סרטו החדש של אייל חלפון "מלחמת 90 הדקות", המבוסס על ספרו של איתי מאירסון באותו שם (אותו לא קראתי), הוא דאחקה פנטזיונרית שבבסיסה הרעיון על הדרך בה הוחלט, על ידי הצדדים המעורבים בסכסוך והגורמים הבינלאומיים, כיצד יסתיים הסכסוך הישראלי ערבי בשאלת הבעלות על חלקת האדמה בין הים לנהר הקרויה בפינו ישראל ובפיהם פלסטין. הפתרון, לאחר שנים בהם חיינו ומתנו משבת לשבת – הוא משחק כדורגל בין הנבחרות הלאומיות. מי שמפסיד יצטרך לקפל את הפקלאות ולעזוב, והמנצחים נשארים כאן, בחום הזה.

הסרט
הסרט מצולם מנקודת מבט מוקומנטרית, על ידי צוות כביכול דוקומנטרי שמתלווה אל יושבי הראש של ההתאחדויות לכדורגל. הישראלי הוא משה איבגי ואת הפלסטיני מגלם נורמן עיסא. אין בו פריים אחד של כדורגל אך יש בו הרבה קלישאות על הסכסוך, כי מה זה כדורגל ללא קלישאות.

אם נניח לרגע לדיונים האידאולוגיים שהסרט מעלה (אליהם נגיע בהמשך) נגלה שחלפון מעניק כאן בעצם פלאטפורמה שימושית לפנטזיונרים של ספורט, משחק פנטזי על חתיכת נדל"ן מבוקש: תארו לכם את שאלת ההתלבטות לגביי ההרכב הישראלי, שבמציאות היא שאלה הרת גורל לפני משחקים מול אנדורה ואלבניה בטורנירי מוקדמות שהתוצאה הסופית והעגומה שלהן ידועה מראש, והנה בתרגיל התיאורטי שחלפון (ומאירסון) מציבים בפנינו היא יכולה לקבוע את עתיד העם היהודי ותנודות הנדודים העכשוויות וההיסטוריות שלו. מי יהיה השוער, האם שיווי המשקל בקביעת ההרכב יילך לטובת ליגיונרים מליגות לא משמעותיות באירופה או לנסיכי הביצה המקומית, מי יפתח בחוד, ערן זהבי או תומר חמד, ואיזה המנון ישיר בירם כיאל. ונדמה שיותר מכל, המשוואה הזו, אולי זו הנוסטלגיה, הכניסה אותי לקצת היפר ונטילציה בחושבי מה היה קורה אם באמת היה צריך להחליט, ואם אחזור אל רומניה של אבא או לוב של אמא, או אולי קנדה או אוסטרליה, ואז הגוף, המוח והלב דרשו את שלמה שרף, הקיסם והכרס על הקווים, שרף של ה5-0 מול אוסטריה, טרום דנמרק, הזונות והבני זונות.

אבל המאמן בסרט הוא גרמני, שנלקח ליד ושם כדי לקבל שיעור בענווה ולהעביר מוטיבציה לחבר'ה, האיצטדיון הנייטרלי הוא בפורטוגל (למרות שאין מתאימה יותר מרחבת הכותל למשחק סטנגה של שניים על שניים) והתסריט לא מדלג על אף קלישאת סכסוך מעייפת עם המחסומים, ההתלהמות, הסיסמאות, דילמות הנאמנות של ערביי ישראל, מה שמצטייר ככוחנות ישראלית וערמומיות פלסטינית, האמהות הישראליות שנדחפות עם רגשות אשם קולקטיביים ומתווכים אירופאיים קרירים שמנסים לפשר ולתווך, בחושבם שלכל דבר יש פתרון.

הפתרון

לא ברור אם חלפון התכוון לכך, אבל הפתרון המוצע חושף את כל העמדות הפנים, השקרים והמסיכות שנוספו כשכבות ארכיאולוגיות לסכסוך הזה עם השנים, ובעצם מציע פתרון קר ואכזרי: או אנחנו או הם. זה לא קרב על גבולות 67' אלא על 1948 והתקופה שלפניה. אף מילה על דו קיום, חלוקת השטח, שתי מדינות. הים אותו ים והמצופים אותם מצופים. במציאות, מי שותף לפתרון הזה? אחוז ניכר מהפלסטינים (מכמה מהם שמעתם על רצון לשתי מדינות לשני עמים?) שלא ויתרו על גירוש היהודים לים או הפחדתם עד שיחזרו לארצות מוצאם, כלומר לכבשני אשוויץ ולפרהודים בעיראק, אליהם מצטרפים ישראלים שתומכים אידיאולוגית במאיר כהנא או רחבעם זאבי שהציעו גירוש או טרנספר, והשמאל הקיצוני העולמי, חלקו יהודי, חלקו ישראלי, שטוף השנאה המשתלט על הקמפוסים ומציע להחרים את מדינת ישראל, כשהוא בעצם מצטרף לקריאה הפלסטינית "מהים עד הנהר, פלסטין תשוחרר".

מרבית הציבור הישראלי, ששוכנע לאורך שנים שפתרון שתי המדינות הוא הראוי והנכון, היה מוכן לויתורים, אולי עודנו מוכן, אבל קיבל בתי קפה ואוטובוסים מפוצצים, ונתקל שוב ושוב בצד ערבי שלא מסוגל לקבל את המשוואה הזו ולהביא לקץ הסכסוך, ושוכנע על ידי מנהיגיו שעדיף לקבל את כל השטח בחלקים, שיטת הסלאמי, עוד באר, עוד עז, עוד ויתור, עוד מחווה.

למזלנו, אלף הרוגים ואינספור הצעות טריטוריאליות אחר כך, הציבור הישראלי והנהגתו התעוררו מהאשליה והבינו שאין עם מי לעשות עסק. מדינה פלסטינית יש בעזה, היא איסלאמית ויורה אלינו טילים, ויש אחת פוטנציאלית בירדן, עם שבעים אחוזים מהאוכלוסיה הפלסטינית הנשלטים על ידי מיעוט בדואי שקיבלו חתיכת מדבר מהבריטים. לפתע סיפוח נשמע כמו רעיון ריאלי לחלוטין, בוודאי לאחר שקוראים את סיפרה המצוין של קרוליין גליק "סיפוח עכשיו".

אז בבסיס הסרט אומנם עומד רעיון מופרך אבל ברמה המציאותית הוא שווה ערך לשאר הרעיונות שהוצעו על מנת להביא לכאן "שלום".

דרשוביץ
לא היינו צריכים פנטזיה של משחק כדורגל שתכריע על גורל האדמה אם הערבים היו מקבלים את הצעת החלוקה מ1947. אם היו דורשים מדינה מהירדנים והמצרים ששלטו בשטח מ1948-1967. אם היו מקבלים את הצעת ברק ב2000 או הצעת אולמרט ב2008. הפלסטינים חיים בעבר, מסתובבים בעולם עם מפתחות של הבתים ובטוחים שהם היחידים שנעשה להם עוול. הגיע הזמן להתקדם. תקשיבו לתשובה המבריקה של אלן דרשוביץ לפלסטינית שהוריה היו שותפים למלחמה בה הם הפסידו ולטענתה על כפרם הוקם קיבוץ עין חרוד:

איבגי
המצליף משמאל, התוכחן יודע כל, משחק בתפקיד ראשי בסרט והשערוריות שנקשרו בשמו עם ההאשמות בהטרדות מיניות של נשים שעבדו איתו אף מנעו את הפצת הסרט לפני שנה. הרבה שמחה לאיד מימין הייתה כשהפרשות שנקשרו בשמו פורסמו. אבל לא נשכח לו את ויקטור מ"חולה אהבה" והרצל מ"מתחת לאף". מיו"ר ההתאחדות הישראלי שהוא מגלם, "אוזון", נעדיף להתעלם, כמו מנאומי התוכחה והצדקנות שלו.

עד היסוד
כדורסל, אתוס, סודות ומוות