מה קורה גבר?

גברים מדממים, נשים חמוצות, אבות ובנים, סקס וכדורגל. קרמר צפה ב"מחוברים" וחזר עם מסקנות.

תקראו לי כוסית, וגם הפרסומות לטמפונים שמשובצות לאורך כל פרק המשודר ב YNET יוכיחו את זה אדום על גביי לבן, אבל אני צופה אדוק ב"מחוברים".

זו סדרה של גברים, אבל לא מהסוג שכותבים עליהם ולהם ב"בלייזר", אלא גברים שמדממים את המירוץ. שחושבים שהם מנהלים קריירה ומגלים שהיא בעצם מנהלת אותם. שמנסים לחיות את המשפחה שלהם, החדשה או הישנה, הקודמת או הנוכחית, והורגים את עצמם בניסיונות לעשות את זה. גברים שהם בובות מתנפחות של החיים, שנזרקים, מלאי אוויר לרגע, רק כדי שמייד אחר כך האוויר ייצא מהם בשריקה חדה, מרוקנים, בעודם צריכים להחליט אם הם עכשיו אבא או בן. או שניהם. או אף אחד.
שי גולדן ואח שלו, המאומצים, ואביהם המאמץ. לואיס אדרי ואביו הדתי הקפדן. ישי גרין ואביו פושט הרגל והדכאוני. רן שריג ואביו החולה. אביו של דודו בוסי עדיין לא הופיע עד פרק 14 בו צפיתי. רק בתו. שנותנת לו עצות שכל אמא הייתה נותנת לבן כזה.

רבים מהטורים הפובליציסטיים הספורטיביים אוהבים לחזור לרגע המכונן, נקודת המפגש, הקריטית לכאורה, עם צעיף לצוואר וכף יד קטנה האוחזת בחשש ובהתרגשות בכף יד גדולה, ויוצרת, יחד עם כר הדשא הירוק, את השילוש הקדוש של אב – בן – כדורגל, ממנו הבן לא יהיה יותר מה שהיה ויצא למסע של חיים שלמים. אבל זה הרבה יותר מעבר לכך. כל גבר, בסדרה הזו ובכלל, הוא בכל רגע נתון בן לאב מת ובן לאב חי. ובחייהם ובמותם לא נפרדו.

כל כך קל להזדהות כשאתה שומע את דודו בוסי, בן שכונת התקווה, סופר, מתפייט בפני חברתו הארעית נטלי עטיה, על איך הפך לאוהד הצלחות של בני יהודה, על המחיר הרגשי שמשלם אוהד נאמן שבע הפסדים ותסכולים, ועל חוסר הברירה בהפיכתו לחרא אוהד, בעודם יושבים על מרפסת ביתו ושומעים את שאגות אוהדי הפועל ת"א החוגגים שערים המובקעים מול קבוצתו. זה דיון מרתק הרבה יותר מהדיון שהם ערכו על שערות הערווה של עטיה המופיע כמה פרקים אחר כך. דיון שביסס את התחושות שעטיה, לו הייתה אמריקאית, הייתה מצביעה עבור ג'ורג' "בוש".

זו סדרת חובה לגבר הכותב.

זו סדרה שמוכיחה היטב שגברים מבינים היטב נשים ורק בוחרים בהתנהגויות מסוימות. אלה הנשים שלעולם לא יבינו גברים. אבל יבינו באמת.

זו סדרה שמראה גברים המחליפים חיתולים, מורידים את הזבל, עושים את כל הדברים הנכונים שהמהפכה חינכה אותם אליהם. ועדיין, כל גבר יודע עמוק בפנים, שתפקידו האמיתי באמת הוא להיכנס הביתה כשכבר חשוך בחוץ, עם פרצוף האבא המקצועי שלו שמופיע כשילדיו רצים לחבק אותו, אשתו המוקפדת תיקח ממנו את התיק וריח תבשיל יעלה מהמטבח.

זו סדרה של גברים שנשארו ילדים והפכו לנערים. קלוז אפים על מחשופים וישבנים. פנטזיות על מין אוראלי. אוננות מילולית על יחסי מין, שרק חמיצות פניהן של הנשים בסדרה מצליחה למסמס.

זו סדרה שניתן להריח בה דרך המסך את הערק שבוסי שותה. את הג'וינט ששריג מעשן. את ריח החורף שמוצג בה בכזה כישרון. קשה להאמין לרגע שמדובר בחורף ישראלי.

זו סדרת שתוכלו לקרוא לה פורנוגרפיה של הגבר ולהתחבר אליה כמו שגברים מתחברים לפורנוגרפיה.

קח אותי, דורון צברי.

12 Comments

הופ 18 בספטמבר 2010

יופי של סדרה. ויופי של פוסט.

דורצח 18 בספטמבר 2010

וזו גם סדרה של גברים שמלאים בעצמם, בתדמית שהם מנסים להציג, בצרכים שלהם ובמה שהם זקוקים לו בכל רגע. סדרה של גברים שהילדותיות שלהם והבחירה שלהם לא להבין מחרפנת לפעמים. סדרה של גברים שלפעמים כותבים את עצמם ומביימים את מה שקורה מול המצלמה כל כך יפה, שהם שוכחים שהם מביימים בני (ובעיקר בנות) אדם.
ואלה עוד כמה סיבות שהסדרה הזאת מוצלחת. אני לא מפסיד פרק.

דורצח 18 בספטמבר 2010

(חוץ מדודו בוסי, שרוב הזמן משעמם לי את הצורה).

תומר ש 19 בספטמבר 2010

סדרה מצויינת. רן שריג אגדה

פראליה 19 בספטמבר 2010

סדרה טובה, אני רואה בקצב שלי ב-vod, בדר"כ מעביר נדודי שינה בלילה. בגדול מה שמפריע לי זה האובר-מאמץ של ה"גיבורים" להראות אוטנתיים, אם צברי היה אומר להם לשחק את עצמם ולא את מי שהיו רוצים שיראו אותם, זה היה עובר חלק ואמין יותר. אני מצליח להזדהות נקודתית עם ספוטים קטנים בחיים של רב הגיבורים. (אבל ההוא מההיי-טק מביא לי את הסעיף, ב- vod אני משתדל לרפרף אותו).

אנונימוס 19 בספטמבר 2010

נשמע מעניין. אולי אתן צ'אנס. אבל בטוח שלא בYNET. הפרסומות הקופצות האלה כל 5 דקות מביאות את הסעיף. אי אפשר לראות שם כלום.

DI 19 בספטמבר 2010

בוא נגיד שהצלחת לגרום לי לצפות בסדרה לראשונה זה חמש שנים
ונראה לי שאתמיד מעט

ויכסלפיש 20 בספטמבר 2010

אני בפרק 7, לואיס אדרי קצת משעמם אותי.היתר מרתקים

דורון קרמר 20 בספטמבר 2010

אני חושב שהם נפלו עם אדרי. לא נורא, הם פגעו בארבע מתוך חמישה זרים, הלוואי על קבוצות ליגת העל.

מוריה 20 בספטמבר 2010

פוסט מעורר תהיות. לא ברור לי למה אתה מתכוון כאשר אתה כותב:

עדיין, כל גבר יודע עמוק בפנים, שתפקידו האמיתי באמת הוא להיכנס הביתה כשכבר חשוך בחוץ, עם פרצוף האבא המקצועי שלו שמופיע כשילדיו רצים לחבק אותו, אשתו המוקפדת תיקח ממנו את התיק וריח תבשיל יעלה מהמטבח.

האם אתה מתכוון ש
1. זו הפנטזיה של כל הגברים?
2. זה מה שבאמת גברים עושים בסופו של דבר?
3. זה מה שצריך להיות אבל הגברים והנשים נכשלים בתפקידם?

אולי בגלל שאני אישה לא הבנתי את זה, אבל אשמח לשמוע הסבר.

חוצמזה אהבתי את המחשבה שהגברים עכשיו הם אלה שזקוקים להבנה. אין ספק, הגברים של מחוברים שייכים לדור המשבר – להוציא את לואיס הצעיר – הדור שכבר לא בטוח בערכים הישנים ולא ביתרונות של הערכים החדשים. ותיארת את זאת היטב.

דורון קרמר 20 בספטמבר 2010

מוריה – אני כמובן לא דוברם של כל הגברים, אבל נראה לי שאצל רבים הפנטזיה הזו קיימת (תשובה מספר 1). נראה לי שרבים גדלו לאבות כאלה ולכן המשבר שלהם קשה, אולי כי האבות שלהם לא היו צריכים להתמודד עם מה שהם מתמודדים אלא הם פשוט עבדו קשה, הגיעו הביתה, צפו בטלוויזיה עד שהתחילו לנחור בסלון.

Comments closed