1. עד לא מזמן, אחרי ארבעה ניצחונות ברצף, פנרבחצ׳ה, קאזאן, ירושלים ואולימפיאקוס, היה נדמה שרמי הדר הבטיח את משרתו עד לסוף העונה לפחות. והנה, החרב המתהפכת והבלתי צפויה שעומדת מעל לראשו של כל מאמן, שינתה כיוון והקבוצה שלו נראתה זוועה, בחמישה משחקים מהגיהנום, היא הפסידה בבית לאנאדולו אפס, השיגה נצחון דחוק על חיפה חסרה, הפסידה לבאמברג, ניצחה אחרי הארכה את נהריה והפסידה משחק שהיה לה ביד לגלבוע.

כשלרגע היה נדמה, אחרי אולימפיאקוס, שההישג הכי גדול של רמי הדר הוא שהפסיקו לדבר על רמי הדר, עכשיו שמו נישא על כל לשון, לוחשת ומצביעה – אשם.

מה קרה שם, בתפר בין המשחק באולימפיאקוס לתחילת המשבר בחיפה? אני קרה שם. אני ואני ואני ואני.

הכדורסל שמכבי משחקת תחת הדר פישט את היתרונות ההתקפיים של הקבוצה, ואכן כך קרה בטווח הקצר. האגרסיביות ההגנתית גם היא השתפרה וממוצעי הספיגה ירדו. אבל עמוד השדרה של הקבוצה היה פריך, והניצחונות לא הצליחו לתחזק את קובץ האישיות האגואיסטי הזה. הניסיונות של הדר להשליט סדר ומשמעת תוך כדי שמירה על פאסון של אל תתעסקו איתי לא החזיק מעמד מול האנוכיות הזו. חוליה אחר חוליה, עמוד השידרה של מכבי נדבק במחלת ה״אני״, ותוך שבוע וחצי הכל קרס.

הדר בבור עצום, שספק אם יוכל להתאושש ממנו. העניינים המקצועיים הופכים משניים, גם אם יש דברים שהדר לא יודע שהוא לא יודע על מנת לשנות בהרכב הקיים. הרי מאמן הוא סך כל שנותיו וצלקותיו. אבל הקבוצה שלו מפורקת, כל שחקן עסוק בעצמו ובייסוריו, אלה שבאמת אכפת להם לא חזקים מספיק או לא משפיעים מספיק על המשחק לרתום את השאר ,אלא שיכולים להשפיע, בטוחים שפעולות אישיות שלהם יצילו את המצב. הדר מגלה, כמו מאמנים רבים לפניו, וכמו שאמר לי מאמן ותיק שעבר את כל המדרגות בסולם הכדורסל הישראלי, כולל ליגת העל, שעמוק בפנים, כשהסערה משתוללת בחוץ, מרבית השחקנים מתגלים כזונות. שחקנים קטנים – זונות קטנות. שחקנים גדולים – זונות גדולות. ובמחילה מהעוסקות והעוסקים בתחום.

בחדר ההלבשה של מכבי כל אחד מתחפר בשלולית עגמומיותו, כשהבורות האישיים מתחברים למכתש קבוצתי אחד גדול. התיק כולו של הדר, בתור מי שעומד בראש המערכת ובלה בלה בלה, אבל רגע לפני שמציירים את ראשו של הדר בסמוך לחבל תלייה, תנו מבט במאיק צירבס:

כל מי שנמצא בענף מספיק זמן ובילה במחיצת כדורסלנים עונה או שתיים, יודע להבחין בניואנסים ובקודים ששחקנים לא מרוצים משתמשים בהם, תוך כדי שהם שומרים על פאסון שהכל בסדר. במילים פשוטות – מאיק צירבס שיחק אתמול כמו אחד שרוצה שיחתכו אותו. הרכות הבלתי נסבלת הזו, שפת הגוף הנרפית, התלונות בירידה לספסל. איך שחקן ששיחק ככה אתמול יכול בכלל לפתוח את הפה? מי בכלל מעוניין לשמוע מה יש לו להגיד?

2. הדר צריך נס כדי שהשחקנים האלה יעשו שינוי כיוון של 180 מעלות בגישה שלהם. הדבק שדי ג׳יי סילי הביא כבר יבש והוא הצטרף לחבורת הממלמלים כשמחליפים אותם, סילבן לנדסברג הוא רשלנות פושעת הגנתית, אחד שאף חברת ביטוח לא תייצר פוליסה בה היא מתחייבת שהוא יקריב עבירה או ייתן גוף, ויקטור ראד כנראה נרדם באימון כשהסבירו בהיי סקול על weak side help, וכשג׳ו אלכסנדר על המגרש אתה יודע שהקבוצה בצרה עמוקה, וכשהוא יוחלף היא תהיה בצרה עמוקה יותר.

3. מה נשאר? דווין סמית׳, צדיק בסדום אבל סגנון המשחק שלו, גם האופי, ניזון מאחרים. יוגב אוחיון וגיא פניני, צדיקונים בסדום אבל אוחיון הוא הקורבן התורן כשצריך לתת ביטחון לגל מקל או לתת לסילי להריץ את הקבוצה, ופניני נמצא במטוטלת היררכית שלא ברור מתי הוא נכנס ולכמה זמן. גל מקל, לאחר הכאילו דרמה של ה19 שניות, עושה ניסיונות כנים לנהל משחק ולקחת החלטות ראויות בפיק אנד רול, אבל הקליעה לא יציבה ושתי זריקות העונשין אתמול, הן, אם נצטט את אמיר גטפרוינד מספרו ״בשבילה מלאכים עפים״ – ״זה יכול לקרות לכל אחד אבל זה קרה רק לך״. קולטון אייברסון מגלה שלהפוך לגבוה דומיננטי בקבוצת יורוליג זה תהליך שלא קורה תוך כמה חודשים.

אנדרו גאודלוק נראה כמו אחד על מצב אוטומט שלא נותן למצב החברתי או הטבלאי להשפיע על סגנון המשחק שלו. הוא מכיר הילוך אחד, זה החמישי, ושם הוא יישאר.

מה שמפנה את כל העיניים לסוני ווימס. אם יש רגע בו קבוצה צריכה את הכביכול מנהיג שלה, זה הרגע הזה.

4. הראיונות הדפנסיביים של הדר בסיום משחקים משאירים טעם רע אצל אלה שדורשים תשובות, אבל לחלוטין מובנים. אחרי הפסדים כואבים קשה לגייס אנרגיה או הסברים למיקרופונים. הגוף, המוח, זקוק לאנרגיה כדי לעכל ולא לעבד את זה ציבורית. הדר נותן את תשובותיו התמציתיות אבל מבטו אומר הכל. הלב יוצא אליו.

קראתי שהוא קבע שני אימונים להיום. במצב הנוכחי, כשאף אחד לא יכול לראות את השני, יום חופש, ונטילציה של תלונות בפני חברים ומשפחה, עדיפים על עוד נזיפה או שיחה. במצב הכאוס שנמצא סביבו, הרעש, ההאשמות, העלבונות, הפניית האצבעות, הלגלוג והציניות, רמי הדר צריך לקחת שאיפה עמוקה מהסיגריה שלו, להשאר נאמן לעצמו ולעשות את מה שהוא יודע, גם אם זה לא יספיק. אם ייפול, ייפול זקוף.

סינרגיה במכבי
עד היסוד