Tell me why I don't like Mondays

פורסם היום (ברובו) בישראל היום:

זה נכון שגמר המונדיאל עדיין לפנינו, אבל דומה שאפשר כבר עכשיו להתגעגע אל ההווה שהתחיל ב11 ליוני ונמשך עד לרגעים אלה. להיות נוסטלגיים אל העכשיו. להתרפק על זיכרונות של חלום שעדיין נחלם, ולהתעורר מייד כשהוא יסתיים, תמונותיו טריות במוחנו, על מנת שהוא ייחרט בתודעתנו לעד. כי הוא היה, והוא הווה, והוא יהיה בתפארה. אדון עולם. אדון גביע העולם. נזל לנו מבין האצבעות והשאיר את חותמו על פרצופנו כמו ארטיק של פעוט היושב במושב האחורי של מכונית הוריו ביום קיץ חם. כל כך אהבנו אז לאהוב אותו עכשיו. את השגרה העמוסה שהוא נתן לנו. את רה הארגון של לוח הזמנים שלנו. משלושה משחקים ביום וסדר יום מובנה, לשני משחקים ביום ודרמות של שלבי נוק אאוט, למשחק אחד ביום, מכריע, חורץ גורלות, מכתיר. נכון שהיינו צריכים לשמוע יותר מדיי דיונים מעייפים, שחוקים ולא רלבנטיים כליל על הדילמה היהודית הבלתי נגמרת, זו שעוברת בין 1492 ל 1942. נכון שיותר מדיי כוכבניות ממדינות שניצחו על המגרש, עם יצר פרסום עז מדיי, הבטיחו לחשוף יותר אברים מלקוחותיו של פרופסור יהודה היס. נכון שחוסר שביעות הרצון מסיבוב המשחקים הראשון גבל בחוצפה בהתחשב בעובדה שהגיע מאוכלוסיה שמכנה את איצטדיוניה על שם בתי מגורים של חיות, והצטרף לפתולוגיה של חוסר שביעות הרצון במדינת היהודים. נכון שהלוואי ועורכים בתקשורת היו להוטים אחרי תחקירים כמו שהם להוטים לתמונות של בחורות ביציעים שחושפות את היציעים שלהן, העליונים או התחתונים. או שניהם. ונכון שבחורות ישראליות יכולות רק לקנא במה שיש להולנדיות ולגרמניות להציע. ונכון שצופית גרנט. אבל הילדים שיוולדו מיום שני הקרוב ואילך לא ימצמצו כשיכריזו בצדק, בוודאות בלתי ניתנת לערעור את המשפט הפולני במהותו שקובע 'אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי'. כי יכול להיות שזה נגמר. וצמרמורת, ולא מהסוג הטוב, עוברת אצל כל מי שנחרד מהמחשבה שהחל מיום שני נצטרך לחזור ולהיתקל במושגים הבאים: שוק ההעברות בכדורגל הישראלי. הכנות אחרונות לקראת פתיחת העונה של הכדורגל הישראלי. פתיחת העונה של הכדורגל הישראלי. כדורגל ישראלי.
הקוסמופוליטיות של החודש האחרון תחזור למימדיה המוגבלים ותסתכם במעקב אחרי שלומי ארבייטמן בגנט ובגלוריפיקציה בלתי מוצדקת של ליגה אירופאית שנבחרתה תשחק בגמר ביום ראשון, והיא אחראית לנדידת אוהדים ישראלים המחפשים מצליחנים באותה כמיהה בה דייגו מראדונה מחפש חיבוק. פעם קראו לזה ברזיליזם, אחר כך מנצ'סטריזם, היום זה ברצלוניזם.
זה היה מונדיאל בו התפכחנו מאשליית הערצת הכוכב, האינדיבידואל, יציר כפיה של חברת הנעליים והפרסומת המגניבה ש"חובה לראות!". ויין רוני קיים את החזון האפוקליפטי שצפו לו בפרסומת של חברת האם שלו. מסי גילה שבלי הקבוצה שלו הוא חצי בן אדם. כריסטיאנו רונאלדו ירק על כולנו דרך מסך הטלוויזיה וחזר לשרמוטות הכדורגל שלו. אולי בעוד ארבע שנים לא נופתע מהגרמנים ומחדוות המשחק שלהם אם נטרח לראות את הליגה שלהם, אולי המוצלחת והמרתקת באירופה, שגם היא משודרת אצלנו רק ללא יחסי הציבור. ואם כבר יחסים וציבור, תהיו בטוחים שאלה שהעלו את הרייטינג לערוץ 1 יחזרו לתבנית הקבועה שלהם כמו כלב אל קיא, וילחצו 22 בשלט הטלוויזיה. כי מיום שני הקרוב כולנו ניפול. מאיגרא רמה לתת רמה בכדורגל. מאגרה רוממה לבירה עמיקתא בטלוויזיה.

עוד טור על המונדיאל
הריעו

5 Comments

מיכאל ז. 9 ביולי 2010

פרצי צחוק רמים עלו הבוקר מעמדת המחשב, כשקראתי את הפוסט. כתוב מצויין וגם קצת צובט בלב.

doron kramer 9 ביולי 2010

תודה תודה.

עומר 9 ביולי 2010

מצוין- מאיגרא רמה לתת רמה בכדורגל. מאגרה רוממה לבירה עמיקתא בטלוויזיה.
שבת שלום וגמר שמח לכולנו

הופ 9 ביולי 2010

קראתי בעיתון, כתבת היטב. אני חולק על חלק מהמסקנות שלך (אולי ארחיב על זה בסיכום המונדיאל שלי), אבל רוב התובנות שלך נכונות ומדויקות.

Comments closed