1. מכבי ת"א – לאנליסטים של הכדורסל בהימורים של חברת ווינר יש חוש הומור משובח. ההימור לפני המשחק היה +6 למכבי חיפה, כלומר היא יכולה להפסיד עד 6 נקודות וזה עדיין ייחשב "ניצחון" אם תיבחר להמר עליה. האצבע הייתה קלה על ההדק ומכתב התודה נשלח לאנליסטים, השבויים בקונספציה על מכבי ת"א המנצחת, המתאוששת. האם הם לא ראו את משחקיה האחרונים? האם הם לא הבחינו שזו קבוצה עם סגל שלא מסוגל לנצח כרגע אף קבוצה ראויה בליגת העל הישראלית? אל דאגה אנליסטים יקרים, הכסף מההימור לא ייתרם למטרות נעלות אלא כנראה ייגרע בהימור הכושל הבא.

2. עונת הבולען שעוברת על מכבי ת"א גם בלעה את הקהל שלה. אין מי שיעשה בלאגן ברמת הצעקות, הקללות, ליווי השחקנים למכוניות, לחץ על המאמן. אולי טוב שזה נעלם, הרי אנחנו תמיד רוצים ספורט תרבותי, אז עדיף שהחלטות קשות יתקבלו במשרדי ההנהלה ולא דרך יריקות, זיעה וגרונות ג'ורה. אבל עובדה אחת לא ניתן להכחיש: אין אהדה למכבי ת"א, ברמה הרגשית של הצופה הנייטרלי והלא נייטרלי, וברמה העובדתית של מגפיים צהובות על הקרקע. משחקי הליגה של מכבי ת"א (וגם משחקי הבית האחרונים של היורוליג העונה) הפכו כבר מזמן לחווייה תיירותית, עם בתי ספר לכדורסל מרחבי הארץ שקונים כרטיסים מוזלים או כרטיסים חינם שמחולקים לכל דורש, רק תבואו. שריקות הבוז מרחפות באולם ולא מגיעות לפרקט, מדלגות מעל הדגלים עם התארים והאליפויות, לא חודרות לאוזניים, לא צובטות את הלב. כמו רוח קלה של סתיו. מכבי חיפה הפסידה במחזור הקודם לאשדוד וכפיצוי קיבלה את אחד ממשחקי ההתאוששות הקלים בליגה כרגע – מועדון הכדורסל מכבי ת"א. זה לא נאמר בציניות, משנאת מכבי אלא מצפייה בכמעט כל משחקיה העונה. מכבי ת"א כמו שהכרנו אותה נהרסה עד היסוד.

3. המנחמים יאמרו שהתמונה קצת משקרת. היא פצועה מאוד בעמדות הגארד, זה ברור וידוע, וזה מונע ממנה לנצח משחקים ברמה הכי בסיסית שניתן לתאר. איינרס בגאצקיס נותר לבד מול המיקרופון המוגש לפרצופו, נטול מילים וגארדים, אולי יהיה נטול עבודה בקרוב, ועדיין לא מתבכיין על זה מספיק כמו שמאמנים ישראליים, לו היו בנעליו, היו צורחים לכל מיקרופון. אבל אין לו עם מי לשחק ואין לו מספיק כלים בסגל כדי להיות תחרותי בליגה, בענף, שבנוי על גארדים דומיננטיים. זה לא אומר שלא ניתן לעשות התאמות ולגלות גמישות טקטית עם הסגל הזה. לשחק איזוריות, לזחול להתקפות בקצב נמוך, לטחון פנימה, לאו דווקא אל קולטון אייברסון הדועך אלא לסמית', לנדסברג ומקל. לרווח עם מקל וארבעה פורוורדים שקולעים (סמית', פניני, לנדסברג, אלכסנדר, ראד). אבל בגאצקיס הלך במחצית השנייה עם נמרוד לוי, במה שנראה כמו דקות שהם התחייבות חוזית כלפי לוי ולא צורך טקטי מתאים. אבל לא נפיל את התיק על לוי, למרות שהמעבר שלו מראשל״צ לא ברור. מכבי הנוכחית היא לא אשמתו. אבל בלגביי שאר הסגל, בסיטואציות דומות או מקבילות, כשיש שחקנים עם אופי ויש יצירתיות על הקווים, זה יכול להיות אחרת.

זה לא פותר את השחקנים האחרים מאחריות, זה לא אומר שגל מקל, לאחר שכל מתחריו על העמדה יושבים בצד, מצליח לגלות אחריות ומנהיגות (והוא מנסה, הוא באמת מנסה). דווין סמית' וגיא פניני הם שחקנים שנבנים ממשחק קבוצתי ולא יכולים לבוא לידי ביטוי כשהסיסטם עקום והזריקות שלהם מקריות. אבל סמית' נראה עייף, דועך, שבע. גם סילבן לנדסברג, מקופח נצחי, דווקא אמור לבוא לידי ביטוי בכאוס הזה אבל משחק כמו מישהו שלפני רגע אכל ארוחה כבדה. ויקטור ראד הוא הפרצוף של מכבי העונה, עיניים מזוגגות, חוסר יציבות וחוסר יכולת לצפות את איכות קבלת ההחלטה הבאה. מכבי שאריות ת"א, אפר ואבק.

האם זה ייראה אחרת כשיוגב אוחיון ודיג'יי סילי יחזרו? כן. זה יהפוך אותם לתחרותיים על מנת להיכנס לפיינל פור הישראלי. משם הם ינסו לא להתבזות. אה, ואנדרו גאודלוק? תזכירו לי מי זה.

4. נוסטלגיה היא דבר מסוכן ויש כאלה שכבר מזכירים את התקופה הוורודה של הקדנציה של ארז אדלשטיין על הקווים. אז נזכיר: אצל אדלשטיין הקבוצה (עם סגל מלא נטול מילר) ספגה מעל 90 נקודות למשחק, שיחקה בשיטה (2-3 גבוה) שלא התאימה לחומר השחקנים שלה והתפרקה על התפר בו מנסים לבנות יחידה אחת בין השחקנים והמאמן. אם כבר, החודש הכי טוב של הקבוצה היה החודש הראשון של רמי הדר כמאמן.

5. הפועל ירושלים – האנרגיה ששחקנים חדשים מביאים איתם לקבוצה השפיעו עליה מיידית. לאחר הצירוף של ריצ'ארד האוול ואלסנדרו ג'נטילה היא נראית כמי שקיבלה זריקת מרץ, שיחקה בקצב גבוה, שמרה באינטנסיביות ואגרסיביות, לחצה כדור (בעיקר ג'רלס), נתנה אנרגיה לכדור בהנעה נהדרת, עד לדקות האחרונות שם איפשרה לחולון לחזור, הרבה בגלל תקיעות התקפית וחוסר שיתופו של יותם הלפרין. לאורך רוב המשחק, נטולת רגשות האשם להכניס כדורים לאמארה סטודומאייר שישב על אזרחי, היא הפכה לגן שעשועים של אופציות התקפיות, קליעה, חדירה, ריצה ופיק אנד רול. סיוט של מצ' אפ וסיוט של טיפול בפיק אנד רול בעיקר בהרכבים שיותם הלפרין או בר טימור קיבלו את ההחלטות, ג'רלס, דייסון ופיטרסון ריווחו והאוול או אליהו התגלגלו לצבע. עם ריווחים וסטים התקפיים שינצלו את יכולת החדירה של ג'נטילה והאיום ההתקפי בצבע שמביא האוול (שאתמול סיים ליד הטבעת כאילו שרמי הדר נושף לו על הכדורים ומסיט אותם החוצה) היא הפכה סופית למועמדת מספר אחת לאליפות.

6. אין תירוצים לסימונה פיאניג'אני. חוקי האיזרוח המקלים שעזרו להאוול לקבל אזרחות כל כך מהירה, יחד עם החלמאות של הפועל ת"א בשחרורו של האוול, נפלו לפיאניג'אני כמו מתנה משמיים. אורי אלון וגיא הראל רכשו לו את המצרכים ועכשיו המאמן אחראי על הצילחות. אלון, עם הצעצועים החדשים, ריפד את הסגל שלו בישראלי בכיר בצבע ובשחקן פרנצ'ייז ברמת יורוליג ושידרג את הקבוצה כמו הוספת הילוך שישי לתיבת ההילוכים של רכב. מעכשיו, רק להגביר. בלי אלוהים, אל, או אל אל ישראל.

7. כמה ענייני שחקנים בירושלים: עוד לפני סל הניצחון ולפני הקריסה של הדקות האחרונות, קרטיס ג'רלס היה באחד מאותם ערבים שאתה מבין למה לפעמים זה כל כך מפתה לשים את הקבוצה בידיים שלו. המנהיגות וקבלת ההחלטות שלו מרגיעה לבבות מודאגים. אבל ההירו בול שלו, כולל סל הניצחון, היה יציאה ממצב שקבוצה חכמה יותר לא הייתה נכנסת אליו. ג'רלס הוא ווינר, אין ספק. אבל הכדורסל הקבוצתי שהוביל את הקבוצה ברוב המשחק היה יותר מרגש מסל הניצחון שלו.

אחד הדבקים של ירושלים הוא טראוויס פיטרסון. למרות התדמית הרכה, כשהוא על המגרש אין בעיה בריבאונד ובכל פעם שעושים עליו חילוף עם גארד הוא מעניש באגרסיביות מהלואו פוסט (וכן, עדיין מחליפים עליו משום מה). הקליעה שלו ליד 5 דומיננטי היא קריטית. חייב להודות, אני נורא אוהב את השחקן הזה.

ואי אוהב אותו כי הוא מזכיר לי את ליאור אליהו. כלומר, בכל פעם שהוא קולע שלשה, אני שואל מה היה קורה אם לליאור אליהו הייתה קליעה מבחוץ. למשל כמו במקרה שירושלים לקחה ריבאונד התקפה, וקרטיס ג'רלס קיבל כדור מחוץ לקשת השלוש ובא להניע כדור הצידה אבל אז העיניים שלו נתקלו בליאור אליהו מחוץ לקשת השלוש, והמוח שלו קיבל תזכורת מיידית מטרנזימטור על שם סבא ג'פטו הנגר שלאליהו אין קליעה מבחוץ, והטרנזמיטור על שם סבא ג'פטו הנגר, שאל "מה אתה עושה כאן ליאור, מחוץ לקשת השלוש, ועוד בשעה כזאת, ולמה לעזאזל אין לך קליעה מבחוץ?", ואז לפני שליאור אליהו הספיק לענות, ענה הטרנזמיטור על שם יוסף מנצרת, אבא של ישו, שגם היה נגר, ש"הוא לא יודע, אבל מהר תזיז את התחת שלך כדי שג'רלס יניע את הכדור לצד הנגדי, הרחוק מאליהו!". וג'רלס הזיז, וכפות ידיו הגדולות של אליהו, שמדיפות ריחות גויאבה, נשארו באוויר, תוהות גם הן, למה?

8. הפועל ת"א – קבוצת האוהדים הפקירה את העתיד האסטרטגי שלה, כשוויתרה על ריצ'ארד האוול הישראלי, כששיחררה את דארל ווילאמס שהיה ציוות נהדר עם האוול, שאיבדה את הערך שתמיר בלאט מביא לה, שנתנה למארק ליונס לנסות ולהשתלט בכוח על הקבוצה, לטובת ההווה ההקודר שלה עם רמי הדר.
אנחנו לא בעד שחקנים שמתנהגים כמו חארות ומעיפים מאמנים, אבל נדמה שבמקרה הזה הצורך בהפועל ת"א דומיננטית, נאבקת על תארים, מנצלת את הביתיות והאנרגיה של הקהל, משתתפת בגביע אירופי, היה חשוב יותר מהאגו של הדר במאבק מול שחקני הסגל שלו. אבל המסורת החזקה ביותר בהפועל ת"א היא ניצחון הצדקנות, הטהרנות, מחננו טהור וכל שאר החבילה האדומה הרגילה. איך הולך המשפט הזה על הפראיירים שלא מתים?

התנצלות על ההיעדרות הארוכה מכתיבה כאן. ניסיתי לשמור על כושר בעיתון.

המכתש הגדול
משחקים תשעים דקות ובסוף כולם מפסידים