רול עם בוש. ניסיון לשחק מהר לפרקים. לואו פוסט של ג'יימס. בידודים של ג'יימס או וייד. אני לא רואה שום דבר רע במשחק בידודים. לעיתים מדובר בצורך ובנשק לגיטימי, כל עוד הוא לא משתלט על סגנון המשחק ויוצר תסכול אצל אחרים.

ביציאה מפסקי זמן או בהוצאות חוץ, בעיקר על הבייס ליין, הייתה יותר יצירתיות. אבל בגדול – Keep it simple.

מיאמי של סדרת הגמר היא הצטברות של אקס פקטורים. כל אחד בזמנו. במשחק החמישי זה היה מילר, פצוע ומפורק, נראה כמו רובוטריק שפורק והורכב בגסות על ידי בעליו, ילד בן 4.

פציעה זה גם עניין של תודעה – כשנשאל במחצית לגביי הפציעה פשוט אמר לא כואב, לא פצוע. הלו גברת, גמר פלייאוף עכשיו, למי בכלל יש זכות להיות פצוע.

ומנהיגות – של וייד וג'יימס, בעשרות מחוות קטנות וגדולות, ריסון של צ'אלמרס עם הנטיות הערסיות, ופעולות כדורסל, גדולות וגדולות יותר. עמודי האש והענן שהולכים לפני המחנה.

המקום בהיסטוריה

רגעים אחרי סיום המשחק, טקסים, הנפות, זיעה ודמעות מתערבבות, באולפן של ABC (בשיתוף ESPN) אפשר להבין היסחפות של שדרים ופרשנים. מג'יק ג'ונסון הוא סופרסטאר מפרגן ומכיל. מג'ורדן לעומתו לא שומעים בינתיים כלום. אבל נדמה לי שזה מה שהייתי רוצה לשמוע ממג'יק:

"זו אליפות של הכרה עבור ג'יימס. אליפות ראויה, משמחת במיוחד לאור כל מה שעבר. הבסיס הונח, הבניין שלו התחיל להיבנות, אבל הוא עדיין לא בפנטהאוז. זה עדיין לא MJ ההוא, ולא הMJ אני. האליפות הזו, ראויה ככל שתהיה, מעלה טבעת אחת, על אצבע אחת בלבד. אז אפשר להוריד בפניו את הכובע, אבל יש לנו עוד מספיק פריטי לבוש על הגוף".

Before you go-go

קראתי איפשהו על איחוד של להקת "וואם". כאילו שאנדרו רידג'לי, הצלע השנייה בלהקה יחד עם ג'ורג מייקל, בכלל ידע שהוא היה בלהקה.

ב1986, בגיל 13, Careless whisper היה במקום ראשון במצעד הפזמונים של רשת ג', אליו היינו שולחים גלויות עם דירוגים. גלויות היו סמס שלקח להן שבוע להגיע ליעד.

השיר הזה גם היה ברקע של מסיבות הכיתה, עם עוד דברים שנעשו שם ברקע, אבל עדיף שישארו שם.

שוש עטרי הייתה אייקון כי לא ידענו מה זה סלבריטי, ג'ורג' מייקל לא ידע מה זה ארון, והאבטיח היה הרבה יותר אדום וקר עם "30 בצל" של יקיר אביב.

לא נעים, אומרים שטעם מוסיקלי זה עניין שמשתפר, אבל אני חייב להודות שפוסטר של ג'ורג' מייקל היה תלוי אצלי בחדר. ליד מג'יק ולארי עומדים גב אל גב, בסגנון דו קרב, בפוסטר הפרסומת לקונברס. נעלי הקונברס האלה הפכו לאחר מכן לסימן ההיכר של נרקומנים בנתניה.

אני מקווה שיש לא מעט ילדים בני 13 שמתמכרים עכשיו למשחק. הNBA תמיד היה קודם כל משחק לבני 13 בגילם וברוחם.

בואו נודה כבר בעובדות – הלייקרס מול הסלטיקס כמו שאנחנו מכירים אותם כבר לא יחזרו. וטוב שכך. היינו בני מזל. נדמה שכדאי לתת לבני ה-13 את המיתולוגיה שלהם, אם יהיה להם מזל, ג'יימס – דוראנט יכולים להיות תחליף לא רע. אפשר לספר על וורת'י ואיינג', אבל מה יעזור, כמו לשכנע אותם להפוך את הסקסופון של careless whisper לרינגטון שלהם.

אל תשכחו שב 2042, אם נהיה כאן בסביבה, הם יטרחנו לנו על האייפון הענתיקה שלהם, ויזכרו בנוסטלגיה בג'יימס מול דוראנט. "היינו מורידים אפליקציות!", ינזפו בדור הצעיר.

לסיום

ועם כל זה, זכרו – "להיות חברים, להיות אחים, לאהוב. אלה פותחים את שערי הכלא בכוח עליון. במקום בו נוצרת מחדש אהדה, מתחדשים החיים".

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

גרמניה ואנחנו
הערות מפאתי מזרח (15.2) - לפני פרידה

29 Comments

סופרפלי 22 ביוני 2012

המכתב של וינסנט ממש יפה, וגם הפוסט טוב.

rami Portland 22 ביוני 2012

in one ward: Brilliant . just BRILLIANT . the hole article

and i think KD can learn a thing or 2 about team basketball and passing as well . biggest mistake in my opinion was game 3 qt 3 when KD set down with 4th foul and he took RW out as well when OKC wsa still leading by 7 . when they came back it was heat by 4 ,and miami took that game the lead and never looked back.
but giving away 17 points lead in game 4 in less then 5 minutes was a disaster as well .

at list one person here that writes about basketball ,instead of just trying to kiss James a$$ after all the stupid things wrote for him b4 he won that one .he didn't need the title to be the best right now.

אלעד 22 ביוני 2012

גדול, קרמר. אל תיעלם לנו בעונת המלפפונים. טור אחד בשבוע לכל הפחות…

martzianno 23 ביוני 2012

שוב תודה קרמר. היה תענוג לראות איתך את הגמר!
לי היה פוסטר של ווילי סימס…

נינו 23 ביוני 2012

טור גדול. ריגשת. אין על האיכות שלך ושל דה-באזר בכלל

שמרלינג 23 ביוני 2012

פוסט מצויין. תודה.
מתחילת העונה רציתי דבר אחד, שמיאמי לא יקחו אליפות. עכשיו כשלקחו, אני לא חושב שזה נורא בכלל.

מאשקה 23 ביוני 2012

תודה לך קרמר,
היה תענוג לקרוא את הפוסט שלך על הגמר.

אודי 23 ביוני 2012

קרמר יפה, למרות שלא ממש הצלחתי להבין עד הסוף מה רצית להגיד. גולית שהפך את עורו? נוסטלגיה שלברון לא יהיה אף פעם מג'יק או בירד. לא הבנתי. או אולי שניהם? דימויים טובים אבל מה המסר? ואיך זה מתחבר למכתב של ואן גוך? וכל זה איך קשור למאמן אוקלהומה?
לא חשוב כתיבה יפה והטורים שלך טובים. אבל כבר כתבתי לא פעם גם בבלוגים שלך. שאין מה לעשות אבל לרוב המאמנים באן בי איי יש כנראה בעיה גדולה בהבנה או ביכולת שלהם להעביר לשחקנים מה הם רוצים.

מאמן אירופאי איכותי כגון מסינה שהתייאש לפני שבוע, או אוברדוביץ' לא מתאימים מנטלית לסגנון של רוץ קדימה וקפוץ גבוה וצריכים לידם שחקנים עם מעט אי קיו בשביל ליישם משהו מאיזה תוכנית משחק חוץ מה אחד על אחד. וכאמור עלינו על זה שזה בעיה במקרה של ווסטברוק למשל. (אין שכל אין הבנה).

מיאמי לקחו גם בגלל סיפור מרגש של לברון, גם התבגרות, אבל בעיקר כי הם שיחקו משחק קבוצתי בניגוד לאוקלהומה שטבעו בווסטברוקיות משעממת, לא יעילה ולא איכותית.

MOBY 23 ביוני 2012

תענוג שבת כהרגלך.
נעלי הקונברס במחסן חייכו בחיוך הקרוע שלהם.
אני הייתי עם ד"ר ג'יי על הקיר.

אמיר 23 ביוני 2012

כמה הערות לעונה הבאה-
1. שיפסיקו עם חוק-אפס הסובלנות המטופש הזה. נמאס לראות שריקה על כל גלגול עיניים, מבט לא במקום, צעקה חזקה מדי או סתם שמחה אחרי הטבעה מטורפת שמלווה בקללה. די! הרגו לנו את המשחק השנה.

2. שבוסטון יחזרו לעוד עונה עם שלושת הגדולים (ארבעת הגדולים-רונדו).

3. שעומרי כספי יתן עונה טובה.

רן 23 ביוני 2012

איזה יופי שאתה כותב. גם אלגנטי גם אינטילגנטי וגם נוגע. עונג שבת אמיתי. תודה.

captain beefheart 23 ביוני 2012

ס. נאש באוקייסי. המממממםם…………. ג'וסי!

קסיוס קליי 23 ביוני 2012

קרמר,
פוסט גדול, מאוד נהנה לקרוא אותך מקווה שלא תוריד את הקצב..

לגבי מג'יק,
איזה כיף לשמעו אותו כל פעם מחדש. זה תענוג, מעולם לא היה טיפוס כ"כ קלאסי ואלגנטי במשחק הזה.

יוני 23 ביוני 2012

אמיר
23/06/2012 ב – 10:30 #
כמה הערות לעונה הבאה-
1. שיפסיקו עם חוק-אפס הסובלנות המטופש הזה. נמאס לראות שריקה על כל גלגול עיניים, מבט לא במקום, צעקה חזקה מדי או סתם שמחה אחרי הטבעה מטורפת שמלווה בקללה. די! הרגו לנו את המשחק השנה.

אליאור 23 ביוני 2012

אנקדוטה בשביל ההיסטוריה:
זו הייתה עונה מקוצרת, ולעולם תיזכר האליפות הראשונה של לברון כאליפות שבאה לאחר עונה לא מלאה. יש דברים שאי אפשר לשנות, ונדמה שכמו ה"החלטה", וכל הכישלונות בעבר, ככה גם האליפות הזו, סמלית.
לברון הוא לא MJ הראשון, וגם לא MJ השני, ובעיני הוא גם לא KB וגם לא KD.
הוא אתלט על, מוטציה במגרש של מוטנטים, מכונת כדורסל מושלמת ואפילו אינטליגנט, אבל חסר לו את המשהו הקטן הזה, האנושי הזה, שעושה את ההבדל. האליפות הזו, בעיני, לא משנה כלום. אליפות עם כוכבית.

אריק ג 23 ביוני 2012

אתה מדבר כאילו לעונה הרגילה יש משמעות כלשהי.
בשביל מיאמי העונה הזאת הייתה אמורה להתחיל בגמר, בוסטון הצליחו להקדים את הפתיחה לחצי הגמר, אבל בטח לא יותר מזה.

מילאנזי 23 ביוני 2012

למה לדבר בשביל כולם? אני עדיין לא אוהב אותו.
מבחינתי הוא לא מודל לחיקוי בשביל ילדים שרוצים להיות שחקנים. המשחק שלו מתבסס על כח ואתלטיות ופחות על קליעה, מהלכי כדורסל משלו, תנועות בפוסט אפ, אפילו קרוסאובר. זה מגעיל לראות כזה בן אדם שמשחק כדורסל. כל הסלים שלו זה כמו משאית שדורסת את כולם במגושמות בדרך לסל, וכמובן שכל פעם שיהיה ספק של עבירת תוקף או פאול לזכות לברון, ישרקו לזכותו.
אני אישית מעדיף שחקנים שהמשחק שלהם מתבסס על יסודות כדורסל כמו קובי, פול פירס, ריי אלן, דירק נוביצקי ואפילו כרמלו אנתוני.
לא קונה את זה שמנסים למכור לנו את זה שלברון פתאום אהוב וכל החארטה הזה, אני עדיין לא אוהב אותו ובטח שלא מעריץ אותו.

דורון חצי פינה 23 ביוני 2012

תגיד, ראית את המשחק החמישי בכלל?
לברון היה פשוט רכז מעמדת הelbow.
גם אני אהבתי את הפוסט.
קרמר, ממליץ לך לראות את הראיון הקצר עם פאט ריילי אחרי המשחק.
הוא דיבר על כך שמיאמי התפתחה לאורך הפלייאוף, נתן את מלוא הקרדיט על כך לספולסטרה, וחשוב יותר, וזה גם לך מילאנזי, דיבר על ההחלטה
המודעת להוריד את לברון לelbow ולתת לו לנהל את ההתקפה משם.
את התוצאה של המהלך הזה ראינו בצורה נפלאה במשחק החמישי.
לברון הוא אכן מוטציה אתלטית. אבל בניגוד אליך מילאנזי אני חושב שהוא בכלל רכז עם תוספת של 15 ס"מ ו 20 ק"ג.

אסף מירון 2 ביולי 2012

איזה מפגר! רואים שאין לך שמץ בכדורסל! אתה טועה ועוד איך אתה טועה! לברון הוא אתלט על והוא מאוד מגוון :
1). דאנקים!
2). חדירות לסל
3). זריקות

המון ריבאונדים, אסיסטים, חטיפו, בלוקים הוא פשוט מדהים וגם בן אדם טוב!

עמית 23 ביוני 2012

מבריק, אינטיליגנטי ומרתק!
כל מילה נוספת מיותרת…

אריק ג 23 ביוני 2012

אני חושב שאתה קצת קשה מדי עם סקוטי.
קרה לו בדיוק מה שקרה בשנה שעברה לספולסטרה – הוא הגיע עד הגמר עם קבוצת כדורסל ופתאום מצא את עצמו מוקף בקבוצת ילדים מפוחדת.

אני לא יודע איך ספולסטרה הצליח לגרום ללברון של הגמר הקודם להפוך ללברון של הגמר הזה אבל אין ספק שסקוטי היה רוצה לקבל ממנו כמה שיעורים, כי גם לאוקלהומה יש את החומר של קבוצה אלופה. השאלה היא האם הם יהיו חזקים מספיק כדי לומר לעצמם "היינו קרובים, עכשיו מ-ה-ת-ח-ל-ה!" ולהגיע לגמר הבא חזקים ונחושים יותר.
למזלם יש להם מול הפנים בדיוק את הקבוצה שממנה הם צריכים ללמוד לקח.

מנחם לס 23 ביוני 2012

מיד אחרי נצחון מיאמי יצאתי עם אשתי לטיול של כמה ימים להרים. אני נמצא עכשיו בהרי הסמוקי´ס המופלאים של צפון קרולינה ודרום קרולינה. במנוחת צהריים אתמול בעיר אשוויל שהיא שוויצריה ממש שעה נסיעה מביתי, קבלתי אימייל להיכנס לדה באזר ולקרוא תגובות של גולשים בטורים שכתבו דורפן ויואב איצקוביץ´. ואז מצאתי גם את הטור של דורון קרמר.

ניכנסתי.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. בסוף החלטתי לחייך. החלטתי במתכוון לא להגיב מיד לתגובות שלא האמנתי למראה עיני כשקראיתן, ולחכות יום -יומיים כדי להירגע ולא להתנפל על תגובות גולשים, ולצטט את תגובותיהם הם מלפני שנה ושבועיים בדיוק, ואז משך על העונה שעברה עד לפני שבוע.

הצביעות של הרוב הכמעט מחלט של הגולשים (מלבד רונדי, שפינוזה, מישקה, יואב בורוביץ', ואולי עוד 2-3) שרק לפניימים ספורים לעגו והשפילו את לברון, וכתבו שלא משנה מה יעשה בעתיד, הוא חצב את אישיותו היהירה לנצח, ועתה עושים ממנו אמא תרסה, הוא הדבר המבדח ביותר שניתקלתי בו.

צר לי לומר זאת, אך זוהי צביעות נטו. משך שנתיים – מאז לברון הודיע את הודעתו הטפשית שהוא "לוקח את כישוריו למיאמי, והמטרה היא אליפות אחת, שתיים, …שבע" הייתי למעשה האדם היחיד להילחם את מלחמתו מול גדודי גולשים ובלוגרים שלא פסקו להשפילו מכל הכיוונים. אתם יודעים מה? אפילו על הודעתו שהיה עדיף לא לפרסמה, מגיע לו צל"ש. כמה אנשים בונים תכנית, מיישמים אותה (אוקיי, בשנה איחור אם כי לא היה חסר הרבה לאליפות בעונה שעברה),
ומשיגים את מטרתם?

אוקיי. ההודעה היתה שגוייה והוא התנצל עליה. אבל היא היתה האמת לאמיתה, ואם בא לאנשים לחסל אתלט עליון על אמירת אמת, שיבורך להם.

חזרתי לתגובות לפוסטים שלי מאז ההודעה של לברון, לפני סידרת הגמר נגד המבריקס בעונה שעברה, ואחרי סיום הסידרה, ולכמה פוסטים שכתבתי בתחילת העונה ועד לאחרונה ממש, והעתקתי מילות נאצה. הנה כמה מהם:

גביר…חולש…איש שררה…אגוסנטרי…אנוכי…אלטרואיסטי…זולתני…גאוותן…מתנשא…מחשיב רק את עצמו…נצלן…אופורטיניסט…שפל…שחצן…מוג לב…מנופח…חוצפן…שקרן…מנוול…כובשן…שתלטן…פחדן…חלאת אדם (עצרתי את עצמי ולא המשכתי).

ממש יכול לדמיין רוק היוצא מפי הגולשים וכמה מהבלוגרים בשעה שהשפילו את לברון וניסו לעקוץ ולהרוס את דמותו ואישיותו בצורה ההרסנית ביותר. לי לא זכורה שנאה כזאת לאתלט ב-51 שנותי בארה"ב, אפילו לא לקובי כשנאשם באונס חדרנית, או מייקל טייסון והטרופים שלו.

והיום???

אותם אנשים שהכפישו אותו, עשו לו רצח אופי, ובגללו הפכתי לאוייב הציבור מספר 1 בדה-באזר כי הייתי למעשה היחיד שניסה להגן עליו, ולתאר את אופיו האמיתי (כפי שהזכרתי, מדי פעם באו לעזרתי גולש או שניים) מתוך עשרות (ואולי מאות), וכן שעמד על זכותו לעשות מה שעשה ואפילו הצדיק זאת. כשהת'אנד ניצחו די בקלות את המשחק הראשון, השמחה לאידו של לברון ומיאמי היתה בשיאה.

אני בקרתי את משחקו. טענתי שהוא לא מוסר למייק מילר בכל פוסט כמעט על ממיאמי היט (ולכו לארכיון ותמצאו טענות על כך כמעט בכל כתבה), אבל לא היה לזה כל קשר לאופיו, למעשהו כשעבר למיאמי; רק ביקורת על משחקו נטו.

פתאום התהפכו דברים. את המשחק האחרון מיאמי אפילו ניצחו כי לברון התחיל למצוא את מילר. אז כל הגולשים שהכפישו ושחטו אותו, והתפללו לנפילת מיאמי, רואים שמיאמי מנצחת אחד בחוץ, ואז שניים בבית (שאחד מהם יכלו אפילו לנצח), ופתאום הם מתהפכים על מזרונם במיטה ומנסים למצוא את המילים הנכונות לצאת מתגובות העבר בג'נטלמניות כדי לא להיראות אידיוטים מושלמים, ומנסים למצוא את המילים הנכונות לדבר בשיבחו ואפילו להללו. אתם, הגולשים, חייבים הייתם למצוא הסברים רלוונטים שייקראו כאמינים לעובדה שלברון הפך כאילו אות עורו.

אז אני אומר לרובכם, ולבלוגיסטים שכתבו זאת, בולשיט. לברון נשאר בדיוק אותו לברון שהיה, אם כי משחקו היום טוב יותר משהיה לפני שנה: הוא משחק משחק פוסט, ומשחקו הרבה יותר אגרסיבי. כאן זה מתחיל וכאן זה מסתיים.

אדם לא משנה פתאום את אופיו מנבל אגואיסט, ואיש שררה, למלאך שכולו ותכלת. ללברון ישנה אתץ האישיות שירש מאימו ואביו, והיא הושפעה מעט מהסביבה בה חי עד גיל 5-10 (חוקרים אינם עדיין בדיעה אחת על הגיל בו אישיותך נקבעת לכל החיים). אני כבר שנתיים כותב עליו שהוא נשמה טובה. שהוא אוהב ילדים. שהוא חבר נאמן שחבריו הטובים ביותר עד היום הם חבריו מבית הספר העממי והתיכון בעקרון, אוהיו. הוא נאמן למאמניו, והאדם החשוב ביותר בעולם עבורו היא אימו. וכמובן שחבריו הטובים ביותר הם דוויין ווייד וכריס בוש, שכבר ב-2008 בבייג'ינג החליטו יום אחד לשחק יחד.

ועתה שלושתם אלופים. היכול להיות דבר נעלה מזה? מההרגשה שזה "MISSION ACCOMPLISHED"?

האופי של אדם נקבע לכל חייו בגיל צעיר מאד. כל השאר היא דקורציה. לברון נולד עם נשמה טובה, ישרה, ומתחשבת, ולא משנה כמה כתבתי על זה כי אני הרי שוחחתי איתו אישית כמה וכמה פעמים, ולא לוקח לך זמן רב לדעת עם מי יש לך עסק,אנשים התווכחו איתי, חלקו על דעתי, ולפעמים אפילו לעגו לי.

"אתה רואה, מנחם?…

"נו, מה אתה אומר עכשיו מנחם? הוא לא לוזר? הוא מוסר כדור אחרון להאסלם, ומה זה אומר?"…

"לבראון הוא ה-MVP של הליגה משך העונה הרגילה. בפלייאוף הוא MLP (מוסט לוזר פלייר)!"…

ועוד ועוד.

והיום? מה אני פתאום קורא היום מאותם אנשים?

"הריעו לגוליית…"
"הפכתי לטובתו…"
"הוא הפך לאלוף…"
"הוא לא לוזר…"
"אין כשרון כמוהו בליגה…"
"אחד מחמשת השחקנים הטובים שראיתי אי פעם…"
"עשה קפיצה ענקית קדימה…"
"פתאום מצאתץי את עצמי בעדו…"
"את התואר הרוויח ביושר ובעבודה קשה…"
"זו הווינריות במהותה…"
"הוא נראה לי בנאדם הרבה יותר נחמד משחקנים גדולים אחרים…"

והמשפט האמיתי מכולם בתגובה ליואב (או דורון):

"אם הוא היה מנצח לפני זה, הוא היה חוסך לנו שנתיים של שחיטה בדה-באזר…"

אצלי ילד בן 14 כתב את התגובה האמיתית ביותר:

"אנשים "חכמים" כותבים שטויות, הולכים אחר העדר ואח"כ נתקלים במציאות… או אז, הכל כשר לשינוי והם עודם ב"חוכמתם"…
היתנצלו? לעולם לא! גאוותם לא תרשה להם"

אז זהו. הזקן שיחק אותה שוב. נסיון של 51 שנה ב-NBA לא הולך ברגל. כמעט כל מה שאני אומר בסופו של דבר מתקיים, והגולשים החושבים שהם מבינים גדולים נשארים שוב עם הזנב בין הרגליים.

להשתמע בשמחות.

אלעד 23 ביוני 2012

מנחם, כל כך הרבה מילים בשביל להגיד "אמרתי לכם"?
בהצלחה בשנה הבאה ובכלל

אמיר (לא זה שהגיב קודם) 23 ביוני 2012

טור אינטילגנטי ומרענן, לצערי שוב הטוקבקים נגררים להכי גדול, לא גדול זה יותר טוב ההוא יותר טוב…
אנשים תהנו מהרגע ממילא 99% מהאנשים לא ישנו את דעתם וזה סתם מעיב ומעיק.
אני ילד של שנות התשעים ולי היה פוסטר של פני הארדוואי.
ודבר אחרון- על המגרש יש ויכוח אינסופי מי יותר טוב גדול וכו'
אבל מחוצה לו מג'יק הוא פשוט קלאס מעל כולם, יודע לפרגן ותמיד עם גישה חיובית.
שבוע טוב

רמי פורטלנד 23 ביוני 2012

מסכים עם מנחם לחלוטין על עניין הצביעות וכתבתי זאת בכמה תגובות באנגלית כשקראתי לכך phony מזויף,פתאום כל אלו שהשמיצו אותו בלי קשר למציאות מכתירים אותו למלך וגיבור ובעברית פשוטה פשוט מלקקים לו ת'### . הוא היה ונשאר אותו בן אדם(שלעולם כנראה לא נכיר וזה גם בכלל לא משנה איזה בן אדם הוא-אנחנו מסתכלים עליו משחק כי הוא שחקן כדורסל טוב,וכל היתר שטויות,אם אתה אוהב את נירוונה זה לא בגלל שקורט קוביין תרם לצדקה והיה איש טוב,זה בגלל שאתה אוהב את המוסיקה שלהם) .
הוא היה השחקן הטוב בליגה לפני שנה ונשאר כזה-עם הופעה יותר טובה בגמר,ואם זאת אני לו קונה את כל תעשיית השיווק-הדבר היחיד עד עתה שלברון ושות' עשו שהוא היסטורי זו אותה חבירה פחדנית של 3 אול-סטארים לכדי קבוצה אחת.
תארו לכם ב88 את ג'ורדן אחרי כמה אכזבות מתאחד עם איזיאה תומאס ובארקלי כדי לנצח את בוסטון והלייקרס..לדעתי וויד ובוש הרוויחו בגדול,לברון היה זוכה בטבעת גם אם היה נשאר בקליבלנד או בכל מקום כי הוא באמת כרגע רמה מעל השאר.
לדעתי גם לא תהיה להם שושלת אלא אם יביאו עוד אול-סטאר,כי וויד בגרף של ירידה ,בוש יישאר אותו דבר,לברון עוד יכול להשתפר אבל גרף ההשתפרות של אוק' גדול הרבה יותר .

,unr 24 ביוני 2012

תשמע אתה כותב אדיר קרמר כל הכבוד.

סימנטוב 24 ביוני 2012

מצטרף אדיר אתה כותב קרמר

C-WEB 24 ביוני 2012

הלוואי ותהיה לי את ההתלהבות של מר מנחם לס ואכתוב בכזו התלהבות טוקבקים לכתבות כשאהיה בגילו…מצטער מנחם אבל עד שאני בעצמי לא אדבר עם לברון או קובי או גארנט או כל ספורטאי אחר ואצליח להבין האם הוא אפס אגוצנטרי(לדעתי כולם כאלו רק במינונים שונים) אז אני ואחרים כמוני ימשיכו לנתח את האופי והאישיות של כאלו ספורטאים לפי הדברים הקטנים שאנחנו רואים באמצעי התקשורת או בטוויטר ושטויות כאלה. יכול להיות שישבת איתו לכוס קפה פעם בחודש ב 10 שנים האחרונות אבל אני לא. אני ראיתי אותו צוחק על דירק נוביצקי(בלי ספק השחקן הכי טוב שהיה שנה שעברה בניגוד למה שכתבו פה בתגובות) או מעיף טלק בעוד ניסיון עלוב שלו לחקות את ג'ורדן. כן היה אצלו שינוי וזה ההתמקדות אך ורק במה שקורה על המגרש. ברגע שהוא הצליח להתמקד ככה הוא הצליח לבטא את היכולות שלו לאורך כל המשחק ובכל משחק. אההה והקטע הקטן הזה שהוא ויתר כמעט לגמרי על הזריקה שלו ובעצם עבר רגרסיה בגיוון שלו בניגוד להוא שמשווים אותו אליו,מייקל משהו…כל הכבוד ללברון. קצת פחות לוייד. אני מקווה שזה לא יחזור על עצמו שנה הבאה.

Comments closed