ילדי המרתון

הציפייה גדולה. מסתמנת אפילו התרגשות. מטרוסקסואליים, בנות בגילאים 15 עד 30, חובבי אירופה הקלאסית, לא ישנים כבר חודשים.
H&M מגיעה לישראל וכבר רבים כבר לא יכולים לחכות כדי לקנות בגדים שלא ידעו שהם צריכים במחיר מופקע.
לכל אחד יש את ה H&M שלו. אני תמיד אזכור את הסניף ברחוב הראשי של אמסטרדם בו רכשתי בדצמבר 1998 סוודר אפור עם צווארון גולף ענק. 11 שנים שהסוודר הזה מחכה לראות אור יום. מאז היו הטי שירט עם ההדפס המגוחך ב 7 יורו מהסניף של וינה, שהתכווץ בכביסה הראשונה ומשמש אותי כחולצת בטן, כשאני רוצה לחשוף את הפופיק בפומבי. מכנס הדגמ"ח, שנראה עליי כמו קונדום, ועלה 25 יורו בסניף הפריזאי, וכמובן, חולצת כפתורים ב29.99 יורו מהסניף בברלין שהבטחתי לעצמי שאלבש לחתונות אבל כולם כל הזמן מתגרשים. בקיצור, שוס.

גם בבית הספר האמריקאי בו אני מלמד, כולם מחכים ל HM. אבל מסוג אחר. Hockey Marathon הוא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בחייהם של תלמידי התיכון כאן. מדובר במסורת בת 33 שנים, עם טקסים, מיתולוגיה וחוקים. אפשר להוציא מתוכנית הלימודים את שיעורי המתמטיקה, אבל אל תתעסקו עם ההוקי מרתון.

ההוקי שמשוחק אגב, הוא הוקי רצפה, לא הוקי קרח.

וזה מה שקורה: התיכון כולו, בערך 200 תלמידים, מתחלקים לשתי קבוצות, הכחולים נגד האדומים. אחר כך מתחלקים לבנים ובנות. החלוקה האחרונה היא לתתי קבוצות (A, B, C, D), על פי רמת המשחק של כל תלמיד. ואז מתחילים לשחק. בנות אדומות ברמה A מול בנות כחולות ברמה A. בנים אדומים ברמה A נגד בנים כחולים ברמה A. וכך הלאה. מתחילים בשישי בבוקר, עם טקס פתיחה, והופעות, נגיד מורים שרוקדים את אגם הברבורים, ואז משחקים ברצף, כן, ברצף, עד מוצאי שבת, בערך 34 שעות. כל קבוצה משחקת 12 משחקים נגד הקבוצה המקבילה מהצבע הנגדי, התוצאה מצטברת ובסוף קבוצה אחת מנצחת. ואז הולכים הביתה.

אבל ההוקי מרתון הוא יותר מעוד אירוע ספורט בית ספרי. בתודעת רבים, המרתון הוא מנהל התוכן של הזכרונות. שם מתחילות ההתאהבויות הקטנות שהופכות בהמשך לדמעות גדולות ואחר כך לזיכרון מתוק. שם נולדים גיבורים לרגע, תלמידי יום יום שלא קיבלו אף פעם הזדמנות לזרוח ולפתע העולם בו הם מתנהלים מכיר בהם ומעלה אותם על פודיום. שם נוצרות הזדמנויות להנהיג, להגיב ולהכיר את עצמך בזמן לחץ, להתנהל תוך כדי עייפות וכאב פיזי. שם משבר וטעות היא הזדמנות ללמידה. שם זה בסדר להפסיד, אבל לא בסדר להפסיד את הלקח.

הוקי בבית הספר הזה הוא מה שכדורגל בבית ספר ישראלי, רק הרבה יותר מדבק. וכולם נדבקים בחיידק. להיות בין המובחרים שנבחרים להיות קפטנים ולהוביל את המרתון נחשב סמל סטטוס. וכולם, כולל כולם, משחקים. למה? כי הם יכולים. הספורטאים וגאוני המחשבים, אומני הציור וחובבות השירה, המקובלים והמתבודדים, האמריקאים, האסייאתים, האפריקאים והאירופאיים. גם הישראלים. הבנים והבנות. באותה תשוקה. אותה אינטנסיביות, אותה חדוות משחק.

ההוקי הפך כאן לדת. הוקי מרתון מוצלח הוא זיכרון שמלווה את בוגרי בית הספר לכל חייהם. בשיחות עם בוגרים צמד המילים הזה עולה כל הזמן. לא תמיד רק בגלל ההוקי אלא בגלל משחקים אחרים שתיכוניסטים אוהבים לשחק יחד. אבל על זה אני לא רוצה לדעת.

מה שחשוב זה שכולם משחקים. וכולם משחקים כי כל מה שצריך לעשות זה לקחת מקל, לא להרים אותו מעבר לגובה המותן, ויאללה להכות בכדור. אם הטכניקה בידכם בוודאי תשובצו לקבוצה עם שחקנים ברמתכם, ואם לא, גם טוב. כי שער שיובקע בין שתי הקבוצות ברמה הנמוכה ביותר במשחק בשעה 2 בלילה, יהיה בעל משמעות דומה לשער שיובקע בין אומני ההוקי במשחק האחרון. כולם משפיעים על ההוקי מרתון. כולם שווים כאן.
סוג של קומוניזם. באמריקה.

חלון עלק. אפילו לא חור בקיר
לשלול את סרט הקפטן מג’ון טרי