1. רמי הדר, טייס המשנה שקיבל את ההגאים מידיו של הטייס הקפריזי ונטול קור הרוח, הצליח לייצב את המטוס שעשה את דרכו לקרקע. נורות החירום, לעת עתה, כובו, אבל חגורות הבטיחות עדיין מהודקות. הצורה בה הדר ניהל את הסיטואציה מאז קיבל את הקבוצה מעוררת הערכה. לאחר טראומת הסט ההתקפי היומרני, הסוציאליסטי והטהרני של אדלשטיין, הקבוצה הייתה זקוקה להיגיון התקפי וחוק וסדר הגנתי. הפואנטות שהדר הכניס החלו מדברות את שפתם המקצועית של השחקנים וביטאו את יתרונותיו של הסגל העמוס בכישרון.

מטרתו של הדר היא לא להרשים משתתפים בהשתלמויות מאמנים או לייצר כדורסל שיוכיח כמה הוא גדול וחכם. מטרתו היא לנצח משחקים בעזרת הכלים שיש לו. פשטות זה כוח, וכדורסלנים, כמו ילדים קטנים, צריכים את שיווי המשקל בין גבולות לחופש. לכן המסר ההגנתי שהדר מעביר לשחקנים הוא שהאחריות האישית שלהם תעלה להם בדקות משחק, ורפיסות או טעויות בסיסיות לא יתקבלו. וכשהגבולות ברורים, החופש מוביל לצמיחה ולא לכאוס.

שפת הגוף ופעולות הרצון של השחקנים, כמו זינוקים לרצפה, הקרבת עבירות ושמירה על קור רוח במומנטום שלילי, מעידים שמכבי של הדר מראה יסודות של חיבור. החשיבות של דווין סמית' גדולה מדיי מכדי לוותר עליו בליגה. סוני ווימס נתן תצוגת מנהיגות. ואת הדבק מספק דיג'יי סילי, עם קבלת החלטות מצוינת בהתקפה ונשכנות הגנתית.

ויש את עניין אנדרו גאודלוק, אולי השחקן שזקוק יותר מכולם לגבולות. יש שחקנים שהם נותני אנרגיה ויש כאלה שלוקחי אנרגיה. גאודלוק מסתמן מהסוג השני. הדר משתמש בו כסוס פרא, משלח אותו לדהור במרחבים הפתוחים ואז מושך חזק במושכות כשהוא משתולל יותר מדיי.

כאן גם נכנס החיבור הקבוצתי וחוזק השרשרת. האם השחקנים האחרים, ה"בויז" שלו או גורמים אחרים בחדר ההלבשה ינטרלו את הכיוון השלילי שאליו זה יכול להוביל ויחבקו את גאודלוק באהבה קשוחה? נדמה לי שהתשובה חיובית. עם סט היכולות ההתקפיות שלו צריכים לשמר אצלו תחושת דחיפות כי הוא השחקן שייצר עבור מכבי ברגעים קשים.

2. את הפתרונות ההגנתיים לפיק אנד רול שנותן קולטון אייברסון היה אפשר לראות באנרגיות ובתנועתיות שהוא מכניס כבר נגד חולון וגאלאטסראיי, אבל מול ז'לגיריס התחלנו לראות את מה שנראה כפתרון מתאים יותר עבור צירבס – הישארות שלו בצבע והכלה שמרנית יותר של הפיק אנד רול.
הטיפול בפיק אנד רול הוא מפתח הגנתי ראשון שהדר חייב לשפר, ולהחליט איזה סוג פתרון מתאים לאיזה גבוה צהוב ואיזה גארד יריב. יש מספר דו ספרתי של פתרונות וקבוצה צריכה לדעת את כולן. הקיבעון על פתרון שנותן רק "אגרסיביות" כמו הלפ אנד ריקאבר הוא מחשבה ילדותית נטולת גמישות.

וכמובן שהדר לא יפתור את בעיית הפיק אנד רול כי היא פשוט לא בעיה פתירה, לא במכבי ולא באף קבוצה אחרת. כל מה שהוא צריך זה להכיל את הבעיה ולהקטין אותה.

3. הדר גרף לא רק שני ניצחונות על לוח התוצאות, אלא גם בהתמודדות התקשורתית והציבורית. ההתקפות הנבזיות עליו, עוד לפני שמילימטר אוויר ננשף במשרוקית שלו באימון אחד, היו ניסיון מהיר מדיי לגרוף קופון פופוליסטי על חשבון מאמן שחטאו המרכזי היה אלמוניותו היחסית לאנשים מחוץ לענף, סגירת חשבונות ישנים, לנקום את נקמתו ההיסטרית של המאמן הקודם ולהענישו על הבחירה לא להתפטר.

המשמיצים והמתקיפים התעלמו מהדינמיקה בה לפעמים אנשים מגיבים לסיטואציות מהסוג הזה ומהעובדה שאם רק אנשים "ראויים" כביכול יקבלו הזדמנויות, תקרות זכוכית אף פעם לא ינופצו ונקבל עוד מאותו דבר.

ההצטמצמות התקשורתית של הדר מסתמנת כצעד נכון, אנטיתזה למתקן האיות האוטומטי שעמד על הקווים לפניו, ומעידה שהיא לא רק עניין של אופי אלא גם של נטרול עניינים לא הכרחיים לביצוע עבודה תחת לוחות זמנים עמוסים יחד עם עומס מנטלי ורגשי. עוד זה מדבר ודרבי בא.

4. תקופת אדלשטיין מחייבת סיכום: הניסיון ליישם אג'נדה התקפית שלא התאימה לסגל השחקנים, מודל סוציאליסטי לקבוצה ששיווי המשקל שלה בנוי על יכולות אישיות – התרסק. לאחר גילוי החסרונות ההגנתיים, לא אובחן שום ניסיון לשפר את העניין, "טביעת אצבע", קוראים לזה, והקבוצה מיתגה את עצמה כחסרת יכולת ליצור עצירות הגנתיות המבוססות על שיטה. הגמישות הטקטית והאסטרטגית שהייתה נחוצה לעשות התאמות תוך כדי תנועה, ללא החלפת או הוספת שחקנים, התפיידה בתירוצים של חוסר זמן. סימני הזיעה ניכרו היטב. הניצחונות בליגה היו מאולצים. ההפסדים ביורוליג היו חד משמעיים. הלחץ וכובד התפקיד ניכרו בכל תנועה. אבל מה שהפיל אותו בסופו של דבר התרחש הרחק מעיני הציבור. זה היה בחדר ההלבשה, בשיחות הטלפון, באינטראקציה היומיומית. ההחלטה לפטר את אדלשטיין הייתה ניסיון לצמצם נזקים ולהציל את העונה. זו הייתה החלטה אמיצה, גם אם "פשוטה" כדברי דייויד פדרמן. על פי הימים האחרונים נראה שזו הייתה גם החלטה נכונה.

עדר כבשים צורחות
סינרגיה במכבי