1. ארז אדלשטיין יצטרך לנסות ולהישאר קרוב לקבוצה שלו. סוני ווימס אמר לאחר המשחק כמה דברים שיכולים להישמע כביקורת על המאמן. חמוציות היתר באזור הספסל ממקופחים מטעם עצמם מתגברת כשמפסידים. נבחרת ישראל, קידום צעירים ישראליים, הטפות מוסר בשידור חי, מרגישים עכשיו כמעמסה, מטרה נייחת על הגב.

נדמה שהוא עושה מאמצים אדירים להסתיר את סערת הרגשות שהוא נמצא בה. אם נוריד את הררי הציניות ונשים את עצמנו בנעליו, הסיטואציה מורכבת ובעייתית. מאמן נחשב שהגיע עם טיקט אידיאולוגי, בסוג של הגשמת חלום, עם רמת הציפיות המובנית, מתנגש במציאות. ביום חמישי בערב הכרוז קורא בשמך כמאמן מכבי ת"א ביורוליג מול יד אליהו מלא, וזה פתאום מכה בך. השם שלך עלה בהגרלה. למרות שיש לך מנטור צמוד בשם פיני גרשון שמכיר את הניואנסים של המערכת, למרות שהבאת את העוזרים שרצית, למרות שיש לך גב בתקשורת, בסופו של יום זה אתה, לבד, עם הסיטואציה, מביט בעיניים כלות איך לוקחים לצירבס ריבאונדים על הראש.

במסיבת העיתונאים לאחר המשחק הוא טוען שהוא לא קורא את מה שכותבים עליו. אבל הוא יודע להגיד שמה שנכתב עליו נכתב מ"נקמנות אישית". מה?

ואם זה הכיוון שזה יימשך, יכול להיות שתתגשם נבואתו האפוקליפטית של המשורר ד. מדלי, בשירו שַׁגַּעַתְּ/טַרֶפֶת, על מועדונים בסיחרור. כפי ששר ברגישות מדויקת, ליאור נרקיס:

"קוראים לזה שַׁגַּעַתְּ

קוראים לזה טַרֶפֶת

כשכל המועדון כמו צלחת מעופפת

קוראים לזה היסטריה…"

והוא ממשיך, מרמז על ימים של כניעה אפשרית, ייאוש, אסקפיזם:

"כולם ידיים באוויר

זה משוגע כל מה שקורה פה

כולם עם הראש בעננים

אנ’לא יודע מה אני עושה פה"

לגירסה המלאה:

2. מאז משחק האימון הראשון ועד להפסד מול ריאל מדריד, בכל פעם שלמכבי ת"א היה כדור אחרון בסוף רבע, ארז אדלשטיין עבר להרכב של חמישה גארדים כדי לגרום לריווח שייצר זריקה ראויה. אבל האלמנט הטקטי הספציפי הזה, שנועד למספר פוזשנים בודדים במשחק, קיבל לפתע משמעות שונה כשהתמונה הנוכחית של מכבי ת"א התחילה להתבהר, והסמול בול קרא לה. בהרכב הקונבציונאלי היא גילתה חוסר יכולת להגן בצורה אפקטיבית ועקבית על הפיק אנד רול, בעיה אקוטית בריבאונד ההגנה ושיווי משקל התקפי שנפל כמעט כולו על מצבי בידודים ויצירה מפיק אנד רול. ה2-3 גבוה נראה מול מדריד כמו ג'יעג'וע חסר פואנטה שלא ניפק שום יתרון. הכדורסל הסוציאליסטי של אדלשטיין פגש במציאות של טייקונים הנקראת גם היכולות האישיות של אנדרו גאודלוק.

מאז משחק האימון הראשון ועד להפסד מול ריאל מדריד, בכל פעם שלארז אדלשטיין היה מיקרופון מול הפרצוף, הוא דיבר והתנהל כמו אנדרדוג: הקטין ציפיות, דיבר על פציעות, לו"ז צפוף, הרופא הקציב לי דקות עבור גאודלוק, ריאל מדריד קבוצה מושלמת, ועשיתי באימונים ככה אבל השחקנים עשו במשחקים ככה.

ואז, בתחילת המחצית השנייה, הכדורסל של האנדרדוג פגש בהווייה של האנדרדוג והריץ אותו לריצה של 16-0.

אז אם הסמול בול עובד לא רע בסוף רבעים, למה לא יותר?

כי הכל מתחיל ממשחק ההגנה. אם היא אינטנסיבית – לא חייבים רכז "טבעי", שיסדר את העבודה כשיש שני מובילי כדור סבירים כמו גאודלוק וסילי (חייב להחליף את השם למשהו שנותן פחות אפשרויות של סתלבט). הגארדיות של ויקטור ראד בעמדה 4 נתנה אפשרות לבידודים על פילפה רייס קשישא, והניידות היחסית של קולטון אייברסון אפשרה אפקט אתלטי ביציאה לפיק אנד רול (למרות הפאול המגושם על יול ביציאה הזו בפוזשן האחרון). בשלב מסויים ראד אפילו שיחק בעמדה 5. 100 מיליון שקלים התנקזו לכדורסל של טלאים, של חוסר ברירה. אבל זה היה גם כדורסל של אנרגיות, של שלשות ודאנקים במעבר, של לחץ על הכדור, אגרסיביות בצבע וקפיצה קבוצתית לריבאונד, על מנת לבטל את יתרון הגובה והמאסה המדרידי.

לקבוצה יכולות להיות כמה זהויות, תלויות הרכבים. ההרכב הזה יכול להיות אחת מהזהויות של מכבי ת"א העונה, וחשיבותו תיקבע ביכולתה של הקבוצה לגרום לזהויות האחרות שלה לבוא לידי ביטוי – למשל כמו זו עם הסנטר מגרמניה והרכזים מישראל. מול ריאל מדריד מנוסה, מתורגלת, היררכית, המשחקת כדורסל פשוט של פלאחים, זה לא מספיק. כי אז הגיע רייס קשישא ודפק שלשה ופאול, הקבוצה עבדה עבור ג'ייסי קארול, רודי פרננדס שיחק בצורה בוגרת ואחראית, יול חדר לצבע וסיים, כל אחד ידע את מקומו, ועולם כמנהגו נהג.

כמעט. הקהל של מכבי ת"א מחא לה כפיים בסוף, על המאמץ. אדלשטיין מחא כפיים בחזרה. נדמה לי ששמעתי מישהו אומר "לא נורא, חמודים, העיקר שניסיתם", ועשה תנועה של ליטוף על הראש. ההפנמה הקולקטיבית של הורדת הציפיות, הוויי האנדרדוג והפיכתה הסופית לרק עוד קבוצה נתנה את אותותיה. מאות רשג"דים בצופים התרגשו מהמחווה הספורטיבית.

ורק שמלוק ושמעון מזרחי ליטפו בערגה תמונה ממוסגרת של מוטי ארואסטי שם חמסה על פרצופו של מייק לארגי.

3. הצפייה במדריד של פאבלו לאסו מרתקת, כי היא מספקת זווית ראייה ייחודית של מאמן על המשחק, לאו דווקא ביצירתיות אלא בפשטות ובתפיסת העולם הלא קונבציונאלית שלו על חלוקת דקות ומומנטומים של שחקנים. מאמני הכורסה הישראליים שרגילים לעשות עבירה בפלוס 3 או להמשיך ולעבוד עבור האיש החם, משתגעים ממנו כשהוא מוציא את יול דקה וחצי לסוף כשהמשחק עוד לא גמור. הם נרגעו כשהוא החזיר אותו וקיבלו אותו שוב לחיק משפחת המאמנים.

למשל, SHOOTER PLAY, תרגיל לשחרור קלעי שרץ על חסימות שהקבוצה הריצה בדבקות דתית עבור ג'ייסי קארול. תרגיל כל כך משומש שהוא יכול להפוך למילים בשיר של שלמה ארצי. קארול הביא את השומר לתוך החסימה, החסימה הדביקה את השומר ואיפשרה לקארול מבט פתוח לסל לחלקיק שנייה, וזה כל מה שהוא צריך. ההגנה של מכבי גם עזרה לקארול. השומר לא נדבק לו לזנב, מה שהיה מאפשר לבטל את החסימה או לגרום לה לזוז ואולי לסחוט עבירת תוקף. הגבוה ששמר על החוסם המדרידי לא נתן באמפ, עיכוב, לקארול. כשמכבי החליפה על החסימה הזו, יול פינק את הגבוה שהסתובב מייד לכדור לאחר החסימה. כשקארול הרגיש שהוא צריך להעסיק קצת את השומר שלו, הוא רץ כביכול על החסימה אבל ברגע האחרון הוא זה שחסם לגבוה, נותן לגארד ששמר עליו להתעסק שניה עם הגבוה ואז יצא לקליעה.

אגב, אם יסדרו תרגיל כזה לגאודלוק, כדי שלא יהיה עסוק רק ביצירה מכדרור, התוצאה יכולה להיות לא פחות קטלנית מקארול.

לאסו שובר קונבציות על מה שאנחנו חושבים על הצד המנטלי של המשחק. קארול לא עלה למחצית השנייה, יש שיאמרו שהוא "נשכח". האמנם? אני עוד לא שמעתי הסבר ראוי ללמה לאסו לא הולך עם האיש החם, מעבר לתשובה הלא מקובלת והמופרכת ש"אין לו מושג".

או לגביי העובדה ששחקן צריך "להרגיש" את המשחק במחצית הראשונה כדי שיהיה אפקטיבי אם יקראו לו בשנייה. והנה פיליפה רייס עולה למגרש לאחר שלא שיחק כלל בראשונה, והופך לגורם משמעותי בניצחון. או הרכז בן ה17 לוקה דונצ'יץ' שעלה גם הוא בדקות הסוערות של מכבי והצליח לייצב את הספינה רק בהובלת כדור, תחילת תרגיל וריווח.

הכדורסל של לאסו רחוק מלהיות מושלם. סכמטיות גוברת כשיש לך יתרון איכותי משמעותי במספר עמדות, עד שהיא נתקלת באותה איכות עם טיפה יותר יצירתיות.

4. איזה שיפוט מעולה היה. מדויק, נותן למשחק לזרום, נטול אגו, פוזה או OVER CALLING.

5. אין הצדקה לחגיגות על צירבס בריבאונד. ואין הצדקה לסלים הקלים שהוא מקבל באחד על אחד. הדרישה ממנו לצאת גבוה בפיק אנד רול היא הוראה שהוא ממלא (בכל זאת, גרמני. סתם. סליחה צירבס, סליחה) שחושפת את הצבע של מכבי נטול העזרה (חייב להיכנס גארד לצבע לעכב אבל לא מגיע). הוא נראה קצת בודד בהתנהלות שלו. המעמסה נראית כבדה. לו היה מבין עברית היה שומע שאומרים שלריאל יש סנטר איון ולמכבי יש סנטר איום. שהאלמנט היחידי שיש לו של שחקן ציר הוא הציר בשם שלו. ותכף יקראו לו צירבס"ד – כי רק אלוהים יעזור למכבי כשהוא על המגרש.

ואז הוא בוחר לשבת לבד על הספסל כשיש טיים אאוט עד שמישהו מסמן לו להתקרב והוא זז שני כסאות לכיוון הקבוצה. מישהו צריך לעצור את הההתרחקות שלו מהקבוצה, פיזית ומנטלית, כי מכבי חייבת אותו. מתאמץ, נותן גוף, אקטיבי. גם בגלל האפקט ההתקפי העצום שלו. הוא סוג של שתי נקודות בטוחות בצבע (בסדר, גם לזה שהוא שומר עליו). אבל מוקדם מדיי לוותר עליו. ואם צריך ללטף אותו, שילוטף.

6. הדיון על ארץ המוצא של שחקני הקבוצה ששיחקו במחצית השנייה הוא לא רק דיון אנכרוניסטי, אלא הוא גם לא הוגן.

אם אנחנו אומרים שהחוק הרוסי חשוב על מנת לרסן הנהלות מלהציף את הקבוצות בזרים זולים שלא משלמים מס, וכדי להמשיך ולאפשר לשחקנים ישראלים לקבל הזדמנויות ראויות בשוק העבודה שלהם ובכך להמשיך ולתת תקווה למצטייני מחלקות הנוער, באותה נשימה אנחנו גם אומרים שהקבוצות שמשחקות באירופה יכולות להביא כמה זרים שהן רק רוצות, כל עוד על המגרש בליגה הישראלית ישחקו רק שלושה זרים.

אז כשזה קורה, וקבוצות עושות את זה ומשתמשות בכל הזרים שהביאו עבור אירופה, לא הוגן לבוא אליהן בטענות. אוחיון ומקל לא צריכים את המטריה הזו. הם צריכים ג'אמפ שוט.

כשהמונה ליזה פוגשת את יאצק
עדר כבשים צורחות