ד"ש מהשמיים

הרגעים האלה כשהדם אוזל לך מהפנים. הנשימה נעתקת. שק הדמעות מתמלא ותכף יתפרץ כמו שיטפון בנחל צין. המילים שיוצאות לך מהפה הן בעצם מילה אחת שמתחננת: "לא, לא, לא".

2.3 שניות לסיום המשחק. קבוצתי, הפועל לב השרון מובילה 85 – 84 על אחת המועמדות לעלייה לליגת העל, מ.כ. הבקעה (לשנות את השם דחוף).

אחרי טיים אאוט שלהם, הם עומדים להוציא את הכדור ממחצית המגרש. המאמן החדש שלנו, עמי נאווי, רואה את הצורה בה הם מסתדרים ומבקש פסק זמן. אנחנו שוב חוזרים למגרש. אני שומר על מוציא הכדור, גיא קנטור. בן מחזור שלי, כלומר סיימנו תיכון ביחד עם ישו.

אני רוצה לסגור את קווי המסירה שלו ומנסה לנתר. בדרך כלל, כשאני מנסה לנתר, אני קופץ לעומק. הפעם אני אוגר אנרגיה, מגייס יחידות משריר התאומים שלי (אצלי הוא בן יחיד), והכדור של קנטור פוגע לי ברגל. משום מה השעון לא זז. עדיין 2.3 שניות.

בוא ננסה את זה שוב.

קנטור מוציא כדור לאיתי גרינבוים. שחותך לכיוון אמצע הצבע ומרגיש שיש עליו שני שחקנים. הוא הודף את הכדור אחורנית במין טיפ כזה, סחתיין על האומץ, עם הגב לסל, ומוריד כדור אלוהי לגרי גנדל שנמצא מתחת לטבעת והשומר שלו היה עסוק ברדיפה אחרי גרינבוים.

למי שלא מכיר את גרי גנדל, מדובר בשחקן בעמדה 3 סביב ה – 2 מטר, עם יכולות התקפיות פנטסטיות. סקורר. כשמדברים עליו בישיבות סקאוטינג בדרך כלל אומרים עליו פאקינג סקורר. כי גנדל יכול להרוג אותך ולשגע אותך בטראש טוק. כשהוא בזון, הוא יכול לקבור קבוצות לבד. גאנר לשלוש, גב לסל, ובעיקר קור רוח וניסיון הופכים אותו לאחד השחקנים הקשים לשמירה בליגה. גרי גנדל מתחת לסל, חופשי עם הכדור, זה הדבר שכל מאמן חולם עליו כשהוא בפיגור נקודה, שנייה וחצי לסוף המשחק.

המשחק הזה היה המשחק הראשון של הסיבוב השני של הליגה. לפני המשחק היינו ממוקמים במקום האחרון עם ארבעה ניצחונות. החליפו אצלנו שחקנים, החליפו מאמן, והמטרה שלנו היא להישאר בליגה. מבחינת פוטנציאל, אנחנו שווים מיקום 1 – 8.

מ.כ. הבקעה רוצים לעלות לליגת העל. הם השקיעו הרבה כסף, והמאבק קשה. כל ניצחון מקרב אותם ליתרון ביתיות בפלייאוף. הם בין ארבע מועמדות לעלייה במאבק על שני כרטיסים.

כל משחק בסיבוב השני הוא מלחמה. הליגה הלאומית ידועה כליגה משוגעת. אחרי המחזור האחרון מפרידה נקודה מהמקום השביעי למקום ה – 14 והאחרון, ושלוש נקודות בין המקום הראשון לשישי.

המאמן החדש שלנו, עמי נאווי, אמר באימון הראשון שלו: "הרצון הוא כוח אלוהי". הוא יודע על מה הוא מדבר. כדי להישאר בליגה צריך בעיקר רצון. הכדורסל בא אחר כך. ובאמת שיחקנו בצורה הירואית. הובלנו רוב המשחק. יותם שירן, הקלעי המוביל שלנו מתחילת הליגה נפצע באימון יום ראשון ולא שותף. הראינו הרבה הקרבה והגענו 2.3 שניות לסיום. הפסד עכשיו יהיה אכזרי מנשוא. יקבור אותנו עמוק במקום האחרון. ישבור אותנו מנטלית.

גנדל עולה לצעד וחצי. אלה הם הרגעים שהדם אוזל לך מהפנים. הנשימה נעתקת. שק הדמעות מתמלא ותכף יתפרץ כמו שיטפון בנחל צין. המילים שיוצאות לך מהפה הן בעצם מילה אחת שמתחננת: "לא, לא, לא".

גנדל החטיא.

שנייה וחצי לסיום המשחק, בפיגור נקודה, הוא עלה לצעד וחצי מתחת לסל, הכדור התגלגל על הטבעת ויצא.

זה הרגיש כאילו נפלתי למפלי הניאגרה העצומים וסופרמן בכבודו ובעצמו הגיע כדי להציל אותי שניות לפני שאני מתרסק לקרקעית הגועשת.

יהיו כאלה שיגידו שגנדל לא היה מרוכז והופתע עד כמה הוא היה חופשי.

יהיו כאלה שיגידו שהוא הפעיל יותר מדיי כוח בקצות האצבעות בשחרור הכדור.

יהיו כאלה שיגידו שהשחקן שקפץ איתו בניסיון נואש, הפריע לו מעט.

שיגידו.

אני יודע את התשובה.

גנדל יכול לישון בשקט. זה בכלל לא היה תלוי בו.

זה אבא שלי. ששנים לא פיספס אף משחק שלי, ומשום מה לאחר שנפטר הפסיק לבוא למשחקים, והתגעגע כנראה לחוסר היכולת שלי לנתר ואולי גם לאיזה שלשה או שתיים.

גם אני מתגעגע. סופרמן היה הסרט הראשון שהוא לקח אותי לראות בקולנוע, אי שם ב 1979.

אז הוא בא ונתן הדיפה קטנה לכדור של גנדל.

ההפסד לסיטי בחצי הגמר הראשון
האופנה הגיעה למנצ’סטר

19 Comments

דנה 20 בינואר 2010

דורון, התרגשתי!

וינסנט וגה 20 בינואר 2010

פוסט משובח.אהבתי.

טל אבריאל 20 בינואר 2010

שוב צמרמורת (כמו בכתבה על האפסנאי/שחקן האוטיסט)

יובל 20 בינואר 2010

דורון, אחד החזקים שלך

לידס 20 בינואר 2010

פוסט מוצלח במיוחד

הרבה בהצלחה במאבקים

הבלטה של זלוטי 20 בינואר 2010

לא יודע מה תוכניות הפרישה שלך אבל אם כדי להמשיך לכתוב טקסטים כאלה אתה צריך להמשיך לשחק כדורסל-אז תמשיך.
נהדר.

גרי גנדל זכור לטוב לכל אוהד אדום. שתי קדנציות עשה אצלנו, אחת טובה, אחת פחות. שחקן ליגה שנייה קלאסי (כמה פעמים אמרו את זה עליך דורון?). אגב-יש הרבה אנשים שבטוחים שהוא אמריקאי-יהודי עד היום למרות שנולד אלפי מילין מהיבשת החדשה.

doron kramer 20 בינואר 2010

תודה למגיבים.

לבלטה של זלוטי: אמרו כנראה יותר מדיי פעמים. תוכניות הפרישה מונחות לפניי, מתוכננות עד לפרט האחרון.

אודי 20 בינואר 2010

אכן מרגש.

ייגר מאיסטר 20 בינואר 2010

ניצחון הרואי באמת והנה אתם רק נקודה ממקום 7. ושום מילה על חלקו של המאמן החדש בהישג. סופרמן יש רק אחד, וזה הבלוג. אהבתי.

דני 20 בינואר 2010

כדורי נאווי כישף את הכדור!

יואל בן ברוך 20 בינואר 2010

גנדל כבר שנתיים לא פוגע . גם השנה האחוזים שלו משלוש די עלובים. מוזר שבליגה הלאומית הוא לא מנצל את יתרון הגובה לעשות נקודות קלות בצבע והוא מתעקש רק לזרוק שלשות ללא הצלחה. לא פלא שפעם אחת הוא היה מתחת לסל אז הוא התבלבל

הבלטה של זלוטי 20 בינואר 2010

מה ששכחתי לציין קודם זה שלגנדל בכלל לא היה סיכוי מול האיש שעל הקווים מהצד השני שממשיך להגיר זיעתו על פרקטי אולמות ציון. עמי נאווי-הלוחם בדרכים. איזה איש.

doron kramer 20 בינואר 2010

מיום ליום אני מגלה כמה אתה צודק.

עידו אשד 20 בינואר 2010

אין כמו תמיכת הורים. אבא שלי ניסה 20 שנה להביא אליפות לחולון על המגרש. אבל עשרה חודשים אחרי שנפטר, קפץ לביקור ביד אליהו והכניס את הכדור של מאליק דיקסון. סופרמן זה כנראה אב טיפוס.

מיכל 21 בינואר 2010

כתיבה משובחת. נהנתי לקרוא. :-)

עדי 21 בינואר 2010

איך הייתי קוצה להיות שם ברגעים האלה. בעצם לא! זה בטח היה הרבה פחות מרגש מהתיאור שלך.

דנית ניצן 21 בינואר 2010

צודק – אם רק היית משחק כמו שאתה כותב……

יהודה שוחט 22 בינואר 2010

חבוב, אתה פשוט כותב נהדר. עוקב אחריך מזה זמן, ונהנה מכל רגע.

doron kramer 22 בינואר 2010

תודה ידידי.

Comments closed