1. נדמה שהדבר הכי מאכזב בפיטורים המהירים של ארז אדלשטיין היא העובדה שהוא כרה לעצמו את הבור. השיחה שיזם בחדר ההלבשה לאחר ששחקניו דיברו בצורה שערורייתית לאחר ההפסד לריאל מדריד הייתה טעות טקטית והיכנעות לאופי שלו, שעומד על כל אות. הרי הוא לא היה מפוטר בגלל ההפסד למדריד. כולנו הופתענו בערב החג (למרות שכולם "ידעו" כבר ביוני). חשבנו שהקפריזיות הניהולית נרגעה, שהיא חטפה מספיק. אבל לאחר השיחה הזאת נדמה שאדלשטיין לא ממש הותיר להם ברירה. הוא לא איבד את חדר ההלבשה, אלא עשה שם פיגוע התאבדות.

אם אתה רוצה לנזוף בשחקן, גדול ככל שיהיה, עשה את זה באחד על אחד. קח אותו לארוחה, תנסה להעביר אותו לצד שלך. אבל אם אתה עושה שיחה כזאת, בפורום כזה, כשאגואים עצומים מתנגשים, אתה חייב שיהיה לך גב ולבוא אליה מוכן. אתה חייב שלמערכת מאחוריך יהיה ביטחון במה שאתה עושה. וביטחון מגיע מניצחונות וקו התקדמות. את זה אדלשטיין לא סיפק להנהלה. הוא בא לשמוע את שחקניו בחדר ההלבשה ללא כדורים בקנה. כי אם אתה עושה שיחה כזו ושומע מה שאתה שומע מסוני ווימס, שפותח עליך את שערי הגיהנום, אתה חייב להעמיד אותו במקום, גם אם זה לעשות תמות נפשי עם פלישתים, כי את התמות תקבל בכל מקרה. והעיניים של שאר השחקנים, שלחלקם הגדול גם ככה יש עליך בטן מלאה, מביטות בך. אדלשטיין, על פי הדיווחים, בחר לשתוק. ומהשתיקה הזו קיבל עדר כבשים צורחות שייקח לו שנים להשתיק. כשההנהלה שמעה על כך, על תגובתו, היא הבינה שאדלשטיין לא הותיר לה ברירה בעצם.

2. מתוך התוכניה שחולקה ביום חמישי ביד אליהו לפני המשחק מול ריאל מדריד:

"אוכל לומר בבטחה כי עונת המשחקים הקרובה, 2016/17, עומדת בסימן התחדשות.

התחדשות בשיטת המשחקים ביורוליג…בסגל השחקנים…

התחדשות בצוות המאמנים, בראשותו של ארז אדלשטיין ועוזריו הנאמנים רמי הדר וליאור ליובין."

מתוך: דבר היו"ר, שמעון מזרחי, עמוד 3.

למי ששמע את מזרחי מדבר על הפיטורים, היה קשה להימנע מהתחושה שמדובר בסיפוק ונקמה על ההפסדים בדרבי, במיוחד על ההוא ב25 הפרש.

לכן, כשמזרחי דורש שעשרים הפרש יהפכו לשלושים, אין סיבה שפיטורים לאחר חצות לא יפורסמו ב2:27 בבוקר, כי אין שעה רעה לנקמה.

ולגביי הנאמנות – שימו את עצמכם בנעליו של הדר ותערכו את מערכת השיקולים שלו: אם הוא מתפטר הוא נפגע כלכלית. הסיכוי שיחזור לעמדה מספר אחת בכדורסל הישראלי קלושים עד אפסיים, היחסים שלו עם אדלשטיין יהרסו, הוא יחטוף קצת בתקשורת מהחברים של אדלשטיין ומטהרנים של עקרונות מזויפים שלא ידעו לנצל הזדמנות גם אם תכה בראשם עם פטיש. גם אם ההנהלה מחפשת מחליף, יש לו חלון הזדמנויות להשאיר רושם ולנצל את הזעזוע לטובתו, עם סגל שחקנים שיודע שעכשיו אי אפשר להאשים את המאמן. מקסימום יפסיד את האליפות ביוני לפיאנג'יאני ויילך הביתה. עדיף מאשר ללכת הביתה עכשיו. במדד הפלוס/מינוס זה פאקינג שווה. אני נשאר, אמר הדר. אני נשאר, אמר ליובין.

3. הדר אמר פעם בראיון, כשדיבר על ההפסדים הכואבים שלו במשחקים קריטיים לאחר שהוביל בהפרש גדול וקבוצותיו נחנקו, שמאמן חייב ללמוד לחיות עם צלקות המקצוע. ארבעת החודשים של אדלשטיין במכבי יספקו לו לא רק צלקת ארוכה, אלא גם חומר אינסופי לשיחות ארוכות עם מקורביו ושנים של ניתוח הסיטואציה. מדובר בעוד קורבן של מקצוע האימון האכזרי. המורכבות מלאת הרבדים של המקצוע, בו תחרותיות, תוצאות בלתי סלחניות לטעויות התנהלות ויכולת מוגבלת לשלוט במציאות, יוצרות שיווי משקל עדין שבצידו האחד יש תחושת סיפוק עצומה במידה ומימשת פוטנציאל, ובצידה השני, האפל, גורלך נחרץ במידה וכשלת, הופך את לוח ליבך למצולק תמידית.

4. רעשים גדולים מתחילים בסדקים קטנים. בתחילת יולי, במגרשה של UCLA, קווינסי מילר פוצץ את הברך במשחק עם החבר'ה, רצועותיו הצולבות נקרעות ויוצרות את הסדק הראשון בג'וב הכי חשוב של מאמן שלא ישחק עבורו אפילו דקה העונה. יותר מכל, הפיטורים של ארז אדלשטיין הם ניסיון לעשות החייאה מלאכותית במכביזם, שלא יחזור עוד לאחר שנקבר תחת הפיינל פור, הבחירות המקצועיות הכושלות, הירידה ביכולת הענף לייצר ישראלים משמעותיים שיתפתו לכסף גדול, ותחלופת המאמנים שנבעה מחוסר כיוון מקצועי. זה טוב לכדורסל הישראלי אבל רע מאוד למי שמאמן את הצהובים.

מכבי לא באמת יודעת מה היא רוצה, וכרגע מסתפקת בלדעת מה היא לא רוצה: מאמן שלא מספק ביטחון למעסיקיו בתחילת דרכו, אנדרדוגיות, שלא לומר בכיינות כדרך חיים, הקטנת ציפיות, התרגשות מעצם המעמד והעצמת היריבה, מחיאות כפיים אחרי הפסדים. מכבי לא רוצה להפוך להפועל.

5. בסופו של יום אדלשטיין הפיל את עצמו בסעיף האופי. כמה צפרדעים ועקרבים מזויינים ימשיכו לטבוע בניסיונות לחצות את הנהר עד שילמדו לעשות את ההתאמות הדרושות?

על בדידות וליטופים
יסודות של חיבור