יומן הבטטה 4 – אולימפיאדה מהכורסא – גדול הישגיו

ההישג הגדול ביותר של אריק זאבי הגיע דווקא בתבוסתו הגדולה ביותר.

1. עזבו את ה 43 שניות, את ההלם, את גודל הציפייה. גדול הישגיו של אריק זאבי עטור התארים והכבוד הגיע באולימפיאדת לונדון 2012. גדול הישגיו ותרומתו לחברה הישראלית.

זאבי לימד אותנו להפסיד. אנחנו מטיפים כאן שנים לתרבות ספורט. דה באזר וכותביו, איש איש ובלוגו, לוקחים חלק פעיל ועצמאי בעניין. והנה, בזכות תבוסתו המרה של זאבי, הציבור הישראלי מחבק ספורטאי שהובך, הושפל, התרסק.

התחושה היא סובייקטיבית כמובן, לא חרשתי את האתרים, לא קורא טוקבקים ברוב המקומות אבל נדמה שהתגובה הייתה בוגרת, כזו שמבינה את רוח הספורט, לא ממהרת לשפוט ורואה את התמונה הגדולה. זו הייתה תגובה שחיבקה את זאבי, עטפה אותו מכל עבר וניגבה לו את הדמעות, כמו אפרוח ג'ודו שנרמס בקרב הראשון שלו, רץ לחבק את אמא, והיא שם, מגוננת ומזכירה לו שהכל יהיה בסדר. ואולי באמת הכל יהיה בסדר.

זה הצעד הראשון. בדרך ארוכה. בדרך לעמידה בתור מבלי לשמוע את השאלה "מי אחרון?", כי זה יהיה ברור מי אחרון, זה שעומד אחרון, ולא המשפך האנושי וקרבות המרפקים שלו.

זה הצעד הראשון בכניסה לפרופורציה, במניעת הדרישה האוטומטית לעריפת ראשים וועדות חקירה, אלא לנסות ולקבל את רצף האירועים הזה שנקרא חיים, כחלק מהחיים. רק עם חמלה.

יכול להיות שהתגובה הציבורית להפסד מגיעה בגלל זאבי, האישיות שלו כובשת, אמיתית, נשמה – לא מכיר אותו אבל כולם כל כך מכירים אותו!. יכול להיות שהגישה השלילית תימשך, (והיא תימשך, מחר יש דרבי תל אביבי) עם הספורטאים הבאים. אבל יש פרוטו טייפ. עכשיו צריך רק לשבט, כמו את הכבשה דולי.

תודה לך מר שמעון פרס, הפוליטיקאי (מה, הוא לא?) הראשון שאני זוכר שמתקשר לחזק ספורטאי ישראלי אחרי הפסד ולא מנסה לגזור קופון אחרי ניצחונות.

תודה לך דימיטרי פיטרס, רב בריח, שעזרת לסתום חור אחד בסכר גדול של ציניות מרירה.

2. התגובה להפסדו של זאבי גם מתכתבת עם העניין הזה, שעלה כאן בדיונים – אילו אלמנטים עושה ספורטאי חביב הקהל? מלבד ראיונות אחרי משחקים וקרבות, איזה דברים לא מילוליים הוא מעביר במודע או שלא מודע ונתפס אצל הצופה בו כחיובי?

חלק מהעניין אצל זאבי היא היכולת להודות בכשלונו. כי אחרי מות (קריירה), קדושים אמור, אז רק תנו לנו מישהו שאומר "נכשלתי" ותראו איך כולנו מחבקים אותו. תענוג ששחר פאר לא תיתן לנו אף פעם.

3. אבל היה גם צד פשיסטי לעניין. משטרת מחשבות בפייסבוק ובאתרי הספורט השתיקה כל ביקורת. רבים אמרו "תסתמו את הפה" כשאף אחד לא באמת פתח אותו. אסור היה להגיד את המילים "43 שניות" "בריח" ו"מתי מתחיל הקרב של זאבי?".

אסור היה להרהר אם הספורטאי המרכזי שעצר "אצל זאבי בדרך ללונדון" בתוכנית האירוח שלו היה זאבי עצמו, אסור היה להגיד דבר מלבד "אריק מלך ישראל". בתחילת השבוע זאבי ביקש מהתקשורת למתן את הביקורות כלפי הספורטאים הישראלים. זו הייתה אמירה אבהית שגוננה על הספורטאים הצעירים, אבל התבררה כנבואה שהגשימה את עצמה כלפי הביצועים שלו.

כל פרח קואצ'ינג יגיד לכם שאם יש כתם על חולצה לבנה, אנשים לעולם יתמקדו בכתם, קטן ככל שיהיה, ולא בלבן הגדול מסביב. במקרה של זאבי, כולנו רואים את הלבן הזה, הוא מסנוור אותנו. אבל מקצועית – נדמה לי שזאבי עצמו לא יכול להסיר את העיניים מהכתמים (הקטנים? הגדולים?) של בייג'ינג ולונדון. גם אם כולנו נכבס אותן שוב ושוב עם אבקת כביסה, גם לא מסוג "אריאל", וגם לא עם כל המילים הטובות שבעולם.

4. ההישג השני של זאבי אתמול, בהפסדו המהיר, הייתה הגאולה שהביא עלינו מאולם הג'ודו, מעונשם של אורי לוי ויעל ארדוסאן. ההלם שלהם אחרי הקרב היה מובן. אבל המלל לפני הקרב, אוי המלל לפני הקרב. הותאם כמו כפפה לשאננות של זאבי, כפי שהוא עצמו הגדיר זאת לאחר מכן.

הם דיברו על היריבים הבאים ברבע הגמר, בחצי הגמר, בקרבות על המדליות. לא ספרו את דימיטרי פיטרס הגרמני, רק קראו לו "היריב הגרמני". זילזלו בג'ודאים האחרים שהודחו בסיבוב הראשון, וחילקו את עור הדוב עוד לפני שזאבי צד אותו.

"יאללה גרטל, קח את השידור, תכף יסמסו לך קן לה ציפורה, כרמלו מישיש ולי הארווי אוסוולד. אנחנו מתים כאן".

5. ואם זה מעניין מישהו, במשקל של זאבי זכה הרוסי חאיבולייב, לנגד עיניו של ולדימיר פוטין. פיטרס חלק את המקום השלישי עם גרול ההולנדי.

6. אני בעד המשחקים האלה של הנבחרת האמריקאית בכדורסל. לא בגלל שיורם ארבל הספיק לטעות אתמול בפחות מ43 שניות לתוך השידור ("לניגריה מאזן מושלם של אפס הפסדים" – הם ניצחו את טוניסיה, אבל מי סופר).

שהאמריקאים ינצחו 80 הפרש, שיביסו 200 הפרש. כמו בקט סל.

עד כיתה י"א שיחקתי באגודה שכונתית שנקראה הפועל נתניה. בלטות, מלפפון חמוץ, לחם עם חלבה. יש משחקים שאני זוכר עד היום. הפועל נתניה 23, עמק חפר 118. הפועל נתניה 9 – מכבי נתניה 59. בסוף אותה קבוצה לקחה אליפות בנערים. אקסטזה. מה שלא הורג, מחשל.

אז שישתעשעו להם. אם יש סיכוי להפסד שלהם, זה אם תיווצר שאננות, זלזול בכדורסל הבינלאומי, שיחשבו שדין ניגריה כדין רוסיה, ספרד וארגנטינה.

שההיסטריה מהשמירה האזורית תישכח קצת, היסטריה שגרמה להם להביא את ג'ים באהיים מסירקיוז, האיזורית היא חייו ומהותו. הוא מתנה אהבים עם אשתו ב 2-3 תנוחות, הולך לשירותים כדי לנפק 2-3 חתיכות ואם יתרום את גופו למדע בוודאי יגלו לו 5 אונות במוח, 2 מקדימה ו 3 מאחורה.

אסור שיפסידו בשלב הבתים כדי לא להעיר אותם. נומי נומי צריך לעשות להם ואז לתקוע אותם ולראות את המבט שלהם על הרציף, מביטים ברכבת העוזבת. לעקוץ במשחק נוק אאוט, כמו הירייה שחטף ג'ו פשי לעורף ב"החבר'ה הטובים", בדיוק כשחשב שהוא הולך להתקבל ל"משפחה".

7. אברם גרנט ואהוד אולמרט ישובים זה לצד זה, רואים טניס בוימבלדון. זו הפעם השנייה שהם נראים יחד, מאז הרשעתו וזיכויו של אולמרט, כשזכה לחיבוק פומבי של גרנט.

ומשום מה, החיבור הזה לא נראה מופרך. איך אומרים, מצא מין את מינו? נדמה לי שככה אומרים. וואחד מינו אלה. הראשון אחד במינו. השני גם אחד במינו.

אימרו נא, היש צמד חמד מקסים מאלה?

המשימה שלך רובן, אם תבחר לקבל אותה
יומן לונדון - כמה הערות על המשחקים

14 Comments

דורפן 3 באוגוסט 2012

שמעו שמעו

אריאל גרייזס 3 באוגוסט 2012

מעולה כרגיל. הלוואי שזאבי הביא בשורה, אני בספק. באמת מדובר במישהו מיוחד.
הקטע על ג'ים באהיים קורע, רק מי שעוקב אחרי כדורסל מכללות יבין עד כמה הוא קולע

אפריים 3 באוגוסט 2012

לגבי הסעיף הראשון- הלוואי, הלוואי, הלוואי
לגבי כל השאר- מעולה!

MG 3 באוגוסט 2012

דורון, הפוסטים שלך מעולים. הלוואי תצליח לשמור על הרמה גם ב-103, כי שם הם מצליחים לדרדר אותך לרמת הדיון שלהם.

בני 3 באוגוסט 2012

בדרך כלל אני מואשם באופטימיות חסרת תקנה אך הפעם אני חושב שקריימר מקווה למשהו טוב מידי-התגובות לא מעידות לפדעתי על שינוי,הן מעידות על אפקט עדר נרחב שפעם בכמה זמן מתאים גם לדעות מיושבות יותר(ע"פ דעתם) כמו של הכותבים פה .
אתה יודע מה..בוא נקווה שאתה צודק. נקווה שבשעות הקורובת שיקרה משהו שיגיבו עליו אחרת הכאב החד ההוא לא יחזור.

דורון קרמר 3 באוגוסט 2012

אורי ובני – צעד ראשון, תחילתו של שינוי. לא כל רומא ביום אחד.

איציק 3 באוגוסט 2012

הבעייה לא עם האמריקאים כי אם הניגרים. ולא, לא בגלל ההפרש, כי אם בגלל הצורה. היתה מבישה ההתרפסות וחוסר הכבוד העצמי. ראיתי אותם קצת במשחק העליה שלהם לאולימפיאדה. זה היה עולם אחר מבחינת הריכוז העצמי, האמונה והמאמץ. במשחק זה הם איבדו כבורים בלי שהיה שחקן אמריקאי ללחוץ, פשוט מסרו החוצה כי אחד לא הסתכל לאן מוסר והשני בכלל לא מסתכל לעבר השחקן עם הכדור, כאילו מחפש חתימה בזמן משחק. לא היה כמעט מאמץ ליצור מצב קליעה כי אם ניסיון להיפתר מהכדור כדי לראות מבצע נוסף של הכוכבים. אני לא רוצה להאמין שזו היתה הגישה של הניגרים אך זה בפרוש נראה כך. האמריקאים מספיק חזקים ולא צריכים עזרה מהניגרים. חבל שספורטאים לא מכבדים את עצמם ואת מי ששלח אותם.ש

אורי 3 באוגוסט 2012

אתה אופטימי מידי לגבי שינוי. לדעתי מדובר בהבעת אהבה והערכה לספורטאי שהוא קונצנזוס וכבש מזמן את כל הלבבות בארץ ובצדק.
מעניין אותי איך יתקבל שטילוב אם לא יצליח (וסביר שלא יצליח) לקחת מדליה ביום ראשון.

red sox 3 באוגוסט 2012

פוסט מעולה קריימר.
אברם ואולמרט הם באמת שידוך מושלם וטבעי כ"כ לראות אותם יחד. הם תאומים יותר זהים מהאחים בריאן…

והקטע על ג'ים-בים, מה שגרייזס כתב למעלה. גלגלת אותי מצחוק, ואני מאמין שגם את כל מי שעוקב אחרי הקולג'ים.

זיו 3 באוגוסט 2012

כרמלו מישיש

קצת מבין בג'ודו 4 באוגוסט 2012

רק אציין שאריק הוא ג'ודוקה עילוי, הצליח יחסית פחות באולמפיאדות מאשר באליפויות עולם/אירופה, לדעתי בגלל הלחץ שנוצר מהציבור והתקשורת בארץ באולמפיאדה על ספורטאים עם סיכוי למדליה, לחץ מגעיל אנשים פרימטווים שלא מבינים מה זה לספורטאי ישראלי בכלל להתחרות ברמות כאלו עם תנאי הפתיחה והיחס לספורט אולמפי בארץ.

ג׳נובי 5 באוגוסט 2012

״רק עם חמלה״.

הקטע הראשון פשוט תענוג.

י. גלילי 5 באוגוסט 2012

Thumbs up

The Saint 8 באוגוסט 2012

בדרך כלל אני לא מגיב כאן אז אני יתחיל בזה שמאוד האהבתי את הבלוג. 

דבר שני- אני מאוד מסכים איתך שאריק הוא ספורטאי ענק שנותן לנו כל פעם וגם הפעם שיעור מדהים לכך שהוא פשוט אדם ענק. שיודע להודות בכישלונותיו. אבל מאוד הפריע לי גם במקרה הזה ובכלל באולימפיאדה שמשתמשים בתקשורת במילה ״כישלון״. 

הרי ישראל לא הייתה ולא תהיה מעצמת ספורט, לא בגודו לא בשייט לא בטניס ולא בהתעמלות מכשירים. 

אנשים שוכחים שהספורטאים האלו הם קודם כל נאבקים ומתחרים בשביל עצמם! כמו שבכל מקצוע אחר אתה חושב איך להביא את האוכל לשולחן בבית. 

פתאום באולימפיאדות זה כבר לא אינדיבידואל זה מדינה למה?? מה המדינה הזו עושה כדי שיצאו מכאן ספורטאים ברמה עולמית? איך היא עוזרת להם? הרי רק לנבחרים לא? איך היו יותר ״נבחרים״ אם לא יתמכו בהם בגיל 5?? 
למה שלי או אלכס זכו בהישגים שלהם באליפויות אירופה והעולם לא יצאנו מגידרנו לרחובות וחגגנו? למה בתחרויות האלו לא מרגישים גאווה להביא מדליה? אז כן אני מרגיש גאווה שהם באים הביתה עם השיג חסר תקדים!
עד היום אני זוכר את היום שאלכס אברבוך עמד על פודיום כאלוף אירופה אני זוכר שעמדתי גאה ואפילו הזלתי דמעה!!

בשורה תחתונה צריך לכבד אותם כמו שאריק אמר צריך לעודד אותם.. אפשר לתקוף אחרי כישלונות אבל חייבים לזכור שהם נכשלו באותו רגע ותאמינו להם שהם יודעים זאת! 

צריך לשנות דברים בתרבות ספורט שלנו רק ככה נוכל לעמוד גאים כצופים, אוהדים וספורטאים!

Comments closed