עם קצת עזרה מידידים

למה חשוב שיהיו לאדם חברים, או לפחות ידידים, או את שיין באטייה. דו"ח משחק 2 בגמר הפלייאוף.

Original photo credit: Dan Winters, New York Times

הידיד

לולא הייתה זו שעת צהריים של יום שישי, בוודאי הייתי מתקשר עכשיו.

אם רק הייתי טורח לטפח קשרים חברתיים, אולי הייתי מקים פרלמנט של ימי שישי בצהריים או בוקר, ואז גם היה לי למי להתקשר.

אם רק הייתי פחות מרוכז בעצמי והייתי עוזר לאנשים, למשל למישהו כמו אילן בן דב, הייתי משלם על שליחת מסרון קולקטיבי בראש השנה ובפסח עם ברכת חג גנרית לרשימת התפוצה בטלפון שלי, כי כולם אוהבים לקבל את הטאץ' האישי הזה, אולי היה לי למי לסמס עכשיו.

אבל אין לי.

אם רק היה לי ידיד, כמו שיש לגלעד שליט, אולי הוא היה עוזר לי לכתוב את הטור הזה. כי גם אני, כמוהו, נורא אוהב ספורט.

וגם אני, כמו גלעד שליט והידיד שלו, משתגע מזה, מהקטע הזה של הספורט.

ואם הוא רק היה יודע את זה, גם אותי הוא היה לוקח לגמר ליגת האלופות. והייתי דוחף את הלשון שלי לאוזן של אבי לוזון תוך כדי זה שהוא דוחף את שלו לזו של דידייה דרוגבה.

או אולי הוא ייקח אותי לגמר הפלייאוף ב NBA, ואולי ייתנו לי להיות שם Half time show, ואני יעמוד במרכז המגרש ואהיה הילד של כולם – רק שירחיק אותי מהאיש ההוא עם הזקן, זה קצת עושה לי לא טוב. ואז תהיה לי חברה דוגמנית, אופיע בגליצ'ים, אעשה סדרת סרטי פורנוגרפיית שבי.

אם רק היה לי ידיד.

בושה

פתיחה של 18 – 2 למיאמי. נשמע כמו מהלך של שחמט. התחושה הכללית, שהייתה מגובה גם בעובדות מהמשחקים האחרונים, היא שההובלה של מיאמי היא לא הובלה משתקת, אלא היא חלק מרצף אירועים צפוי, שמקורה במיצוי הכשרונות ההתקפיים החסרים עמוד שידרה מנטלי כדי לסגור את הסיפור.

והנה הריצה בוא תבוא, המומנטום יתמנטם, והגאולה תגיע. אבל אתמול החוליות של מיאמי עמדו איתן, אף דיסק לא פרץ, אף סחוס לא נכנע תחת הלחץ.

כלל ידוע אומר כשההתקפה שלך לא פוגעת, תשנה הגנה דווקא. משם אולי יבוא השינוי ההתקפי, אולי במתפרצות (0 נקודות לאוקייסי במתפרצות בכל המשחק), אולי במעבר, אולי בשינוי קצב המשחק.

נדמה לי שאיזורית היא מילה גסה כרגע אצל שני המאמנים לסדרה הנוכחית, והם רואים בו עלבון ליכולות הפיזיות של שחקניהם, מאין קרוב משפחה מביך שמחביאים באירועים, מרוב בושה.

לפעמים כל כך נוח להיות מאמן אירופאי נטול בושה.

ודבר נוסף – זה לא אמור להיות כך, אבל כששחקנים לא קולעים בהתקפה, יותר קשה להם לשמור. יש גבול לאינטנסיבות ההגנתית שאפשר לייצר אם אתה לא עולה על הלוח. שחקנים בודדים יכולים לעשות את זה כחלק מסימון מטרות טקטי, אבל כקבוצה, זה קשה.

וכשמוביל אותך שחקן חסר בגרות כמו ווסטברוק שרוצה הכל מהר ועכשיו, אתה כמו רכב התקוע בחול שככל שהוא מנסה להשתחרר, הוא מתחפר עמוק יותר. חבל שברוקס לא הכניס את הארדן כבר בפסק הזמן הראשון.

ועדיין, המשחק הגיע למרחק פוזשן אחד משיוויון. והסיום שלו דווקא זרק אותי לשלבים הראשונים של הפלייאוף השנה, שהיו הרבה יותר אגרסיביים, עם יותר מכות, יותר שריטות ופחות שריקות. זה קצת הלך לאיבוד בסדרות הגמר האיזוריות ובגמר הנוכחי.

ומי שהסטנדרט הזה, של המכות, מוצא חן בעיניו, כי ככה משחקים בפלייאוף, אסור לו (או לה) לומר שנעשתה על דוראנט עבירה במהלך האחרון. זו לא עבירה של כדור אחרון בגמר פלייאוף. זה סוג המקרים בהם אם אין דם, אין פאול.

לדוראנט טאץ' נפלא, אבל ידוע שדווקא שם, מהפינה, קצת מחוץ לבקבוק, צריכים לדבר בעדינות לסיבי הסיבים של השרירים המעורבים בקליעה כדי לייצר טאץ' שיכניס את הכדור. זה שזה קרוב לא אומר שזה קל יותר.

כשיעקב ג'ינו אימן אותי במכבי חדרה הוא העמיד אותנו כל אימון קליעות בעמדה הזו לאורך דקות ארוכות. כמה פרצופים שעשיתי לו. איזה אידיוט הייתי. עוד סיבה שאין לי ידידים.

ועכשיו כשאני קורא את הפיסקה האחרונה אני מגלה שקווין דוראנט הוזכר באותו משפט עם מכבי חדרה. בלוג שלי, מה תעשו לי.

מקלישאה למציאות

אם ג'יימס הוא המשפיע העיקרי על ההתקפה של מיאמי, באטייה הוא הגו טו גאי ההגנתי שלה. לאו דווקא על מי הוא שומר אלא כמות הפעמים בה הוא מתייצב בנתיבי החדירה לעבירת תוקף.

כמו חוסם בצבע שגורם לשנות זריקה וגורם לפחד אצל הגארדים שחודרים, באטייה מתייצב לעבירות תוקף כל כך הרבה פעמים, רובם בצורה מוצלחת, שהוא מצליח להיכנס לראש של כל שחקן של אוקייסי שחודר לרחבה. אין דבר יותר מבאס לשחקן מתקיף יותר מזה שסוחטים ממנו עבירת תוקף.

גם השופטים מתרגלים לזה שהוא מתייצב בזמן ונכון וזורמים עם השריקות איתו. הכל עניין של הרגלים ותדמיות, גם אצלם.

בגלל הדברים האלה באטייה כל כך אהוב על המאמנים שלו. הוא הופך את קלישאות הקרב שלהם על הקרבת הגוף של השחקנים עבור הקבוצה למציאות. תוסיפו לזה את הקליעה מבחוץ ואת זה שבטרנזישן דיפנס הוא מעניש כי צריכים לדאוג לחדירות של צ'אלמרס וייד וג'יימס ותוך כדי כך גם למצוא אותו על קשת השלוש, וקיבלתם רול פלייר עם השפעה עצומה על הקבוצה. לרגע נזכרתי ברוברט הורי.

אבל לא רק באטייה בצבע. שתי הרחבות מלאות באנשים. ככה זה כששתי הקבוצות מבוססות על גארדים אתלטיים. הרבה פעמים מיאמי שיחקה בול דיפנס, אחד לוחץ על כדור וארבעה שחקנים בצבע, עזרה של ידידים. כמה רחוק שחקני מיאמי עמדו מהשחקנים אותם הם שמרו על מנת לעזור? כל אחד לפי מהירותו. שחקני מיאמי מתחייבים לעזרה במקום ממנו יוכלו להתאושש אם מוציאים את הכדור לשחקן שלהם, דין צ'אלמרס הוא לא דין האסלם.

גם הטופ סייד על הפיק אנד רול הופיע אצל שתי הקבוצות, בניצול הגיאומטריה של המשחק, והובלה לקווים כדי לצמצם את תחום המחייה של ההתקפה. נדמה שמכל האפשרויות ההתקפיות של מיאמי, פיק אנד רול באמצע בין ג'יימס או וייד לבוש היא האופציה הקטלנית ביותר, במיוחד אם פרקינס על המגרש.

בכלל, בוש חוזר פנטסטי בצורה הדרגתית מהפציעה שלו ומראה שעדיין כל כלי כלי. ריבאונד ההתקפה שלו היו פקטור משמעותי בשבירה המנטלית של אוקייסי.

לא עניינך, פוסטמה

אני לא יודע איך מאמני ה NBA הסכימו לראיונות האלה בין רבעים. זה הדבר האחרון שמעניין באותו רגע וגם כך שום דבר משמעותי לא נאמר שם.

אם המטרה הייתה לקרב את הצופה למשחק, נוצרת הפעולה ההפוכה, כי אני לפחות מרגיש לא נעים עבור המאמן המתראיין שצריך לדאוג לתחילת הרבע הבא והנודניקית על הקווים שואלת אותו "מה הייתה הבעיה בהגנה שלכם הרבע?". כאילו שיש לי כוח לענות לך עכשיו על זה יא פוסטמה.

כמה עניינים קריטיים

1. בריצה של אוקייסי לקראת הסוף דוראנט היה פעמיים לבד במעבר, ווסטברוק לא ראה, או ראה ולא שיחרר לו את הכדור. זה היה קריטי, אבל זה ווסטברוק.

2. גם שריקה לעבירת תוקף נגד הארדן אחרי שצ'אלמרס פוצץ אותו הייתה משמעותית. לפעמים שופטים רוצים להראות שהם לא מושפעים מהקהל הביתי. את השריקות האלה ייקח בדרך כלל השופט עם הביטחון הכי נמוך מכל הצוות.

3. הקלות בה דוראנט קיבל את הכדור בתרגיל האאוט של אוקייסי היה מזעזע מבחינה הגנתית. ג'יימס חיכה לחסימה וקשר העין בין המוציא לדוראנט גרם להוצאת כדור מהירה, ללא צורך בתרגיל. מעניין אם ברוקס הציע את האופציה הזו. אולי הפוסטמה יודעת. בכל מקרה, אם דוראנט קולע, התיק נופל על ג'יימס שלא עשה אובר פליי.

4. שתי קליעות העונשין של ג'יימס שהעלו לארבע הפרש הן לא דבר מובן מאליו, לא בגלל שמדובר בג'יימס וכל החרא סביבו, אלא לכל שחקן במצב הזה. תשאלו את שישקאוסקאס. מדובר במשימה מנטלית מורכבת, אבל אסור לך לספר לעצמך שזה מורכב, אלא לנסות להגיע למצב מנטלי הדומה לזריקות עונשין בסוף אימון. אם אתה מספר לעצמך שזה מורכב, זה מתפרק.

5. בפלוס 3 למיאמי, יציאה מטיים אאוט של ספולסטרה, התרגיל נשבר ומגיע לבידוד של ג'יימס. נכון שיש לא מעט דברים רעים להגיד על כדורסל של בידודים, אבל לפעמים זה צורך בלתי נמנע שנוצר במשחק. וכשזה נוצר, זה לא רע שג'יימס או וייד הם אלה שלוקחים את הכדור. ג'יימס קלע עם הלוח.

במכבי ת"א היה זר מיתולוגי בשם מייק מיצ'ל. אחד מסימני ההיכר שלו היה הקליעה עם הלוח. כדי להיות קלעי אמיתי אתה חייב להכיר את זויות הלוח, וכל לוח הוא קצת אחר, לתנות איתו אהבים, לזהות את רכותו ונוקשותו, כמו את הגוף של בת הזוג שלך.

6. באתר הימורים מקוון, לא ווינר, עמד סך הנקודות במשחק על 196. נגמר 100 – 96. שני דברים יש לי לומר לאנשים שקובעים את היחס הזה – מצדיע לכם, שונא אתכם.

גלעד

מי אני שאגיד משהו. רק שיהיה בריא. ושיצליח והכל. אבל קצת נחמץ הלב כשחשים שהוא שוב נהפך לכלי אצל כוחות חזקים ממנו.

מס' 2
יורו (8). גיי-באר בוורוצלאב (אנגליה-שבדיה)

23 Comments

פרננדס 15 ביוני 2012

אחלה טור. שני דברים:
1.מצטער, אני לא אוהב את הגישה שבסוף לא שורקים אלא אם כן זה ממש פיצוץ. למה רק בסוף משחק בוא נלך על כל המשחק כי אולי העבירה ששרקו בדקה השביעית היא זאת שבסופו של דבר תכריע את ההתמודדות.
2.גם אי שריקה היא סוג של שריקה שמכריעה את המשחק.

ניינר 15 ביוני 2012

השלשה של באטייה עם הקרש גמרה את המשחק

שפינוזה 15 ביוני 2012

ניינר, מה שלומך מותק.? (התגעגעתי)

ניינר 16 ביוני 2012

הכל סבבה ברוך נשמה

עדי 15 ביוני 2012

אז גם בליגה הישראלית יש את המראיינת בדרך לחדר ההלבשה- כאילו פניני יכשל בלשונו אם הוא יתושאל מזיע… (היא לא נראית פוסטמה, היא דווקא נראית נחמדה)
כל כך הצחקת אותי ( מזל שיורד גשם בכדורגל, באתי לקרוא) חוץ מלגבי גלעד, אתה כנראה צודק אבל עכשיו הוא חופשי לטעות בבחירותיו, נפלא.

MOBY 15 ביוני 2012

תענוג שבת,
תודה

אריאל גרייזס 15 ביוני 2012

משתבח מטור לטור. פשוט נהדר.
לגבי ההחטאה של דוראנט בסוף – גם אני חושב שצריך לתת לשחק בשניות האחרונות אבל לדעתי היא הגיעה בגלל שלברון הפריע לו – לא ביד, אלא ברגל, הוא חסם לו קצת את התנועה, וזה כל מה שהיה צריך

אסף 15 ביוני 2012

טור מעולה, תודה.

ההחלטה של ברוקס להשאיר את דוראנט על המגרש, 11 דקות לסוף עם 5 עבירות היתה החלטה של אליפות. כלומר, כמעט.
מצד שני, אם מדברים על שגיאות שיפוט – בערך 2 דקות לסוף במקום לשרוק לו את השישית ( אופנסיב "של 100 אחוז" על באטייה ), דוראנט קיבל סל ופאול. אז את הזכות להתמרמר על ה no-call בזריקה האחרונה הוא הרוויח בחסד.

איתן 15 ביוני 2012

הייתה הרגשה שאם המשחק נמשך עוד 2 דקות אוקלהומה מנצחת. בניגוד למה שחשבתי לפני שהתחילה הסדרה היא כנראה קבוצה חזקה יותר, אבל… אותם סיבי שריר שקרמר מתאר כל כך יפה מקבלים פקודות מהמוח, ואחרי שאתה מתרגל לחזור מפיגור ולנצח ופתאום זה לא עובד, נכנס הפחד, המנגנון מתחיל לחרוק מעט, וזה הזמן שנוצר המומנטום השלילי, מה שכמובן מגביר את המומנטום החיובי אצל המתנגד, כמו שדורפן מצטט את פרגוסון או איזה אנגלי אחר. אפילו אצל ג'ורדן, הווינר האולטימטיבי, היו רגעים כאלה. דורנט, למרות גילו ואולי דווקא בגללו, נראה עד עכשיו כמישהו שלא מכיר בקיומו של מומנטום שלילי, אבל הוא קיים ואורב מעבר לפינה. יכול להיות שזאת תהיה נקודת מפנה דרמטית ומעכשיו הכול יהיה מעט קל יותר למיאמי, ואולי עוד תתגשם התחזית המופרכת שלי – מיאמי ב 5.

yaron 15 ביוני 2012

אחלה טור!
סוף סוף מישהו שכותב על המשחק, על הקבוצות, על המאמנים, על תרגילים, על השופטים. ועוד תותח שמבין. דורון, אל תצטנע, חדרה מעצמת ספורט… שיחקתי שנה בנערים של הפועל ואני יודע על מה אני מדבר… חחח

דורון קרמר 16 ביוני 2012

הפועל? בחדרה? חדרה זה מכבי לא?

yaron 18 ביוני 2012

כדורגל…

rami Portland 16 ביוני 2012

it's not so unreal Miami in 5 – they have 3 home games now…but lets hope the series last longer….about 7
? :)

bt"w i enjoyed reading of course
!!!!

אלעד 16 ביוני 2012

וואו, קרמר, כל מילה בסלע, אבל כל מילה.
ההתנהלות של ידיעות פשוט מביכה. ראית את הכתבה עם גלעד שליט ואריק הניג בשבעה ימים? בכלל כל מקום שיש אריק הניג לא מתחבר לי טוב עם ספורט.
באטייה – מעניין ההקשר שעשית עם הורי. לפעמים קריירה היא עניין של סיטואציה. הורי רוב הקריירה היה בסיטואציה של קבוצות עלית, והוא תמיד נתן להן את הפוש הנוסף ששם אותן מעבר לטופ. בגלל זה יש לו כל כך הרבה טבעות, ובכל אחת מהן הוא שיחק תפקיד מרכזי. מעניין אם באטייה היה מגיחע לאותם דברים אם לא היה מעביר את רוב הקריירה בממפיס.
לעניין הראיונות בין הרבעים – מסכים לגמרי. מה שלא ברור זה שכמונו חושב כל אוהד כדורסל בפלנטה, ומשום מה עדיין ממשיכים עם הנוהג המעצבן הזה.

דורון קרמר 16 ביוני 2012

אה,כן, ראיתי את הכתבה…

Ron 16 ביוני 2012

1. כתיבה מקסימה.
2. ווסטברוק הוא הדי אן איי של OKC.. צעיר, פרוע, אבל יכול לסחוף קבוצה ממינוס 17 ליתרון תוך מס' דק'.. הבעיה היא שהוא זה שגם תורם למינוס 17 הזה..
3. הפציעה של בוש היא לדעתי המפתח. לפניה הוא היה דמות מרכזית שהיה צריך להתחשב בה מבחינת חלוקת נק' ומסירות וכן מבחינתו של בוש עצמו הייתה איזושהי מחוייבות לספק נק'. כשחזר הופיע על תקן שחקן משלים, יקבל כדור רק שממש חייבים ולא נורא גם אם יחטיא. זו פוזיציה שבה בוש פורח. וגם מיאמי.
4. איזה כיף הסדרה הזאת..

אמיר 16 ביוני 2012

הי דורון,
אולי תהנה לקרוא את הטור שלי כמו שאני את שלך-
http://www.mako.co.il/Sports-basketball-world/4fbc18c53a893210/Article-c784ae1c2f6e731018.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=525690202
מעולה.
תודה

דורון קרמר 16 ביוני 2012

תודה על השיתוף.

אמיר 16 ביוני 2012

עוד כמה דברים קטנים שצריך לציין:
– איפה הזכר למשחק ה 11/11 של איבקה?
– ספלושה לא יודע לסיים מתפרצות. היו כמה קריטיות כאלה בשני המשחקים.
– בשני המשחקים מיאמי פתחו חזק מאד.אפשר גם להגיד שהקצב היה שלהם ברוב הרבעים בשני המשחקים. ההבדל העיקרי במשחק 2 הוא שבוש עלה חמישיה והמשיך להעמיק את הנזק שמיאמי עשו לת'אנדר לכל אורך המשחק. אם הוא ימשיך לשחק בטרוף שהוא נמצא בו, זה חתיכת אקס פקטור פסיכי.

yavor 17 ביוני 2012

אמיר – שגיאה צורמת בכתבה אליה הפנית: לפישר כבר 226 משחקי פלייאוף, כלומר מקום שלישי בכל הזמנים, ולא כפי שכתוב.

martzianno 16 ביוני 2012

נהדר. כרגיל.

דניאל זילברשטין 16 ביוני 2012

יופי של טור. לדעתי, שווה לומר עוד מילה או שתיים על השינוי העצום שעבר באטייה בפלייאוף הזה. בחצי גמר המזרח אינדיאנה כבר פשוט העליבה אותו כשנתנה לו דונם לזרוק, בבחינת "בוא נראה אותך מנצח אותנו". והבנאדם שחרר לבנה אחרי לבנה, עד לאותו משחק רביעי, שבו לברון וווייד אמרו אחד לשני "איטס יו אנד מי, ברו" וקלעו יחד 70 נקודות. המגמה ההגנתית הזאת לא השתנתה גם בסדרות נגד בוסטון ואוקלהומה סיטי, בהבדל דק אחד: הבנאדם לא מחטיא. כשכך נראים הדברים, כל ההתקפה של מיאמי משתנה וכבר אי אפשר להתעלם ממנו. מה שכמובן פותח אפשרויות לשחקנים אחרים. אני לא יודע אם ההיט מסוגלים לנצח שלושה ברציפו בבית (רק 2 קבוצות עשו זאת מאז שהחלה שיטת ה2-3-2 בגמר), אבל מה שברור הוא שכדי לנצח את OKC בחוץ, אתה חייב 2 דברים:
1. להגיע לרבע האחרון ביתרון באזור הדו-ספרתי (כי ברור שהת'אנדר ידפקו ריצה).
2. שווסטברוק ישתולל.
במשחק השני בסדרה שני הפרמטרים הללו התממשו.

Comments closed