שברי זכוכית

מה תלוי בחדר ההלבשה של הספרס, מה לשיין באטייה והמרמרה, מה נדבק למצחו של דאנקן ומה הייתי עושה עם מחבט בייסבול. סיכום סדרת הגמר, רק תזהרו על הרגליים.

The-Stonecutter

1. ג'ייקוב ריס היה עיתונאי אמריקאי שכתב בעיקר על עניי ניו יורק של סוף המאה ה – 19 ותחילת המאה 20. הוא נחשב לאחד ממובילי התמורות הסוציאליות שחלו במצבם, בעיקר בתחומי הדיור והתעסוקה. גם אז העם דרש צדק חברתי.

את ריס הציג לעולם הספורט גרג פופוביץ". הוא תלה ציטוט שלו בחדר ההלבשה של הספרס, ותירגם אותו לשפות המקור של שחקניו הרב לאומיים:

"כשנראה ששום דבר לא הולך, אלך לצפות בסתת ההולם בפטישו על האבן, אולי מאה פעמים, אך אף סדק לא נראה בה. אך כשיכה בה בפעם המאה ואחת, היא תתבקע לשניים. אז אדע, כי לא החבטה המאה ואחת גרמה לה להתבקע, אלא מאה החבטות הקודמות".

כל אחד לוקח מהציטוט הזה את מה שהוא רוצה, בעיקר השראה לעבוד קשה ולא לוותר. אבל נדמה שבפשטות הכפרית האובר מודעת לעצמה והלעיתים כופה את עצמה שפופוביץ' מתנהל בה, ברור שגם הפסד במשחקים שש ושבע, לא יקחו מהקבוצה שלו את מאה החבטות הקודמות שלהם בסלע. ושבנובמבר הם יחזרו כדי להכות בפעם המאה ואחת.

2. בהרצאה שהעביר ג'ף ואן גאנדי לפני מספר שנים, בה פירט על אופציות ההגנה על הפיק אנד רול, הוא ציין, כהערת צד, על מותה של הזריקה מחצי מרחק. ואן גאנדי טען שהנשקים הקטלניים ביותר היום הן השלשות וההגעה לעונשין, המהווים מפתחות לניצחון, והוא ייתן, במידה, את הג'אמפ מחצי מרחק בידיעה שזה לא ינצח אותו.

לטווח הרחוק, ואן גאנדי, שלא ברור אם הוא מאמן עצום או פרשן עצום עוד יותר (למרות שהציע בעבר למיאמי לעשות טרייד על לברון תמורת דווייט הווארד), צודק. אבל אז מגיע משחק מספר שבע.

ברמה האסטרטגית, נתינת מרחק לפתות את ג'יימס לקחת את הזריקות מבחוץ היא כמובן החלטה ראויה וסבירה, למרות שסטטיסטית, כמו שהעיד ג'יימס עצמו, יכולה להתפרש כהתאבדותית. אבל לכל משחק יש חיים עצמאיים, ותפקידו של המאמן הוא לזהות את המגמות העצמאיות הללו. ואת המגמה הזו ניתן היה לזהות ממרומי היציע באמריקן איירליינס או בסלון ישראלי של יום שישי בבוקר, והיא שלברון ג'יימס קובר את הג'אמפים שלו היום.

ההילה סביבו הייתה כל כך רגועה ומפוקסת, שניתן היה להבחין בניצוצות של השדה המגנטי סביבו, הנפרץ בכל פעם שהוא שיחרר את הכדור, כמו חללית המשוגרת, נתקלת במעטפת האטמוספירה, ונוחתת בשלום בבסיס האם הנמצא בתחתית הרשת.

כאן נדרשה תגובה. למות גאה ולומר שבחרנו את הרעל שלנו, זריקת הרעל של ג'יימס, זה מסר הרגעה למצפון. כי בין כל הקלישאות של "נתנו הכל", "לא השארנו כלום למחר" מבצבץ לו הספק. האמנם הכל? ההנחה שטראפ שיוציא את הכדור מג'יימס יקבל עונש מקלעי מיאמי, וג'יימס מוסר מצויין, ועוד ביום כזה של באטייה, והצמדות אליו תגרום חדירה שלו והוצאה או סיומת בצבע, גרמה לסן אנטוניו לשתות עוד ועוד מהרעל הזה.

אז רצינו לצטט את רלף קליין הגדול שאמר שאם אתה חוטף שלשות מול אישית, ואתה גם רוצה לסגור את הצבע, תעבור לאיזורית כדי לשבש את שיווי המשקל של ההתקפה, בלי פחד לחטוף שלשות כי אתה הרי גם ככה חוטף אותם, אבל אולי הימור כזה ישתלם לך, במיוחד כשההתקפה שלך תקועה כמו זו של סן אנטוניו, וזה יכול לייצר לך נקודות קלות במעבר. אבל זו עוד סתם התחכמות אירופאית שפוגעת באינטגריטי הקדוש של המשחק. ולא רצינו לומר "איזורית" בקול רם, כי הם בטח לא מתורגלים בזה, לא השתמשו בזה, ומה פתאום נשלוף את זה עכשיו במשחק 7. וגם כדי שפופוביץ' לא ישמע "איזורית" ויחשוב שאמרנו שאנחנו רוצים לזיין את אחותו.

3. לכל השחקנים, מקטן עד זקן, שבוכים על ספסולם, על דקות המשחק האבודות שלהם, לעיתים גם הוריהם ומקורביהם, יורדי ים, המפליגים על ספינת המרמור, הידועה בשם המרמרה, אי שם בקצה הספסל, רחוק מעינו של מאמנם, שם אפשר לגדל שפם וללחוש תחתיו לכלוכים.

למתלוננים על זה ש"המאמן לא נותן לי בטחון", בלי לתת טיפת בטחון למאמן, ששמחים כשהם לא משחקים והקבוצה מפסידה (אהלן אייל ברקוביץ'), שאומרים שהם צריכים דקות משחק כדי ל"הוריד חלודה", ו"להיכנס לקצב", או "למצוא את המשחק שלהם", אומר רק שתי מילים: שיין באטייה. ועוד שתי מילים: סתמו ת'פה.

4. ושתי מילים שלברון ג'יימס אומר לכולנו: בפרצוף שלכם.

5. בבית ספר הגבוה לפיק אנד רול ינתחו בשיעור "תיקון טעויות" את המהלך ההתקפי כשמיאמי הובילה 90-88, ויגידו שקוואי לנארד נתן את סדרת הפריצה שלו בדרך להפוך לאולסטאר אבל האנדר שלו בחסימה האחרונה, אנדר, ביום כזה של לברון, עם חוסר תקשורת עם פארקר, גרמו להיסוס, לתגובה לא אגרסיבית מספיק, להיתקלות אחד בשני, ולמרחק שג'יימס היה צריך כדי לקבור את הזריקה ואת חלומות האליפות של סן אנטוניו.

6. אם זה היה הגוף של אנדרסן, ניחא. טים דאנקן כל כך מתקשה נגדו, כאילו הדיו מהקעקועים זולג מגופו של איש הציפור, נספג בזיעתו של דאנקן ומשמש קריפטונייט של הביג פונדמנטל. אבל זה היה באטייה ששם את גופו על דאנקן. כן, ההוא מהשלשות.

דאנקן מביט לאמצע בקבלו את הכדור. שיין? שוין! הצבע כל כך פתוח ומזמין, כמו ים גלי לתיכוניסטים מבריזנים, גולשי גלים. חפירה לצבע, דרך כתף שמאל, לסיום ביד ימין. אם דאנקן היה יכול לקבל תפריט במסעדת זריקות, זו הייתה המנה העיקרית שהיה בוחר. והנה החטאה. והמשך ריבאונד לא בכיוון.

ומהלך אחרון, ופארקר על הספסל, אולי נשמר למשחק מספר 8, והכדור נכנס לדאנקן לפוסט. וג'ינובילי עושה עליו חיתוך, ודאנקן לא חייב למסור, אבל מוסר, כי זיכרון האחד על אחד מקודם מנהל אותו עכשיו, וג'יימס ובוש עושים חילוף, ובוש וידיו הארוכות נשארים על מאנו שעולה לאוויר ליד הצפיפות של הבייס ליין, מחפש מסירה ורגע לפני שהוא נוחת משחרר את הכדור לידיים של…ג'יימס.

וירידה לחדר ההלבשה ועל מצחו של דאנקן מודבקים פתיתי קונפטי מיאמיים, כמו אות קין. ולפתע "מנטל", בהטיותיה השונות, נצבעת בבולד בביג פונדמנטל. והמבט הלא משתנה של דאנקן שוב לא משתנה אבל נראה כל כך שונה. וצער היקום על כתפיו, על כתפינו.

7. מישהו זוכר שאריק ספולסטרה היה מאמן שנלחם על הלגיטימיות שלו?

8. ואז, כשאתה טומן את הראש בכרית, בא לך לקחת את כל המילים על גאווה, וכבוד, ומאמץ, וספורטיביות תחרותית, ותחרותיות ספורטיבית, ו"כל הכבוד", ו"נתתם הכל", ו"הייתם שותפים להיסטוריה" וכל החרא הזה, ולדחוף אותם לתחת.

ואז לקום ולקחת את אלת הבייסבול הקרובה לאצבעות ידיך ולנפץ איזה חלון או ויטרינה. ואז להמשיך ולשבור איזה ואזה, או סרוויס, או קריסטלים, או את כל הבבושקות, מקטנה עד גדולה, או כל קלישאה אחרת שמוצבת בסלון של שנות השבעים, או השמונים, או התשעים.

ולנפץ את הטלוויזיה, ואת הטרנזיסטור, ואת הווקמן והדיסקמן, והאטארי, והקומודור 64, והאפל 2C, והאפל TV, והלפטופ, והאייפוד והאייפד והזיבי והכושליראבו. ואז לשבור את תעודות ההצטיינות הממסוגרות, ואת התמונה מהטיול ליוון או טורקיה או הלונה פארק בת"א, כשברקע תמיד מופיעה המכשפה מהלונה פארק, שפותחת וסוגרת את החלון, והיא כל כך דומה פתאום לריי אלן.

ואת התמונה של הילד הבוכה, פוסי שכמותו, אני כבר אתן לו סיבה לבכות, ולקלל את היום שבו נולדת ולא הצלחת לנצח את משחק מספר שש.

ואז להירגע, לנשום עמוק, לשתות כוס מים קרים, ולצאת לנשום אוויר צח בחוץ, כדי להכניס דברים לפרופורציות, זה רק כדורסל, אתה יודע.

ובדרכך החוצה לנתץ את האקווריום, ובעודך צופה בדגי הזהב צוללים אל חוסר חמצנם, לשמוע את כפות רגליך היחפות צועדות על שברי הזכוכית, מדממות את כשלונך.

___________________________________________

*גירסה מקוצרת של הסעיפים הראשונים הופיעה היום ב"ישראל היום".

לבנים ושחורים/שיבה ליבר
טור דה פראנס 2013 (1) - פרולוג / טור אורח מאת רד סוקס

48 Comments

amitpros 23 ביוני 2013

פשוט נפלא

גיא 23 ביוני 2013

ענק

גיל 23 ביוני 2013

אני חושב שכל מה שקרה בסוף המשחק, המרחבים העצומים שנתנו ללברון לזרוק, הישיבה של פרקר על הספסל, ההחטאה של דאנקן, כולם קשורים לזה שנגמר להם האוויר. הם באמת נתנו הכל והיו צריכים לסגור את העניין במשחק השישי.

גילי פלג 23 ביוני 2013

נפלא :-)

צור שפי 23 ביוני 2013

נהדר

בני תבורי 23 ביוני 2013

בורכנו בך קרמר!

7even 23 ביוני 2013

ענק!
Let's Go HEAT!

ארז 23 ביוני 2013

יפה ומדויק, פרט להתקטננות אחת, כל השחקנים שיושבים על הספסל רוצים שמישהו יכשל, שחקן או קבוצה, אחרת הם ישארו על הספסל עוד הרבה זמן (בעיקר בענפים דלי-חילופים כמו כדורגל). ברקוביץ היה היחיד שהיה אמיץ/טיפש מספיק להודות בזה.

matipool 23 ביוני 2013

אתה בתקופה של פיק רציני בכתיבה וביצירתיות שלך , הא ?
שלא ייגמר לעולם .

עמית 23 ביוני 2013

נפלא.
פאונד פור פאונד הכותב המצטיין בדה-באזר.

דורון 23 ביוני 2013

Poetry in Motion

אבוקדו 23 ביוני 2013

שירה במיטבה
איזה יופי
תודה

GIL 23 ביוני 2013

נפלא. מזל שהייתי בעד ההיט.

c web 23 ביוני 2013

כל הכבוד
מסכים עם גיל מלמעלה
כל ה"טעויות" וההחטאות של הספרס באו מתשישות פיזית. פופוביץ' אפילו אמר את זה במסיבת עיתונאים(עד שעצבנו אותו) שיש גבול כמה פתרונות החבר'ה שלו במצבם הפיזי יכלו למצוא ביום שבו גם באטייה קולע 6 מ 6 זריקות ראשונות שלו לשלוש, גם וייד משחק מצוין(רופא בדק אותו מתישהו? יש מצב שהוא מזייף פציעה כל הפלייאוף הזה? כל משחק היה את הרגע שהוא שוכב באמצע המגרש ותופס את הרגל אבל תמיד הוא חוזר לשחק. מוזר) ואז לברון גם קולע מחצי מרחק ומשלוש.
יש גבול למה שלנארד יכול לעשות והטעות בחסימה היא רק הנעץ האחרון. אפילו ללנארד לא היו כוחות(מנטליים?) להיצמד ללברון. אולי עם עוד כמה שנים של ניסיון הוא לא היה עושה את זה.

martzianno 23 ביוני 2013

פשוט תודה, קרמר.

תומאס נוימן 23 ביוני 2013

אתה ברצף יצירתי שקורה אחת לקריירה בדרך-כלל. הלוואי ותמשיך לרכוב עליו עוד זמן רב. הרבה משפטי מחץ, את זה אהבתי יותר מכל:

"וגם כדי שפופוביץ' לא ישמע "איזורית" ויחשוב שאמרנו שאנחנו רוצים לזיין את אחותו".

יואב 23 ביוני 2013

פוסט מעניין, קראתי את ההתחלה בעיתון ברכבת והמשכתי באתר.
אבל… מאוד מפריע לי הביטוי "לזיין את אחותו". במיוחד שזה מופיע בעיתון. כשאחת מכל שלוש נשים חווה תקיפה מינית בחייה, ולכולנו אמהות, אחיות, חברות נשים ובנות שנמצאות באחד הצדדים של הסטטיסטיקה הזו, אני חושב שביטויים כאלו הם חלק מהבעיה (ראה http://www.holesinthenet.co.il/holesinthenet-media-story-2702). באותה מידה היה אפשר לכתוב "ויחשוב שאנחנו רוצים להשתין לו באוזן" ולא להיות חלק משיח אלים כלפי נשים.

תומאס נוימן 23 ביוני 2013

"שאנחנו רוצים להשתין לו באוזן" – לא היה יוצר את אותו אפקט למשפט ולא היה מצליח להעביר את הנקודה באותה מובהקות.

הוא לא כתב "לאנוס את אחותו" או "לזיין אותה בניגוד לרצונה".

אני לא שותף לדעה שכל ביטוי מיני המכוון כלפי נשים (או בכלל), שמגיע במסגרת של טור דעה הומוריסטי, הוא חלק מ"שיח אלים".

אדם הרוצה לזיין אדם אחר – זה שיח רגיל לחלוטין, אולי סר טעם בנוסח ה"עממי" שלו (אבל כאשר כותבים על ספורט, זה בהחלט הז'רגון המקובל), אבל בכל מקרה לא מדובר ב"שיח אלים", אפילו ביחס לדברים המאוד נכונים שנכתבו באתר של "חורים ברשת" אליו הפנית.

דורון קרמר 23 ביוני 2013

יואב – בעיתון הופיע גרסה מרוככת יותר. ובאמת אפשר לכתוב הרבה דברים אבל תומאס נוימן הקדים אותי וציטט את המילים שלא היו לי. תודה תומאס ותודה יואב.

נר הלילה 24 ביוני 2013

יש גם נשים שרוצות לזיין את אחיו. המלצת קראיה חמה לגן הנעלם של ננסי פרידיי http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=2347

מצטרף לברכות. הלוואי שהיית יכול לפרסם את הטור כמו שהוא בעיתון. הלאה המוסרנות!

קיש 23 ביוני 2013

יפה מאוד, אין מה להגיד.
כמובן שיש עוד מיליון ואחד סיפורים מהסדרה הזו, וממשחק 6 בפני עצמו, אבל אי אפשר לגעת בהכול בפוסט אחד.
נקודה חשובה שלדעתי אף אחד לא נותן לה תשומת לב מספיקה, היא – בשני המשחקים האחרונים של העונה, אף שחקן של הספרס לא שיחק טוב, חוץ מקוואי לנארד. הספרס נתנו שני משחקים פשוט חלשים (טוב, גם דאנקן עם מחצית ראשונה מפלצתית בגיים 6), כאשר כל מה שהצליח להם עד אז בסדרה, ובעצם הביא אותם למשחק הזה במרחק יריקה מאליפות – כשל במשחקים האלו. ובכל זאת, כולנו יודעים כמה קרובים הם היו לאליפות, בעיקר בגיים 6 כמובן, אבל בעצם, גם בגיים 7. רבע אחד סביר של פרקר+דאנקן – והספרס אלופים, עם כל הפוקוס וההילה והשקט הנפשי של לברון. זה לא קרה, והשאר היסטוריה. אבל משהו בקבוצה הזו פשוט לא נורמאלי, ושיומיים כל כך חלשים, הם היו כל כך קרובים לאליפות.

roei034 23 ביוני 2013

1.דנקן גם הגיע ב6 וגם ב7 למרות ההחטאה. דנקן הראה כמה הוא גדול.בוש אכל ממנו קש בסדרה.
2.מי שלא הופיע בכלל היה גרין- אלא חייו של קלעי ראה ערך רי אלן שגם לא פגע בכלום ב משחק ה7 וב6 היא אדיר.

גיל 23 ביוני 2013

נכון. אם דאנקן למרות הגיל שלו נלחם ככה עד הסוף, איפה פרקר וכל הצעירים שנעלמו? ובוש הראה כמה הוא חלש, למרות כמה חסימות קריטיות. דאנקן עשה ממנו צחוק כל הסדרה כשבגיל הזה זה צריך להיות בדיוק להפך.

עם גרין היה הייפ מוגזם. הוא קלע שלשות מעולה אבל לא מסוגל לסדר לעצמו קליעה לבד וכשמתמקדים בו אז הוא פחות אפקטיבי. גם הזריקה שלו מחצי מרחק והחדירות דורשות שיפור משמעותי.

נעם 24 ביוני 2013

+1 ובעיקר בעניין בוש וגרין.

D! בארץ הקודש 23 ביוני 2013

קרמר, שמונה (וגם כל השאר, אבל שמונה) – *סופרלטיב* +100

יניר 23 ביוני 2013

היה שווה לבכות עם סן אנטוניו כדי לקבל את השירה המזוקקת הזו

נחשון שוחט 23 ביוני 2013

MVP

matipool 23 ביוני 2013

גדול !

גיל שלי 23 ביוני 2013

תודה. וכיף שאתה מכניס את רלף לסיפור, אולי גדול המאמנים שהיה פה, שלא זוכה למספיק קרדיט או זכרון. אני התאמנתי אצל יהושוע רוזין בבית ספר, ואימנתי קצת עם הספר של קליין בקט סל. אם היה לנו מאמן שידע גם להוביל את הקבוצה, וגם היה טקטיקן גדול, זה רלף

טל 12 23 ביוני 2013

תודה על הפוסט.וגם מחשב אמסטראד.

צרה צרורה 23 ביוני 2013

עונג צרוף. תודה

wazza 23 ביוני 2013

הפוסט הכי גרוע שקראתי בחיים

סתם בצחוק, ראיתי שכולם מלאים שבחים אז הייתי חייב לתת קונטרה, אחלה פוסט

אדם בן דוד 23 ביוני 2013

אני הפכתי את הבית, ושברתי את ה "הזיבי והכושליראבו" ואני עדיין עצבני. ינעל העולם ושתו החורגת.

דרור 23 ביוני 2013

יא אולוהים……. ראיתי את המשחק בבית של חבר בעוד אשתו ישנה ולכן מיתנתי את תגובותיי מאוד וכמובן לא שברתי כלום. במהלך המשחק סיפרתי לעצמי שלא צריך להיות חזיר ושהספרס לא צריכים להוכיח כלום לאף אחד.
קיבלתי את ההפסד והלכתי לעמל יומי. אבל כשחזרתי בצהריים קראתי על המשחק, ראיתי את הראיונות עם דאנקן והח'ברה, והרצון לשבור ולנתץ גאה ועלה והציף את נפשי. מי מאתנו ראה בחייו את דאנקן כפי שנראה במסיבת העיתונאים? הספורט כמה שהוא יפה כך הוא אכזרי. אני לפחות מתנחם בכך שההפסד לא הוריד מהנאתי והערכתי לספרס, להיפך. אבל זה גם בגלל שחלק ממני עוד לא השלים ומחשיב אותם לאלופים. אולי בעתיד זה ייקלט. תודה קרמר על כתיבתך הנפלאה והמדויקת כל כך.

איתן 23 ביוני 2013

פוסט נהדר כמובן. מסכים לגמרי עם הטענות על הקיבעון של פופוביץ' בהגנה על ג'יימס, אבל הסיבה העיקרית בעיני לנצחון של מיאמי הוא האינטנסיביות ההגנית שלהם, הספרס לא אותגרו כך במהלך כל הפלייאוף.

7even 31 ביולי 2013

+100

ניצן פלד 23 ביוני 2013

מאניבול.
מאניבול מתבסס על מספרים.
ועל דגימות גדולות.
מאניבול עובד לאורך עונה של עשרות משחקים.
מאניבול לא עובד בפלייאוף.
כי בפלייאוף הדגימה קטנה יותר.
וכשהדגימה קטנה יותר, לדברים שחורגים מהנורמה יש השפעה גדולה. כי כל משחק קריטי.
וכאן נכנס אלמנט מוזר כזה שנקרא "סופרסטארים", או "ווינרים". הם שמייצרים את החריגות האלה, בזמנים כמו פלייאוף, ומכריעים סדרות.

גם ההגנה של הספרס על ג'יימס בסדרה הזו התבססה על מספרים.
וזה עבד לאורך זמן מסויים.
ואם היו משחקים סדרה של 83 משחקים, סביר שזה היה עובד לספרס בסופו של דבר. כי ג'יימס אולי יכול לתת יום כזה ב-2 או 3 או אפילו 5 מ-7 משחקים, ולהכריע סדרה, אבל מה הסיכוי שיקלע ככה 35 פעם ב-83 משחקים? נמוך בהרבה.

כל זה בתגובה לנקודה 2 שלך.

ובתגובה לנקודות 1 עד 8: כיף. תודה!

דורון קרמר 23 ביוני 2013

ניצן, נדמה שמאניבול הפכה להיות מילה שאמורה לחתום דיונים, כאילו שאם זה לא מאניבול זה לא יכול להיות נכון. הדברים יותר מורכבים מזה. ואני תומך גדול של מאניבול. אבל כשהמספרים של המאניבול חותכים לך את הפרצוף אתה חייב להגיב מארסנל התגובות לשעת חירום שלך, תוכנית ב', גמישות, התאמות. כי משחק 7 זה לא סדרה של 83 משחקים אלא סדרה של משחק אחד. מאניבול או לא מאניבול.

ותודה לך!

ניצן פלד 23 ביוני 2013

לא הבנתי למה התכוונת כשאמרת ש"מאניבול הפכה להיות מילה שאומרה לחתום דיונים" או למה התכוונת בסוף כשכתבת "מאניבול או לא מאניבול".

מה שאני התכוונתי היה שללכת עם פילוסופיה מאניבולית, בלי plan b, זה מסוכן מדי בפלייאוף.
(למרות שהספרס באמת היו קרובים עד כדי כאב שאני לא זוכר כמותו)

דורון קרמר 23 ביוני 2013

אז אנחנו מסכימים בעצם…

ש. בן ד. 23 ביוני 2013

דורון,

מבחינתי דהבאזר היה הבלוג של דורפן שרק עבר אכסניה, הוא הפך לאתר שהוא היום ביום שגם אתה עברת.

תודה כרגיל.

דורון קרמר 23 ביוני 2013

תודה לכל המגיבים. לא יודע מה עוד לכתוב. הולך להראות את התגובות לאשתי.

קשקשן בקומקום 23 ביוני 2013

נהדר!!!

המאמן 24 ביוני 2013

פלופוביץ'.

toms shoes 26 ביוני 2013

continuously i used to read smaller articles שברי זכוכית | על ספורט, החיים וכל החרא הזה that as well clear their motive, and that is also happening with this post which I am reading at this time. toms shoes http://www.voguetoms.com

סימנטוב 28 ביוני 2013

נהדר, תודה!

7even 31 ביולי 2013

Priceless!

Comments closed