פוטבול אמריקאי ואני

אני משתדל בכל פעם מחדש. הרי זה תמיד איכשהו תופס אותך לא מוכן. והנה אני מוצא את עצמי מול שידור של משחק פוטבול. ואז רגשות האשם מופיעים. אני בולע את הרוק שמצטבר לי בגרון ומוודא, למרות שאני יודע שאני לבד בבית, שאף אוהד ספורט נוסף לא נמצא איתי בסלון.

אני מתבייש בעובדה שהמשחק הזה לא מעניין אותי. זה מייסר אותי ואני מרגיש איום בגלל העובדה הזו. בעיקר כי פלייאוף עכשיו ואני מחזיק מעצמי איש ספורט שמבחינתו תחרות יכולה להיות גם שני ג'וקים שרוססו לפני שניות אחדות ב K300 ואני אתהה מי יגסוס יותר לאט. וקראתי ב"וואלה!" איזה טור פרשנות שמסביר את ההשפעה התרבותית של המשחק על אמריקה, והאיצטדיון מלא, וזכויות השידור יקרות, וכל האמריקאים שאני מכיר מציינים בשורת הסטטוס שלהם בפייסבוק איזה ויץ על המשחק שהם הלכו אליו, ועל הברבקיו בחנייה לפני, ועל הבירות תוך כדי ועל הלילה הפרוע אחרי. ואני, לא נעים לי אני.

פעם ערוץ הספורט ניסה לחנך אנשים כמוני ועפר שלח העביר סדרה שלמה של תוכניות שניסתה ללמד את הצופה הבור אך המתעניין, את המשחק. קיבלתי שיחת טלפון רבע שעה לתוך התוכנית הראשונה ומאז לא חזרתי אליה. זה היה נסיון אצילי מבחינתם, אבל כושל מבחינתי. אני חייב לציין שבאחד הביקורים שלי בארה"ב אפילו ביקרתי במשחק בג'איינטס סטדיום. זה היה בקיץ 2004. ריאל מדריד עם זידאן ורומא עם טוטי נפגשו למשחק אימון במסגרת מסע הקיץ האמריקאי שלהם. נגמר אפס אפס.

אף פעם לא באמת רציתי להגיד את זה בקול רם אבל נדמה לי שאלה הדברים שמונעים ממני להתחבר למשחק:

1. למה כל שחקני הספסל לא יושבים? איך מאמן אמור לנהל משחק כשהוא עומד על הקו וכל כך הרבה אנשים עומדים לו על הראש?

2. הבועטים, חיוורים ורזים, נוכחים נפקדים, עם מי הם מדברים בנסיעות הארוכות למשחקי החוץ?

3. מהלך של שתי שניות. ערימת ילדים. מסתדרים שוב. מהלך של ארבע שניות. ערימת ילדים. מסתדרים שוב. מהלך של שמונה שניות. ערימת ילדים. מסתדרים שוב. זורקים את הכדור בכוונה החוצה. אין ערימת ילדים. יוצאים לפרסומות. חוזרים מפרסומות. השחקנים עומדים בעיגול. קלוז אפ על איש שמן עם אוזניות מוטורולה. אני מנסה לקרוא את שפתיו כשהוא מסמן את התרגיל הבא. נדמה לי שהוא אומר: "לכו על מהלך ערימת הילדים".

4. כואב לי בכתף כשקסדה של מישהו מפרקת למישהו איזה מפרק. אני בודק אם כל השיניים שלי במקום כשמראים בהילוך איטי שני ראשים מתנגשים. אני מלטף את ה ACL המשוחזר שלי כשמישהו במשקל 150 קילו בגובה של 195 ס"מ מתביית על הפיקה של הקווטרבק. אהבה? זה כואב.

5. עם איזה נעליים לעזאזל משחקים פוטבול?

6. האם כשכולם עומדים בעמדת המוצא שלהם, לפני המהלך, כשגבם כפוף קדימה וישבנם בולט החוצה, תמיד ישנו איזה מתחכם שנותן לכולם לשמוע ולהריח את ארוחת הצהריים שלו?

7. למה בעצם לא עוצרים את השעון בכל פעם שהמשחק נעצר?

8. ואיך זה שלרוב, זה שתופס את הכדור באנד זון כל כך חופשי? מה , איך לא שומרים עליו?

אבל נדמה לי שציון, האיש שלנו ב NFL, סיכם את הדברים בצורה הרבה יותר קולעת:

2:7
ההפסד לסיטי בחצי הגמר הראשון

9 Comments

יוסי 18 בינואר 2010

לפי הלינק הזה (http://deadspin.com/5449357/theres-not-much-football-in-your-football), נטו, משחק פוטבול נמשך בערך 11 דקות.
אבל, האמת היא שאף אחד לא מבין מה קורה ב-11 דקות האלו, כי אי-אפשר לראות איפה הכדור בכלל, אז מה שחשוב זה ה-22 דקות של שידור חוזר בהילוך איטי.
הנה, למשל, המסירה המדהימה של ברט פאבר מאתמול (http://www.youtube.com/watch?v=qQDURVgjaME), בפעם הראשונה בכלל לא הבנתי איפה הכדור. לכן, כמה שזה נורא לראות פוטבול בטלוויזיה, המסכנים האמיתיים הם אלו שרואים אותו במגרש וכל מה שיש להם לעשות זה לקוות שיהיה הילוך חוזר באיכות סבירה על המסך הגדול מולם. ואגב המסירה המדהימה של פאבר, כל המשחק הזה מבוסס על מסירות ארוכות, אז המסירה הרבה פחות מרשימה ממסירות כל-המגרש של שפר.

איתן 18 בינואר 2010

כנראה שצריך לחיות קצת באמריקה בשביל להבין את המשחק ולהנות ממנו.
אותי משגע שאני לא מצליח להבין קריקט. זה הרי אחד מענפי הספורט הנפוצים בעולם (אם לא הנפוץ שבהם)ואין לי שום מושג מה הולך במשחק הזה, איך עובד הניקוד, ולמה לוקח לו שבוע.

אגב, בשביל התחרות, אני שם כסף על הג'וק הימני.

עדי 18 בינואר 2010

מדויק.
מצחיק.

אייל 19 בינואר 2010

פשוט גאון!

doron kramer 19 בינואר 2010

תודה.

אור 23 בינואר 2010

קצת מצחיק
לא מדויק בכלל
http://sports.walla.co.il/?w=/154/1635223
מומלץ לקרוא

טל הצהוב 27 בינואר 2010

לפי הקריאה של הפוסט, זה דיי ברור שחוסר העניין שלך בפוטבול נובע מחוסר ההבנה שלך בתורת המשחק. וחבל…

בניגוד לתיאורים שלך המפשטים את המשחק עד לרמת גיחוך, פוטבול הוא המשחק האסטרטגי ביותר מבין כל ענפי הספורט הקבוצתי.

אני למשל חושב שענף ספורט שבו משחק יכול להסתיים בתוצאה של 0-0 הוא קצת דבילי ומצחיק, אבל זה כבר עניין לפעם אחרת.

כששאלתי את עצמי מדוע אני כל כך מתחבר לפוטבול (כי באמת לא הצלחתי להבין למה), מעבר להבנה שלה – מצאתי שאני מתחבר אליה בגלל שזה "משחק לגברים".

הנה משהו שכתבתי לפני שנה לפני הפלייאוף -, שתקף ונכון גם להיום. הנושא הראשון בשם "פוטבול זה לגברים" יענה לך למה אנשים כן מתחברים לזה:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1395677&passok=ok

אולי תנסה שוב, הסופרבול מפגיש 2 קבוצות אדירות. אני אישית לא יכול לחכות.

doron kramer 27 בינואר 2010

אני מעריך את התשוקה שלך למשחק וגם בפוסט די התביישתי בעובדה שאני לא יכול להתחבר למשחק, לפחות טלוויזיונית. אישית אני לא זקוק לפוטבול כדי לייצר טוסטרון, אבל מי שכן, לבריאות. הרי קליק עם משחק מסוים בנוי מפרמטרים כל כך רבים כך שזה קצת מצחיק שאנשים שיפוטיים לגביי החלטות תרבותיות של אחרים. נראה לי שמיליארד הודים ועוד כמה מיליוני פקיסטנים לא יוכלו לשכנע אותך או מישהו אחר להתחבר לקריקט. את הסופרבול לא אפספס. לך תדע אולי עוד מישהי תחשוף פיטמה.

אוהדת 20 בפברואר 2012

למה לבזבז זמן על חוסר אהבה לספורט כל כך מגניב ואהוב?
לך תראה עוד משחק כדורגל של הליגה הישראלית כי זה באמת הרבה יותר מקצועי ומעניין…

Comments closed