המכות האמיתיות של חג הפסח

מה עושים עם הילדים בפסח, עם הטלוויזיה והעיתונים בערב החג, ועם האירוע ההוא, בסוף החג. ומי הגיבור האמיתי של כל הסיפור הזה.

In כללי

1. לעשות "משהו" – רגשות אשמה הוריים הם בסופו של דבר לחץ פיזי מתון המורגש באזור החזה ומלווה בשאלה "האם אנחנו עושים את הדבר הנכון?".

מדובר בחיפוש אינסופי אחרי פעילות "ראויה" עם הילדים, עם הבטחות לעצמך לעבוד על הקואורדינציה של הקטנים כי ככה עשו עם טייגר וודס כשהוא היה בגיל שלהם, שמלווה בתכנונים על יציאה לפארק כדי לשחק פריסבי, כדורגל או תופסת עכברים. בבגאז' שלך שוכבים, משועממים ומאובקים, מחבט בייסבול מפלסטיק, כדור בייסבול רך, מחבטי טניס, כדורי טניס, כדורגל, כדורסל, פריסבי, עכברים (בשביל התופסת), מחבטי בדמינטון, כדורי נוצה, אופניים, דלגיות, לוח שש בש, דמקה ושחמט. כולם ביחד, עוצמה ספורטיבית של פעילויויות נהדרות, מובסים על ידי ערוץ דיסני.

בסופו של דבר זה נגמר בעמידה בפקק בחזרה מאיפשהו לא חשוב, עם ילדים רדומים במושב האחורי, זבובים טורדניים חגים מעל פרצופם המרוח בגלידה, וכשיתעוררו הפעילות היחידה שתצליח לשכנע אותם לעשות היא לשחק באולינג ב Wii, וגם זאת רק על ידי הבטחה שלארוחת הערב הם יקבלו נקניקיות.

רגע לפני שאני הופך לדנה ספקטור הפיסקה הזו תגמר כאן.

2. ליל הסדר ללא משחק משמעותי בטלוויזיה – ברור שאין מה לבנות על משחק במסגרת מקומית, וחבל שכך. אבל מה עם העולם? למה העולם שותק?

כי כשהעולם שותק אנחנו צריכים לדבר. עם הקרובים ששואלים "נו, אז מה נשמע?". ולמי יש כוח למלא בתוכן את ה"מה נשמע" הזה.

לו רק היה מסך הטלוויזיה מתמלא בתחרות ספורטיבית משמעותית כלשהי, כולם היו ממלאים את התפקיד המיועד להם.

והגברים היו יושבים, בוהים, ושותקים.

מצד שני, לפחות תאריכי הפיינל פור של הכדורסל האירופי לא נפלו על חג הפסח כמו בפעמים קודמות ולכן נמנעו מאיתנו המחזות המאוסים של המוני אוהדים המציינים את ליל הסדר, בחסות רבנים שתפסו טרמפ על הפופולריות של האירוע כדי לקשור בין הצלחת הקבוצה לטקסים יהודיים מסורתיים.

"שפוך חמתך על הגויים" מקבל משמעות אחרת לגמרי באירועים הללו, אבל הגויים שלנו מוגנים, הם הרי לובשים צהוב כחול. בכל מקרה, ציינה הידיעה בעיתון לפני מספר ימים, הרב גלויברמן העביר לשחקניה הישראלים של מכבי ת"א מצה שמורה. הקבוצה כידוע, נמצאת בימים אלה בת"א, והמצה רחוקה מהישג ידם. הרי מה היה עושה גיא פניני בלי המצות של גלויברמן, מאיפה הוא היה משיג מצות במזג אוויר שכזה.

ובכלל, מה היינו עושים בלי המעשים הטובים של הרב גלויברמן. ומה הוא היה עושה בלי מכבי ת"א.

3. קצת לא נעים מכל הכותבים, העורכים, המגיהים והשליחים שמגיעים בשעת בוקר מוקדמת. ונשבע לכם שחיפשתי – אבל אין מה לקרוא בעיתונים.

4. המימונה – כנראה המכה הקשה ביותר.

מאירוע איזוטרי בסוף החג שהיה בייבי קטן ותמים של יהדות מרוקו, הפכה למפלצת יחסי ציבור עדתיים שהשתלטה על האג'נדה של סוף החג והפכה דביקה וממוסחרת כמו ממתקים מסוכרים מדיי.

בתחילה היא סחפה פוליטיקאים שחשבו שעל ידי חווייה "אותנטית" יהיו פופולריים יותר בקרב ה"עם", וניסו לא לעוות את פיהם כשדחפו לפיהם מופלטה, ועתה הפכה למעין סיומת רשמית של החג המצוינת גם על ידי אלה הבטוחים שרבאט זו דרגה של חיילים בצבא.

תלמידים, חיילים ואנשים עובדים משתמשים בלי בושה בתירוץ הקלוש "מימונה" כדי להרוויח עוד יום חופש. אל תרבחו, אל תסעדו, מספיק עם החארטה הזאת ותחזרו לעבוד.

5. מצד שני, אם מספרים את הסיפור של יציאת מצרים בשפה שהאדם הסביר יכול להבין, מנהיגותו של משה סוחפת, גורמת לך להיות שם, בלילה ההיסטורי ההוא של יציאת מצרים, קריעת ים סוף או מתן תורה. לא יודע אם כל מה שקרה נכון או לא נכון, את הויכוח הזה שיעשו ההיסטוריונים, הארכיאולוגים, אנשי הדת והפוליטיקאים. אבל מבחינת הסיפור, משה היה חתיכת מנג'ר.

קצת עצוב שכבר לא קוראים לילדים בשם הזה, משה. הארכאיות מובנת, אבל המעשים, מי עוד מסוגל למעשים כאלה?

12 Comments

נינו 19 באפריל 2011

מבחינת מעשים, לפחות עבורי, משה קצב מאפיל בטווח הקרוב על משה רבנו.
כל הטור – דליקטס. חג שמח

יואב 19 באפריל 2011

אכן דליקטס.

הופ 19 באפריל 2011

איך זה שלא היה משחק? אני עדיין בטוח שחלה טעות והסדר נחגג במועד הלא נכון. בלי משחק שמאפשר לך לפרוש בשקט לאזור הטלוויזיה, זה לא סדר (ואתא משחק ולקח ת'בנים).
נהדר כתמיד.

עמיר 19 באפריל 2011

למה הזכרת לי את המימונה?
חשבתי שאצליח להתחמק השנה מכל הכתבים הפרושים במוקדי השידור בשדרות, נתיבות, ירוחם ובשביל הפוליטקלי קורקט אחד בראשל״צ

חד מאוס אבל הטור נפלא

בני תבורי 20 באפריל 2011

פקק תנועה, ילדים רדומים וזבובים על הפרצוף עם הגלידה…כל כך ישראלי! חג שמח קרמר.

B. Goren 20 באפריל 2011

מצוין, קרמר.

אלעד 20 באפריל 2011

חזרנו אתמול מהטיול המשפחתי, נמרחתי על הספה והדלקתי ערוץ הספורט – לייקרס נגד ניו אורלינס בשידור חוזר. באותו רגע צצו מולי פניה המרוחות בגלידה של ילדתי בת ה-5 ודרשו במיידית ערוץ הופ. העברתי בתבוסתנות לערוץ הופ, וכששמעתי את קולו המזעזע של יובל המבולבל, מיהרתי להחזיר למשחק הכדורסל, ושכנעתי אותה לצפות יחד איתי. זמן איכות אב-בת.

אבירם 21 באפריל 2011

איתך בליביץ כל כך מבין אותך

אבירם 21 באפריל 2011

בליבי

סימה 20 באפריל 2011

אתמול בערב- אני נסעתי לבלומפילד, הילדה ואבא שלה נותרו בבית וצפו ביונייטד. אחלה חג.

צביקה 21 באפריל 2011

המימונה האמיתית: אחמד סבע מניף רגל, מכבי נתניה חוצה את ים סוף העונה הסדירה ומדלגת לפלייאוף העליון. 3 ימים אח"כ מגיע פיראס, מכה את הבונקריסטים המרושעים מאשדוד, חן ואוראל מניפים רגל משלהם וחצינו גם את נהר איילון בדרך לרמת גן. בתפקיד משה: רובן עטר.
המכה האמיתית: דניאל יאמר חוזר לקבל כפיים בקופסה. ממתי צביעות זה כשר לפסח?

דניאל 21 באפריל 2011

"כי כשהעולם שותק אנחנו צריכים לדבר"
גאוני.

Comments closed