לחפש את הגוון האפור שלך

שלשום תם מועד ההעברות לשחקנים ישראליים בליגה הלאומית בכדורסל. אחת מההעברות באותו יום הייתה זו של של רביב פיטשון מהפועל חולון מליגת העל לאליצור רמלה מהלאומית. ההעברה הזו די דיכדכה אותי, ולא בגלל שקבוצתי עוד צריכה להיפגש עם רמלה של פיטשון.

ההעברה הזו דיכדכה אותי כי פיטשון הוא שחקן צעיר שעובד כדי לעשות את הפריצה ולהיכנס לסבב הגבוהים הישראליים שלוקחים בחשבון כשבונים קבוצה. נגיד, יוני ניר כזה. או ניר כהן. וכיום, לגבוהים ישראלים, הצעירים וגם אלה שבגיל הביניים יש מודל אחר לחיקוי. עידן שיטפון הזרים גרם גם להם לעשות התאמות ולהבין שאם אתה לא כספי או אליהו, כדי להיות לגיטימי ולהישאר רלוונטי, אתה צריך לחפש את הגוון האפור שלך. וככל שאתה יותר אפור, אתה יותר בולט. כי בסיטואציה הנוכחית אפרוריות מוקצנת המתבטאת בהגנה על זרים, ריבאונד, בחירת זריקות נכונה ומינימלית, הכנסת התלהבות ואנרגיה ובעיקר ידיעת מגבלותייך, מביאה לך קבוצה גדולה, הערכה מקצועית, דקות משחק ותגמול כספי. והגורו של השחקנים האפורים שהפכו להיות שחקנים משמעותיים בקבוצות צמרת, הוא הרי האיש והאינטליגנציה, האיש והעבודה הבלתי נגמרת, האיש והקוקיה, הלוא הוא אורי.

קוקיה הוכיח שהאפור הוא השחור החדש. נדמה לי שהוא הגבוה הישראלי שמרגיש עם עצמו הכי טוב היום, לפחות מאלה שמשחקים בארץ. הוא בוודאי מרגיש יותר שותף בהישגי קבוצתו מיניב גרין, למרות המספרים בחשבון הבנק. במילים אחרות, אין ספק שלמרות שמו הציפורי, קוקיה הוא עטלף.

נחזור לפיטשון. רק אחרי שחולון של עמיר עוזי שיחררה זר, במשחק הראשון שפיטשון קיבל דקות משמעותיות הוא עזר לנצח את בני השרון בסיבוב הראשון. נכון, מדובר במשחק אחד, אבל ביטחון צריך להיבנות לאורך זמן ואין תחליף לדקות משחק על מנת לתחזק את הביטחון הזה. סבלנות של מאמן היא מילת מפתח וגם קבלה של משחקי נפל. זה חלק מהתהליך. אבל בקרבות תחתית אין סבלנות לסבלנות. אז עמיר עוזי הלך, דורסמן בא, הביא את סשה בראטיץ' והחזיר את פיטשון לחפש דקות משחק בלאומית. דורסמן רוצה להישאר בליגה, והוא עושה מה שכל מאמן חפץ חיים עושה. אבל הכדורסל הישראלי גם חפץ חיים. ושחקנים כמו פיטשון, גבוהים שיכולים להיות רול פלייר לגיטימיים, הם החמצן שישאיר את הכדורסל הישראלי בחיים.

מצד שני, לימד את כולנו אורי קוקיה, צריך סבלנות, הרבה סבלנות, עבודה קשה וזיהוי הזדמנויות. גם הוא שיחק עם הפועל ת"א בזמנו בלאומית. אחר כך הסתובב קצת עד שנתן שנתיים נהדרות בנהריה, ואחר כך ירד שוב ללאומית כדי לעלות עם מכבי חיפה, לקח גביע עם חולון ומאז לא הביט לאחור.
וכשיביט לאחור, יראה שנשארו שם כל אלה שלא נתנו לו סיכוי.

התגרות בקהל
מילאן, בסן סירו. אחרי כל השנים

7 Comments

הבלטה של זלוטי 16 בפברואר 2010

יפה ונכון.
אם חושבים על זה קצת מגלים שרוב הגבוהים הישראליים הם רול-פליירס כאלה, בד"כ בתפקיד חוטבי העצים שמרביצים, שומרים ולוקחים ריבאונד עם תרומה מינימלית בכל מה שקשור לאספקת נקודות. קוז'יקרו וקוקיה הם האבטיפוס אבל יש לא מעט שיבוטים של המודל הזה.
מזכיר לי מאמר של עופר שלח על ליאור ארדיטי שהתפרסם בספר שהוציא ערוץ הספורט ומסתיים במשפט "תחשבו טוב טוב אם אתם אוהבים את ליאור ארדיטי, יכול מאוד להיות שעתיד הכדורסל הישראלי תלוי בתשובה שלכם".

doron kramer 16 בפברואר 2010

לא יודע מה זה אומר אבל אני מאוד אוהב את ארדיטי.

הבלטה של זלוטי 16 בפברואר 2010

כנ"ל, וכנ"ל. דניס הופסון, לא נשכח ולא נסלח!

שרית הספרית 16 בפברואר 2010

אני מאוד אוהבת קוקיות.
זה נוח.

doron kramer 16 בפברואר 2010

לא יודע עד כמה זה נוח להסתובב עם קוקיה על הראש. למרות שאת הביצים שלה היא מטילה על ראשים אחרים. אבל את ספרית את יודעת יותר טוב.

שרית הספרית 16 בפברואר 2010

קוקיות זה מאוד נוח, מומלץ גם לשחקני כדורסל: ככה השיער לא נכנס לעיניים, הזיעה לא מדביקה אותו לפרצוף, לא מרגישים את תנועת המטוטלת של הקוקו בזמן ריצה, כי הקוקיות פחות מיטלטלות, וזה גם פותר את בעיית "מה לעשות עם כל הסרטים הצבעוניים שיש לי?".
אם אתה רוצה תבוא ואני אעשה לך קוקיות לפני המשחק הבא.

Comments closed