נכון להיום

1. לנייט רובינסון יש מסעדה בסיאטל. מגישים שם, אמיתי לגמרי, כנפי עוף עם וופל בלגי. ביחד. עכשיו מי צריך מטאפורות מתוחכמות, מתחכמות, מתאמצות, כשהבן אדם מגיש לך את המטאפורה הגדולה ביותר להנחתה, על צלחת, רק קח חביבי, ותתפרע בהשוואות על שילובים בלתי אפשריים. אז אין ברירה. מגישים לך, תיקח. משחק ראשון 46 נקודות והפסד, משחק שני מדד מינוס 21 וניצחון. יום אחד כוכב מישלן, יום שני פלאפל בשמן שרוף של סוף היום, יום שלישי כנפי עוף בוופל בלגי. נייט רובינסון, אי אפשר להסיר ממנו את העיניים, גם כשהוא נבלע במנהרה לחדר ההלבשה באמצע משחק, וחוזר, ויורד לספסל, ועולה למגרש.

רובינסון הוא נכון להיום. כמו בשיר של זוהר: ״יום ראשון עצוב, יום שני אני שמח, ויום שלישי הוא יום חדש, שבו, לשכב על הגב, להתהפך על הבטן, והמוח רץ״.

2. מאז שקיבל את הג׳וב, שרון אברהמי חיפש את המשחק שייתן לו את הלגיטימיות של מאמן ליגת על במועדון כמו הפועל ת״א, ואתמול, עם ניצחון הפלייאוף הראשון שלו, ניצחון גדול יותר מהדרבי ביד אליהו, הרי מדובר באלופה, בקבוצה איכותית יותר מהטבקיסטנים, נדמה שאברהמי מצא את המשחק הזה, או לפחות 36 דקות מתוכן, בהן העביר את ירושלים שיעור באגרסיביות, רצון ושכל. אברהמי הוא חניך מסור של הכדורסל הישראלי, כלומר הגנות מתחלפות על סף הגימיקים, אזוריות והימורי אחוזים הם לחם חוקו. ואתמול הלחם הזה נתקע לירושלים בגרון עד שחנק אותה. זה היה מביך לראות איזורית 2-3 של תל אביב נתקלת בחוסר ביטחון של קלעי ירושלים ובחוסר יכולת לקפל אותה. כאן השימוש באיליי הולמן מחייב, כי איזורית לא מקפלים תמיד בקליעה אלא דווקא בגבוה שנועל בצבע.

3. כבר כתבתי בעבר, שאחד הדברים שחסרים לשופטים זה קצת השתפשפות בצבע. מן הסתם, כשהיו ילדים ונערים, לפני שפנו לשיפוט, שיחקו כדורסל, כנראה, על פי מבט במבנה גופם, בתפקיד גארדים. הם לא באמת יודעים איך זה מרגיש בתוך הצבע, ואלף השתלמויות לא יכולות להעביר את התחושה, את הפייט שיש שם, את נפש הגבוה, הילד הכלוא בתוך הגוף הגדול והמטעה. עם אוזניים ומוח ששמעו מאות הערות מזרים מוחלטים, עם מבטים כשהוא נכנס למקום ציבורי. מצטבר שם הרבה זעם. הוא יוצא לפעמים באיזה מכה קטנה או גדולה לגמד רשע שמציק.

לכן כשמתן נאור, שממשיך את מסורת שמעון אמסלם שהרביץ וגרם איכשהו לקורבן שלו לחטוף עבירה בנוסף למכה שקיבל, מגיע לטראפ על הולמן וכורת לו את האצבעות ללא תגובה מהשופט, הולמן נותן דחיפה לנאור ומקבל עבירה בלתי ספורטיבית מספי שמש. איפשהו שמעון אמסלם מחייך, אבל זה לא אותו המקום אליו הולמן יוביל את התסכול. גמד אחד מרביץ לו, אחר שורק לו, ורק הנפש מתפקעת.

אבל זה חלק מהחיים של הביג גאי. וצריך ללמוד לקבל, להכיל, להבין. כי רגע לפני שעפים כאן קללות על השופטים, קחו אוויר, תכניסו אותו למשרוקית, ולכו לשפוט חבר׳ה בספורטק או קבוצה של נערים. רק מי שמחזיק במשרוקית מבין כמה זה קשה. בטח משחקי פלייאוף מהסוג הזה, עם אווירה מחשמלת, אגרסיביות מתעתעת, ואלפי דעות שנצעקות אליך בעטיפה של קללות. צריך הרבה קור רוח. המחצית הראשונה של שלושת השופטים היו המשך ישיר למשחקי הפלייאוף הראשונים ונתנו לכולם להיות עצבניים ולא מרוצים. למזלם, המחצית השנייה חיפתה על כך, ואף עשתה סוג של צדק.

4. חייבת להיות דרך יותר טובה להפעיל את איליי הולמן. בפוזשן אחד, נטול תרגיל, רק עמדות, זה נראה כל כך פשוט. דניאל איידן על הגב שלו, בשר טרי, הולמן מנסה לחפור, כדרור אחד, שניים, עזרה ואיבוד כדור. קרדיט לאיידן שנתן גוף, לעזרה שהגיעה. אבל זו הייתה גם תזכורת שגבוהים חייבים גם לעבוד על הכדרור שלהם. אם הולמן היה יותר מיומן הוא היה מרים את הכדור בזמן ומוציא מסירה. ועדיין, הוא לא מקבל מספיק עזרה כדי לשחרר אותו. לאן נעלמה חסימה של נמוך לגבוה על קו הבסיס? איפה הפין דאון עם רולנד, היי לואו עם דאנקן או הדאון סקרין להלפרין? רגע, איפה בכלל הלפרין?

5. אם חשבנו שמגיע להלפרין יותר קרדיט בדיבורים על שחקן העונה, הוא הזכיר בשלוש זריקות עלובות בשלושים דקות, שקרדיט יש רק אצל חברות אשראי. כבר בפוזשן קריטי במשחק מספר אחד, כשקיבל את הכדור ומסר, הוא הזכיר את ההלפרין שכולנו רצינו לשכוח, ורולנד הציל אותו ואת פרנקו. אתמול, היית מצפה ממנו לקחת אחריות. להרים זריקות באותו ביטחון של בר טימור, או באותה בועתיות בה חי ליאור אליהו. אבל היחידי שהופיע היה דאנטה סמית׳, האיש והעווית של חוסר שביעות הרצון בזווית הפה, שהחזיק את ירושלים במשחק, והיה אחראי לקאמבק מופלא ברבע הרביעי שלא הספיק. את שאר מה שיש לו להגיד לחברים והמאמנים שלו ישמעו לא מעט בירושלים עד המשחק הבא.

6. ליאור אליהו הוא הציר ההתקפי של ירושלים ברבות מן ההתקפות והציר ההגנתי של הפועל ת״א, אותו אברהמי מקפיד להתקיף כמעט בכל הזדמנות. במינוס 16, רביב לימונד חודר לצבע, לאליהו עבירות לתת אבל הוא מחליט להביט בלימונד מגיש את הכדור ליתרון 18. איזו רכות, חושב לעצמו פרנקו. איך אסימון הפליאוף עוד לא חילחל? סוג משודרג של לייאפ, עם שני שחקנים שמלווים אותו, עם פיצוץ של דאנטה לפנים שלו וניסיון של גפני לחסום אותו, קלע לימונד בסל הניצחון. כדורסל זה משחק של הרגלים. בטח אצל לימונד. כשנותנים לך אתה לוקח, כשלא נותנים לך אתה בכל זאת לוקח.

7. רביב לימונד הפך העונה משחקן ליגה טוב ושחקן נבחרת לגיטימי, לשחקן על בליגה הישראלית. הקליעה עדיין לא מספיק יציבה, ויש התקפות שהמוטיב העיקרי בהן הן הטעיות כתף שלו עד שיש חשש שהן תצאנה ממקומן, אבל קפיצת המדרגה מטוב מאוד למצוין היא אחת הקשות לעשות, והוא עשה אותה.

8. קריירת הכדורסל של דניאל איידן נראתה כזורמת לים הסתמיות. פירורי ליגת על, קצת ליגה לאומית, אבל שום דבר דרמטי. ואז שרון אברהמי התחיל להשתמש בו כסוג של גלגל הצלה. הרי גלגל הצלה בלי ישבן שימלא אותו הוא סתם גומי שחור וחסר שימוש. אז איידן נותן גוף, סיומת לא רעה, קצת ריבאונד ושתי חסימות גדולות במשחק 2. יש לו גם קליעה מבחוץ, גם שלשות, אבל כרגע הוא רול פלייר משודרג ואין לו לגיטימציה לקחת סוג כזה של זריקות אלא אם יש לחץ זמן. לאיידן יש גם מזל. הגבוה איתו הוא מתמודד הוא רוברט רות׳בארט, שהורג את הקריירה שלו ברכות.

גלגל ההצלה השני של אברהמי הוא תמיר בלאט.

אני מת על הילד הזה. כשאבא שלו אימן במוסקבה הוא התאמן עם הילדים של צסק״א, עם מאמן סובייטי שחייב אלפי חזרות על יסודות. עבודה רצחנית על הגנה. משמעת. צעקות. מכות. בלי בג״צ ובלי בצלם. שם עוצבו היסודות. יצא לי לאמן אותו בנבחרת בית הספר כשהיה בכיתה ח׳ וט׳, כששיחק עם תלמידי י״א וי״ב, והוא הדבר האמיתי. מצלם את המגרש ויודע בדיוק איפה כל אחד נמצא. הופך את הפיסחים לרקדנים. את הקש לזהב. ווינר אדיר עם סלי ניצחון וזריקות שהיו צריכות להיות סלי ניצחון.

כשהיה באקדמיה של איגוד הכדורסל, בן 15, יעקב ג׳ינו היה מאמן שלו. ג׳ינו מספר שבמשחק צמוד, בוגרים ליגה ארצית, בלאט ניגש אליו, שם את ידו סביב כתפו בהיפוך תפקידים של מבוגר ונער, ואמר לו ״אל תדאג קואץ׳״, וניצח לו את המשחק. מכירים את השחקנים שמתלוננים שהמאמן לא נותן להם ביטחון? אז בלאט הוא מהשחקנים שנותנים ביטחון למאמן. אתמול היה לו מקום על המגרש במקום רובינסון ובטח במקום סימונס המחרב בדקות החרדה התל אביביות. אבל אברהמי עוד לא במקום בו הוא יוציא כוכבים למען ילדים. בלאט יכול לספר לו מבית אבא מה כוכבים עושים למאמנים כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם.