31 בדצמבר

הכל בכלל התחיל בנובמבר 2007, במלחה. הפועל ירושלים שיחקה נגד חולון של דורסמן, יוסי מלאך, הערס מחולון זרק חזיז ופצע […]

הכל בכלל התחיל בנובמבר 2007, במלחה. הפועל ירושלים שיחקה נגד חולון של דורסמן, יוסי מלאך, הערס מחולון זרק חזיז ופצע את המאבטח יואב גליצנשטיין. המדינה כולה, ועולם הכדורסל הישראלי בפרט, נכנס להלם. אני שיחקתי אז בעירוני ר"ג, ולמחרת תקרית החזיז היינו אמורים לארח באולם זיסמן את מכבי ת"א שמאמנה היה עודד קטש. לאף אחד לא היה ראש לכדורסל אז הוחלט לדחות את המשחק. הוא נדחה ל 31 בדצמבר 2007.

מעניין שאף סטטיסטיקאי לא בדק אף פעם למה, אבל תמיד יוצא שה31 בדצמבר יוצא היום האחרון בשנה. כך היה המקרה גם בשנת 2007.
מכיוון שהיה מדובר במשחק דחוי, הוא היה גם המשחק היחיד ששוחק באותו היום, עם שידור ישיר בערוץ הספורט ומלוא תשומת הלב של כל אוהדי הספורט במדינה מכיוון שלא היו גם משחקי כדורגל באותו היום מפאת חופשת חג המולד.

יש תקופות רבות בכדורסל הישראלי שמכבי היא חומה בלתי ניתנת לטיפוס. ויש תקופות, קצרות, מעטות, תקופות חולין שיש בהן חסד, שבהן את הדם של מכבי גם התתרנים הגדולים ביותר יכולים להריח. כזו הייתה מכבי של סוף דצמבר 2007. כמיטב המסורת שלה בתקופות כאלה, זו הייתה קבוצה לחוצה, שחיה בפחד מההפסד הבא, אם יגיע, כשיגיע. טינפו שם שחקנים, רטנו כמו שיודעים לרטון בנוקיה, ומוקד הרעש היה כמובן המאמן, עודד קטש.

באותו קיץ קטש מונה כהבטחה הלבנה הגדולה של האימון הישראלי. מכבי הייתה גאה שהיא מינתה מאמן צעיר ומבטיח, שלא היו, ועדיין אין, חילוקי דעות לגביי היכולות הפנומנליות שלו. אבל לא מועדון כמו מכבי ת"א ייתן למאמן לטעות או, חס וחלילה, להתגלח על זקנה. הרי מאמן צעיר ומבטיח צריך להיות מאמן צעיר, מבטיח ומנצח. ואם החלק השלישי במשוואה איננו, למה הבאנו אותו, הא?

מהמשחק עצמו, מקצה הספסל, אני זוכר בעיקר פחד. לפני המשחק הזה שיחקתי שישה משחקים נגד מכבי והפסדתי בכולם. המשחק הקרוב ביותר שיצא לי לשחק נגד מכבי היה מפגש גביע עם מכבי נתניה מהליגה הלאומית, ששיחקה מול מכבי ת"א של יורם חרוש בסוף שנות התשעים בשמינית גמר הגביע, הובלנו 33 – 29 במחצית והפסדנו 80 – 50. באותו ערב ירד שלג (כן, שלג!) בת"א. אחרי המשחק דיברתי בחוץ עם אנדריי זלינבבא. נדב הנפלד, ששיחק בעבר עם זלינבבא במכבי, גירד שלג ממכוניתו, עשה ממנו כדור, זרק לכיוון זלינבבא בתור הלצה ופגע לי בראש. ספגתי את השלג בהשפלה דוממת, והיונה אפילו לא התנצלה. טוב האחוזים שלו מבחוץ אף פעם לא היו משהו. ומי החליט על יונה, סמל השלום, ככינוי להנפלד? עטלף יותר מתאים.

חזרה לפחד בזיסמן. הובלנו מההתחלה. 13 – 4. 20 – 9. 27 – 11. רובי בלינקו החליט להתמקד במרכוס בפייזר. ניר כהן הרג אותו. הכל התחבר למייקל קיובלר, אלישי כדיר וג'רום ביזלי. אבל הנה הסיבה לפחד. רבע ראשון הירואי והתוצאה בסופו רק 30 – 24 לנו. אמצע רבע שני 54 – 35 לנו. סוף רבע שני 55 – 44 לנו. איך לא תחיה בפחד ממכבי?

ברבע השלישי הפחד הפך להיות ממשי. היו שני מהלכים שרמזו לנו שלא משנה כמה טוב נשחק, לא ננצח. אלו היו מהלכים ששתולים בתודעה של כל חובב ספורט ישראלי. כשהם קורים, גל נוסטלגיה מציף אותך וזורק אותך לקביעה הבלתי ניתנת לערעור שמכבי תמיד מנצחת. מדובר היה בשתי שלשות של דרק שארפ שצימקו ל – 8 הפרש. וכששארפ קולע שלשה, יודע כל ינוקא כדורסל, אמות הסיפים בקובנה רועדות מחלחלה.

אבל לנו היה דרק שארפ לעניים. קראו לו בראיין טולברט ואם תעברו בחולון תראו תמונות שלו תלויות בחנויות וסלונים ליד הבבא סאלי והרבי מלובביץ'. וטולברט, היה ON כמו פרסומת לכדורים משפרי ביצועים מיניים. הוא תפר את מכבי מימין ומשמאל. אורי יצחקי הפצוע ישב לידי וככל שהתקדם הרבע הרביעי חילחלה בנו העובדה שאנחנו הולכים לנצח את מכבי. זה באמת קורה. זה באמת קרה.

עם מכבי לא לוקחים סיכונים. אז הוכנסתי למשחק משהו כמו 50 שניות לסיומו, כשההפרש עמד על מעל 20, ואפילו הרמתי איזו שלשה אחת, שלא נקלטה במצלמות הטלוויזיה שהיו עסוקות בקלוז אפ על חגיגות הספסל שלנו, ובעיקר בפרצופים של אנשי מכבי. הו הפרצופים. ליד בורשטיין ווויצ'יץ' הפצועים עמדו חברי ההנהלה, ופרצופיהם חרוטים כמו היו הר ראשמור של עולם הספורט הישראלי, חתומים, עמוקים, מביטים אל הנצח בהבעה מזוגגת. נגמר 104 – 86.

הרגשה קצת מוזרה, להיות שייך לקבוצה שניצחה הרגע את מכבי ולא להרגיש ממש שותף לניצחון. לא נתתי לעובדה הזו להפריע לי. רציתי סיבה לחגוג ומצאתי אותה. גם אם השימחה הייתה משהו כמו שמונים אחוז אמיתית ועשרים אחוז מאולצת. בעשרים אחוז הנותרים הללו טיפלו יפה שני שוטים של קווארבו גולד באיזה בר ברוטשילד. מכאן המעלית רק עלתה. הסלולרי שלי היה עמוס בהודעות, טלפונים נון סטופ משונאי מכבי ואוהבי אותי. לך תסביר להם שאני, אני רק ישבתי בצד רועד מפחד.

למחרת קטש פוטר וצביקה שרף מונה למאמן. אני רק הייתי עסוק בניסיונות לצאת מהמיטה. 2008, ברוכה הבאה.

ההחלטה של גודס
מרגיש כמו קיץ בחוץ, אבל הנה ברק

תגובות

  • דנית

    אני רק לא מבינה למה לא החזרת להנפלד העטלף כדור שלג לפרצוף. אולי אם הייתם מתחילים קרב כדורי שלג, אז בסוף, כמו שתמיד קורה בסרטים, היינו רואים את כולכם נקרעים מצחוק ומתחבקים ונהיים החברים הכי טובים.
    חוצמזה ג'רום ביזלי זה ממש לא שם לכדורסלן.

    • doron kramer

      לא ירד מספיק שלג, בכל זאת ת"א. והיית צריכה לראות את פול במבה.

      • דנית

        אני דווקא לא חושבת שהייתי צריכה לראות את פול במבה.

  • אודי

    יוסי אמל"ח הוא לא מחולון. הוא אוהד חולון שהתגורר ברמת גן (ועכשיו מתגורר בכלא או משהו)

  • ארבל

    כל הכבוד דורון יופי של כתבה אני זוכר את הרגע שסבתא לינה התקשרה אלי ושאלה אותי כמה בין עירוני רמת גן (אתה) לבין מכבי תל אביב הגדולה אז אמרתי לה זה היה מתי שההפרש היה הכי גדול באמצע הרבע השני אני חושב ואז אמרתי בערך 20 הפרש והיא התפאלה היא שאלה אתה בטוח יכול להיות שיש תקלה ואז אמרתי לה שלא. החברים שלי הם אוהדי מכבי תל אביב אז צחקתי עליהם איך שהם הפסידו לרמת גן.... יופי של כתבה.

Comments are closed.